זה ספרי נוער זה?!

 

מדי פעם אני עוסקת פה בשאלה, כיצד מבחינים בין ספר נוער לספר ילדים. המסקנות שלי לא ברורות. הספרים שאני אוהבת נוטים להשתייך לאיזה שטח אפור: ספרים שמשווקים לבני נוער אך מתאימים לקריאה של מבוגרים, ולהיפך. בישראל ספרי נוער מופלים לרעה. המבקרים כמעט לא כותבים עליהם, וגם בבתי הספר לא חושפים את בני הנוער לספרי קריאה לנוער (אלא אם כן הם עוסקים בהיסטוריה ציונית) אלא מעדיפים ללמד קלאסיקות למבוגרים מספרות העולם. ספרים שבארצות אחרות היו ללא ספק מסווגים כספרי נוער – לדוגמה, "הלב הקבור" של שמעון אדף, או "מישהו לרוץ איתו" של דוד גרוסמן – משווקים בארץ כספרים למבוגרים, על מנת שלא לפגוע ביוקרתם.
בארה"ב ובעיקר באנגליה זוכים ספרי הנוער לכבוד רב יותר, והם דווקא כן זוכים לביקורות בעיתונות ולפעמים אף מעוררים פולמוס. ניכר שבארצות הללו, לא רק בני נוער קוראים ספרי נוער. אבל לפעמים אני קוראת ספרים שמשווקים כספרי נוער, ופשוט לא מבינה, מי החליט שמדובר בספרי נוער? מי הנוער שיקרא ספר כזה? מה תעשה לו הקריאה הזאת? אני תוהה לפעמים אם המבוגרים לא משתלטים על ספרות הנוער.
 

 

כשקניתי את Doing It  מאת מלוין ברג'ס, ידעתי שזה ספר שנחשב שערורייתי. קראתי מתוך סקרנות, לראות מה כל ההו-הא. מדוע הוא שערורייתי היה ברור גם בלי לקרוא: הספר עוסק בזיונים, זיונים ועוד זיונים, נערים שטופי זימה שמדברים על זיונים, ומנסים להשיג זיונים (לרוב ללא הצלחה) ומתייחסים לכל נקבה כאל כוס מהלך ולא הרבה מעבר מזה.  אך הספר גם זכה לשבחים, ודווקא זה עניין אותי יותר. אולי מדובר בספר איכותי שמוחרם אך ורק בגלל שהוא עוסק בנושא שיש עליו טאבו? אולי זה באמת ספר טוב?
הספר נפתח בתמונה שבה הבנים משחקים משחק: את מי תעדיף לזיין, את הבת הכי מכוערת בבית הספר, או את האישה ההומלס שבפינה? ואם מותר להן להתקלח לפני שמזיינים אותן? ואם לא? תעדיף לזיין את השמנה של השכבה, או את המורה להסטוריה?  את מלכת אנגליה, או את מרגרט תאצ'ר? ואם יסדרו לך לזיין איזה אישה שאתה רוצה באיזה תדירות שאתה רוצה, אבל בתמורה אתה חייב להסכים שפעם בשנה גבר יזיין אותך בתחת, תלך על זה? וזו בערך הרמה לאורך כל הספר: עיסוק אובססיבי ובוטה במין מתוך נקודת מוצא של גיחי גיחי. זה אולי מאפיין נערים בני 17, אבל מעניין במיוחד זה לא.
מתחת לקליפת הטינופת האדולוצנטית, זהו בעצם ספר די סטנדרתי מסוגת "ספרות בעיה". לכל אחד מהבנים בספר יש בעיה: אחד תופס את אמא שלו מנהלת רומן, וזה מערער אותו לגמרי; השני משוכנע שיש לו גידול ממאיר על הזין, ומת מפחד; השלישי מנהל מזה תקופה ארוכה רומן עם אחת המורות בבית-הספר, וכבר משתוקק לשים לזה קץ, אך ידה על העליונה והיא מפעילה עליו מיני מניפולציות. שלושתם לומדים בסופו של דבר, שהתמודדות ישירה, כנה ורצינית עם החרדות שלהם היא הדרך הנכונה. או במילים אחרונות, אם רק תמצא את האדם הנכון להתוודות בפניו, ותפסיק לסחוב איתך סודות אפלים, תוכל לחזור ולנהל חיי מין בריאים ומהנים לכל דבר.
מי שיוצא מנקודת ההנחה שכל בן 17 מנהל חיי מין, ואם כבר אז עדיף שחיי המין שלו יהיו בריאים ומהנים ולא חדורי חרדות וכשלונות, יכול אם כן אולי לשבח את הספר הזה על המסר המצוין. אבל אני לא קונה את הנחות היסוד של המחבר. זאת אומרת, אני כן מוכנה לקבל שכל נער בן 17 הוא שטוף זימה ומת לזיין, אבל אני הרבה פחות בטוחה שכל הנערים בני ה-17 באותה מידה לא מעוניינים בשום דבר מלבד זיונים. אני לא בטוחה גם שבני 17 בשלים לקיים חיי מין בריאים, נטולי חרדות וחרטות. ההתחלה כואבת, ובהתחלה יש כמה דברים כואבים שצריך ללמוד, כגון שמין קשור לרגשות, ושמאחורי כל אובייקט מיני יש גם בנאדם.
לא ברור לי איזה יעד ממלא הספר. מצד אחד הוא לא פורנוגרפיה טובה – בנים שלא עומד להם כי מישהו הקיא על המיטה שהם שוכבים עליה זה לא בדיוק מדליק. מצד שני, גם כעזר פסיכולוגי לדעתי הוא מפוספס: קשה לי להאמין שבני נוער שחייהם דומים לאלה של הנערים בספר (שמלבד לזיין גם נוטלים סמים, גונבים, ועוד) תהיה להם הסבלנות לקרוא ספר כלשהו, ובטח שלא להפיק ממנו מוסר השכל. במהלך הקריאה היתה לי תחושה לא נעימה, שמטרתו העיקרית של המחבר היא להדהים את ההורים בתיאוריו הנועזים של חיי המין של ילדיהם. קשה לי לדמיין נער שיקרא את הספר ויחוש הזדהות, או אפילו ירצה במיוחד לחוש הזדהות. אפשר לעסוק במין בספר נוער בצורה רגישה יותר, נעימה יותר, וגם אמינה יותר. לא חייבים ללכת תמיד על האופציה הכי בוטה.
אמנם לא התקוממתי מהספר באותה מידה כמו אן פיין, אבל גם לא הייתי ממליצה עליו. למבוגרים: משעמם, מלבד הריגוש שבלהתעצבן על זה שמישהו העז לכתוב ספר כזה. לבני נוער: מה אני יודעת, אני כבר לא בת נוער, ומעולם לא הייתי בן נוער, אבל לדעתי הספר הזה מתסכל ולא מעורר ריגוש, מנכר ולא מעורר הזדהות. סקנדל למען הסקנדל.

הספר השני תפס אותי לגמרי לא מוכנה, כי איש לא רמז אפילו שהוא שערורייתי. לפני כשנתיים שמעתי הרצאה מפי המחברת, ג'מילה גאבין, אישה מעודנת ומשכילה, שמקרינה הילה שקטה ואינטליגנית – היא מצאה חן בעיני, ונראה שהיא עשתה מחקר רציני ויסודי לקראת ספרה  Coram Boy . מאוחר יותר שמעתי שהספר זכה בפרס וויטברד לספרי ילדים, והחלטתי שהגיע הזמן באמת לקרוא אותו. ולאחר שקראתי אותו, יש לי רק שאלה אחת: מי חולה הנפש שחשב שהספר הזה מתאים לילדים? מדובר ברומן היסטורי, די מעניין, די סוחף, כתוב די טוב גם אם קצת מלודרמטי – עד כאן נשמע טוב. אבל עיקר עיסוקו של הספר הוא בסחר בילדים כעבדים במאה ה-18. באחת התמונות הראשונות, נער מפגר כורה בור כדי לקבור בו גופות של חמישה-שישה תינוקות לא רצויים, ונאלץ לזרוק פנימה גם תינוק אחד חי, כי אין זמן לחכות עד שהתינוק ימות בכוחות עצמו. ההורים שילמו כסף לסוחר הילדים כדי שייקח את התינוקות לבית היתומים המפורסם של קוראם בלונדון (מכאן שם הספר), אבל לסוחר הילדים משתלם יותר לתת לתינוקות מערי הספר למות, ולהביא לבית היתומים רק את התינוקות מסביבת לונדון. בהמשך מתואר משא ומתן על מחירם של ילדות מבוגרות יותר, שעתידות לשמש כשפחות מין לבעלי הון בארצות זרות. יש לי הרבה כבוד לילדים כקוראים, ואני לא בעד לצנזר להם חומרים, ואף על פי כן, אני מזדעזעת מהמחשבה שילדים קוראים את הספר הזה. לא איכפת לי עד כמה הוא מעניין וכתוב טוב, ולא שהוא מבוסס על סיפורים אמיתיים, ולא שגיבוריו הם ילדים – הספר לא מתאים לילדים. נקודה.
 
בקיצור, חשבתי שאני ליבראלית מארץ הליבראלים, שמאלנית יפת נפש אינטלקטואלית מהסוג הגרוע ביותר, שמוכנה לתת לילדים לקרוא כמעט על כל נושא שבעולם, אבל מתברר שגם אני שמרנית לפעמים. אני אמנם רוצה שיהיה איזה מהפך בספרות הנוער בארץ, שיתחילו גם אצלנו להתייחס ברצינות לספרי נוער ולספק לבני הנוער תכנים מאתגרים ובוגרים; אבל יש גבול. יש בין ספרי הנוער כאלה שרצוי, לדעתי, להרחיק אותם מהישג ידם של בני הנוער.

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן קריאה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על זה ספרי נוער זה?!

  1. רז הגיב:

    איכשהו אני לא מתפלא בכלל למצוא את השם שלו על הספר המתואר בסקירה. קראתי את "גאות הדם" שלו (כמדומני, ספרו היחיד שתורגם לעברית – עיבוד כמו-עתידני לסאגת הוולסונגה האיסלנדית) והאיש פשוט מומחה לגועל-נפש מכל סוג שניתן להעלות על הדעת. אני זוכר שבסיום הקריאה, אחרי אינספור מעשי רצח, עינויים וכיוצא בכאלה, קראתי את הכריכה האחורית וגיליתי שעד הספר הזה הוא נחשב כסופר לצעירים. גם התגובה שלי כלפי זה היתה "אלוהים ישמור" – אבל הנחתי שבספר האמור הוא הרשה לעצמו להתפרע אחרי שבדרך-כלל הוא מרסן את עצמו. מסתבר שטעיתי.

  2. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    בתור "בת נוער מתחילה" (ארבע-עשרה) אני יכולה להגיד לך את דעתי בנושא.
    יש בני נוער רציניים. יש כאלו שמחפשים ספרות רצינית, מסרים, עומק. יש את אלו (שלמרבה הצער מהווים את מרבית הנוער) שפשוט חושבים כל היום על זין. יש כאלו. מי לא נתקל בערסים. במחנה אחד חבורה של ערסים נטפלה אליי. עוד *בגן* הוטרדתי מינית בידי מישהו *בגילי*. כן. לא סתם נגיעה בתחת אלא יותר מזה. ובכל אופן, אוכלוסייה רבה של נוער לא מתעניינת במסרים ובעומק. מה עם הספר "אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות"? לא שקראתי אותו, אבל הרושם שקיבלתי ממנו דומה. זה מה שאנשים קוראים. כלומר, לא כולם. אני קראתי את 'ערפילי אבלון' למשל.
    ומה עם הפאנפיקים הפורנוגרפיים? את וודאי מכירה אותם. הם תוצרת נוער. לדעתי האישית ספרים מהסוג הזה לא צריכים להיות משווקים – לא לנוער ולא למבוגרים. אין בהם עומק, אין בהם תוכן ממשי, והם רק מדרדרים את החברה עוד מטה. אולי עדיף שהנוער לא יקרא בכלל מאשר יקרא ספר כזה.
    והספר השני – אולי את מעריכה לא נכון נוער. אנחנו מודעים לדברים כאלו. ואני עוד צעירה מאד. כל ספר שיש בו תוכן ממשי ואינו מסית ל… מקומות שליליים, ראוי בעיני לקריאה בעיני נוער, אם כי מובן שיש לעשות סינון *לא לפי גילאים* אלא לפי הבשלות של כל אחד בנפרד. יש גם מבוגרים שזה לא בשבילם.

  3. גילי הגיב:

    אני את "אנגוס, חוטיני ונשיקות חזיתיות" קראתי, ואף המלצתי להוצאת כתר להוציא אותו לאור בעברית. אני יכולה להגיד לך שאין שום דמיון בין הספרים. "אנגוס" שטחי, אולי טיפשי, ואכן עוסק בעולמה הנפשי של בת נוער חרמנית, אבל הוא לא מתקרב לדרגות הבוטות, הגרפיות והפוגענות של "לעשות את זה". בנוסף, אנגוס הוא ספר הומריסטי שנועד בעיקר לבדר, בעוד "לעשות את זה" מתיימר להיות ספר מציאותי ואפילו במקום מסויים לחנך. יש משהו בספר שכאילו מתריס, כאלה הם החיים, ומי שלא מסכים סתם מתחסד. המיניות היא חלק מהחיים של כולנו, ובהחלט בגיל הנוער היא מתגברת מאוד, אבל הספר הזה בעיקר מגעיל. לא כל עיסוק במיניות חייב להיות בוטה, כוחני ומעליב. אני לא מתנגדת כעיקרון לסקס בכל צורה בספר נוער: אני מתנגדת לסברה שרק כך אפשר להגיע לנוער.

    באשר לספר השני – מדובר בספר איכותי. ברור שיש בני נוער בעלי בגרות נפשית שיכולים להתמודד עם תיאורי הזווה שבו. אני רק לא בטוחה שהנוער צריך להיות קהל היעד העיקרי לספר; לדעתי זו טעות לשווק ספר כזה כספר בראש ובראשונה לילדים.

  4. חיים הגיב:

    מתפלא אני מאוד על דרך ניסוח המאמר.
    אני אוהב לקרוא בד"כ את מאמרייך המאופיינים בכתיבה קולחת ושפה שאיננה בוטה יתר על המידה-יכלת להתבטא הרבה יותר בעדינות מאשר כפי שנהגת…
    יום טוב.

  5. קורא נילהב ביתר הגיב:

    שלא שיווקו אותם גם לנוער, יש לך איזה מילחמות היו לי עם אמא שלי בקשר ל"ליויתן מבבל"? אבל יש ספרים שזאת טעות לשווק לנוער… אני בתור בן 12 (עוד חודשיים וחצי בר מצווה!!) לא מכיר הרבה בני נוער רציניים, אבל חבל לוותר על המיעוט הזה ולשווק ספרים שמתאימים לנוער בתור סיפרי מבוגרים והפוך. מי שעושה את זה טועה בענק. ושלא נדבר בכלל על ספרים שלא ראויים שידפיסו אותם.

    נ.ב. למי שלא כתבה כינוי, אני בדיוק מתחיל לקרוא את "ערפילי אבלון".

  6. קורא עברי הגיב:

    בקרתך על הכתיבה של ברג'ס מוצדקת אם כי ארוכה מדי. יכולת לכתב כי אלה דברי זבל שאינם ראויים להקרא ספר
    ואולם המשכת לכתב בלשון פורנוגרפית. ערוה ומשגל הן מלים עבריות. המלים שהשתמשת – כן זאת המלה הנכונה – בהן באות לתרגם מלה אנגלית שמשמעותה משגל כדרך תקיפה והריסה.

  7. cheshercat הגיב:

    המפ …
    נראה לי, אנשים, שלא הפנמתם מה מהותו של בלוג.
    מדובר ביומן המפורסם ברשת ומטרתו היא קודם כל לתת פורקן לכותב ורק אח"כ לשעשע קוראים פוטנציאלים.
    ותרגום של מילים צריך גם לשקף את אופי הכתוב. לפי מה שגילי מתארת הספר לא דבר על משגל וערוה כי אם על זיונים ועל זין. וזו גם חלק מרכזי מהטענה – שזה כל מה שהוא דבר עליו.

    ביקורת זה טוב – היא רק צריכה להיות עניינית ובמקום.

    וסליחה גילי אם חרגתי "מסמכותי"

  8. גילי הגיב:

    שקפצת להגנתי.
    לגבי מהותו של בלוג: כן ולא. אני בהחלט חושבת על זה שאני כותבת לקהל, ואם שני קוראים כבר הגיבו, כנראה בכל זאת חרגתי ממה שהקהל פה מצפה לקרוא, וצר לי אם נפגעתם. אילו הייתי כותבת לבמה ממלכתית יותר כגון עיתון כלשהו, סביר להניח שהייתי נזהרת יותר בבחירת המילים, ועוד יותר סביר להניח שפשוט הייתי נמנעת מלתאר את הספר. אבל כפי שאמרה צ'שר, זוהי לא במה ממלכתית, כי אם בלוג, ויש הבדל.

    באשר לאוצר המילים, צ'שרקט נתנה בדיוק את ההסבר הנכון: המילים שבהן השתמשתי משקפות את הספר הזה. חלק מהעניין הוא לתת קצת מטעם הספר, גם כשזה טעם רע. הספר עצמו צובע את השפה שבה אני משתמשת לתאר אותו. אמר פעם שמעון אדף, שאין מילים נרדפות באמת, רק גוונים של משמעויות (ציטוט חופשי מדבריו). הספר הזה לא עסק במשגל, ולא בקיום יחסי מין, וגיבוריו לא משתוקקים לעשות אהבה או לתנות אהבים או למלא מצוות פרו ורבו ואי אלו עוד ביטויים בעלי משמעות דומה. הספר עסק בפן הכי גס, בוטה, ייצרי ודוחה של העיסוק הזה, והמלה שבה השתמשתי היא בדיוק המלה המתאימה בהקשר של הספר הזה.

  9. קורא עברי הגיב:

    הקורא את השורות הראשונות בדבריך מתרשם מיד מסגנון מעולה ועברית משובחת והיכלת הזאת שלך מחיבת אותך להשאר ברמה גבוהה. יכולת להביא את נבול הפה של הכותב במרכאות פעם או פעמים. אבל חזרת שוב ושוב והפכת את לשונם ללשונך. בדרך זאת תקפת את הקורא בגדופים בלא שהתכונת לפגע, אבל אם תקראי שוב את דבריך תסכימי עם הערכה זאת שלי.
    ולענין לשון – מה שנתפס כגדוף, אם חוזרים
    עליו הופך להיות לשון ידידות בעיני אנשים
    אחרים כמו שמוצג בסרטים אמריקנים, למשל

  10. סתם קיבוצניקית..... הגיב:

    גם אני בת 14 שקראה את ערפילי אבלון, ולדעתי זה אחד הספרים הכי טובים שקראתי.
    אחת החברות שלי התפחלצה כשקראה כל מני תאורים מאוד מפורטים, כאילו זה הדבר היחיד שהספר מדבר עליו…..אני לא מבינה את כל ילדי הדרדסים האלה שכל חווית קריאה מסתיימת בפאנפיק פורנוגרפי או מאמר קצר בפלייבוי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s