דוגמה לאחד מעשרות המכתבים שמגיעים לתבת הדואל שלי:
| היי גילי, כתבתי ספר ילדים ואני צריכה הדרכה כיצד לפרסם אותו? |
ובכן, אני לא רואה בעצמי יועצת טובה בנושא זה, אבל מכיוון שכל כך הרבה אנשים פונים אלי בין כה וכה, אכתוב פה את המעט שאני מסוגלת לתרום.
כשלב ראשון, רצוי לקרוא את המאמרים המצויינים שכתבה אריאנה מלמד, "כך תוציאו ספר":
* אריאנה מלמד חלק ראשון – ההתרגשות שלפני
* אריאנה מלמד חלק שני – המאמץ שאחרי
כמעט כל מה שהיא כתבה רלוונטי גם כשמדובר בספר ילדים, לפעמים רלוונטי שבעתיים. רוני גלבפיש הוסיפה כמה עצות והערות, חלקן, לגבי דרישות ספציפיות של הוצאות ספרים, לא בהכרח תקפות עדיין, שווה לצלצל להוצאה ולבדוק.
כמו שכתבה אריאנה, מומלץ לשלוח לכמה שיותר הוצאות שונות, ולא להוציא בהוצאה עצמית (גם לא "בהשתתפות חלקית"). רשימה חלקית של כתובות הוצאות הספרים ניתן למצוא באתר התאחדות הוצאות הספרים בישראל. חסרות כאן כמה הוצאות קטנות שעוסקות גם בספרי ילדים, כגון קוראים, אנונימה, אגם, תמוז, טל מאי, צלטנר, ציבלין…
עכשיו הגיע תורי להוציא לכם את הרוח מהמפרשים. הסטטיסטיקה נגדכם. שוק ספרי הילדים מוצף, והתחרות קשה מאוד. כדי שהוצאת ספרים תשקיע בספר ילדים חדש, מאת סופר לא מוכר, הספר צריך להיות באמת משהו מיוחד וחד פעמי, ולקלוע בדיוק לטעמו של העורך ולצרכים של ההוצאה ברגע מסויים. אז אל תפתחו ציפיות.
יש משהו מטעה בפשטות של ספרי ילדים, ומפתה לחשוב שפשוט גם לכתוב אותם – אבל לא כך הוא. הם אמנם קצרצרים, אבל אם לקח לכם רק חמש דקות לכתוב סיפור, מרב הסיכויים שהוא לא שווה כלום. זה לא הולך ככה. דווקא בגלל קוצרה של היצירה, צריך לשקול כל מלה ומלה, כמו בכתיבת שירה. לכתוב ספר ילדים טוב לא כל אחד יכול.
הוצאות ספרים רבות אינן מתייחסות ברצינות לכתבי יד של ספרי ילדים אשר מגיעים בפורמט אלקטרוני, כאטצ'מנט במייל. כך קל מדי לשלוח טקסטים קצרים, והפיתוי לשלוף משהו מהשרוול ועל המקום לשלוח אותו גדול מדי. אל תעשו את זה.
אל תרוצו לשלוח ספר שכתבתם להוצאה. אם גמרתם לכתוב את הספר, הניחו אותו בצד לכמה ימים, אולי אפילו לכמה שבועות וחודשים, וחזרו וקראו בו שוב. תגלו בעצמכם כל מיני תיקונים קטנים שכדאי לתקן, ואולי תרצו קצת לשכתב אותו. העבירו אותו גם לחברים שיקראו ויתנו את דעתם, עין חיצונית תמיד תופסת דברים חדשים. (אבל זכרו, לא חייבים לשמוע לכל עצות החברים… בסך הכל, זה הספר שלכם, לא שלהם!) כשמדובר בספר ילדים, מומלץ גם לנסות כמה פעמים לקרוא אותו בקול, גם לעצמכם, וגם לילדים בקבוצת הגיל המתאימה; שוב, אתם בעצמכם כבר תגלו את נקודות התרפה.
הגהה, הגהה, הגהה.
הדפיסו את הספר ברווחים כפולים, בפונט רגיל. אל תתפתו להגדיל את האותיות כדי לפצות על קוצרו של הספר – ספרי ילדים הם קצרים. אל תתפתו להחליף צבעים כל שתי שורות או להשתמש באיזה פונט אקזוטי כדי שיהיה יותר יפה בעיניים. ככלל, המילים צריכות לדבר בעד עצמן. רק במקרים נדירים גודל האותיות והפונט מהותיים; לדוגמה, אם אתם מתכוונים גם לאייר ולעצב את הספר בעצמכם. אחרת, כבדו את העורכים בטקסט קריא וסולידי.
הכינו לכם עותקים. לעולם אל תשלחו את העותק היחידי שיש לכם. (זכור לי מקרה שובר לב אחד, של אדם מבוגר ששלח אלי כתב יד שהקליד לפני שנים במכונת כתיבה. אף שביקשתי ממזכירת המערכת להחזיר את כתב היד לשולח, וברישומים שבמחשב היה כתוב שכך נעשה, משום מה המעטפה אף פעם לא חזרה אליו. בתו צלצלה אליי כמה פעמים, מיואשת וכעוסה, ולא יכולתי לעזור לה. עד היום כואב הלב.) הוצאות הספרים לרוב אינן מחזירות כתבי יד. אם בכל זאת חשוב לכם לקבל את כתב היד בחזרה, ציינו זאת באופן ברור במכתב הנלווה, וצרפו מעטפה מבויילת.
איורים הם לעיתים קרובות חלק מהותי מספר ילדים, אבל אם אתם לא יודעים לצייר, אל תציירו. אל תחפשו איורים גנריים בקליפ-פייל של המחשב שלכם, אל תורידו איורים מהרשת, אל תקשטו במדבקות מאויירות. הכלל הוא: צרפו אך ורק סקיצות לאיורים שאתם באמת מתכוונים להכניס לספר. אם יש משהו מהותי שצריך לעבור באיורים, ניתן לכתוב מעין תסריט שבו תהיה ברורה החלוקה. לדוגמה:
עמ' 1, כיתוב: דני, לא! (באיור נראה דני נוסע על גלגליות ליד שולחן האוכל, המסודר לארוחה. בידו הוא מושך את פינת המפה.)
עמ' 2, כיתוב: דני, זה אסור! (באיור נראה דני זולל אוכל מהקערה של הכלב. הכלב צופה בו בתימהון.)
איורים טובים יכולים לעשות פלאים לספר, אבל הם לא יכולים להציל טקסט רע. אל תשכרו מאייר על חשבונכם ועל דעת עצמכם. זה תפקידה של ההוצאה, אם וכאשר תקבל את כתב היד שלכם. היוצא מן הכלל הוא רק אם יש לכם פרטנר טבעי, מאייר שאתם מכירים מראש ושביחד איתו, מתוך שיתוף פעולה, צמח הספר.
אין צורך לנקד, אלא אם כן אתם יודעים לנקד וממש מתחשק לכם. עדיף שיהיה לא מנוקד מאשר מנוקד עם שגיאות.
והערה קטנה באשר ליכולת שלי, גילי בר-הלל, לערוך לכם/לתקן לכם/לייעץ לכם איך לשפר: בצער רב אני נאלצת להגיד שאין לי שום אפשרות לעזור לכם. דוגרי, חוות הדעת שלי לא שווה כלום. הספר צריך למצוא חן בעיני עורך בהוצאת ספרים שיכול להוציא אותו לאור, לא בעיני. לא יהיה ישר מצדי לגבות כסף על עריכה, כשאני לא יכולה להבטיח שהעריכה שלי באמת תשפר את סיכוייכם להוציא לאור את הספר. ולמעשה גם אין לי זמן לעסוק בקריאת כתבי יד שמראש אינם מועמדים לסדרה שאני עורכת (אני מקבלת רק ספרי נוער, לא ספרי ילדים, ולא סיפורים קצרים). וידוי לא נעים: אני לא אוהבת לקרוא כתבי יד לספרי ילדים אפילו כשהכותבים הם חברים שלי, כי אני תמיד נקרעת בין הצורך האנושי לתת מלה טובה על משהו שנעשה באהבה, לבין הצורך להישאר נאמנה לעין הביקורתית חסרת הרחמים. ולמה לכם סתם לשמוע דברי ביקורת, כשאין שום ערובה שהביקורת שלי תקרב אתכם להוצאה לאור? עגמת נפש לשני הצדדים. מדי פעם אנשים נעלבים כשאני מסרבת לקרוא את כתב היד שלהם, אבל פחות משהיו נעלבים כשהייתי לוקחת כתב יד לקריאה, מתמהמהת במתן תשובה ולבסוף נותנת תשובה שמסיבה כלשהי לא נראתה להם מספקת. אפילו בימים שבהם קראתי עשרות כתבי יד כל שבוע (להוצאת כתר), לא היה אדם אחד שבזכות התערבותי הצליח להוציא לאור ספר ילדים. תחשבו על זה.
עוד דף אחד ודי 
כמי שהוציא בעבר ספר ילדים, אני יכול להעיד שעל אף שההצעות טובות ונכונות התהליך הזה עובד רק באופן חלקי. ניסיתי אותו על לא מעט ילדים עוד כשהיה בשלב שירבוטים על הנייר. התגובות היו מצויינות. אחר כך הראיתי את הטקסט שלי לכמה עשרות אנשים וקיבלתי מהם תגובות. הטקסט שכב אצלי כשנה עד שנה וחצי לפני שבכלל פניתי למו"לים. לאחר שפניתי, רובם המכריע לא טרח בכלל להחזיר תשובה. זה תהליך מתסכל, כמעט מייאש.
הספר יצא, בסופו של דבר, בהוצאה קטנה שאכן שידכה לי מאיירת מוכשרת ועורך לשוני טוב. אלא שההוצאה כמעט ולא עשתה לו יחסי ציבור, כך שהוא נמכר במספר עותקים קטן מאוד.
לימים, לאחר שהספר יצא, נתקלתי בנציגה של מו"ל ידוע שהופתעה מאוד לקרוא את הספר ולהנות ממנו. היא הודיעה לי שחבל מאוד שלא פניתי אליה תחילה. אמרתי שדווקא פניתי, אבל עד לרגע זה לא זכיתי לקבל תשובה של ממש.
היום יש לי טקסט נוסף, שאני סבור שהוא אף טוב מקודמו, אבל אין לי שום חשק להתחיל במסכת החיפושים והתחינות. כך שגם זה, בינתיים, טקסט למגירה בלבד.
בשום מקום לא הבטחתי שזה יצליח. כמעט להיפך…
אבל מי שיחפז לשלוח טיוטה, לא יערוך הגהה, לא ישלח לכמה הוצאות ספרים, על אחת כמה וכמה שלא יצליח להוציא ספר.
לפי מה קובעים אילו תכנים "ראויים" לילדים?
[שואלת בעקבות הרהורים שלי על תכנים של שירי ערש והאם הם מנבאים שינה רגועה או סיוטי זוועה].
גם אני הוצאתי ספר ילדים אחד, במקרה לא עברתי שום מסלול ייסורים, כי המאיירת שאליה פניתי (אחרי שהצייר המדהים שהיה מראש שותף לרעיון החליט לרדת ממנו) העבירה להוצאה מסויימת שהיא חשבה שיתאים להם, התאים להם, והספר יצא. אבל, כמו במקרה של אורי לעיל, יצא, ובזה נגמר. זו הוצאה לא קטנה אבל בהחלט לא מן הסוג שדוחף יח"צ, נו, אז יצא. נמכר כמה מאות בודדות, ויופי. לא מתכוונת בכלל לעשות את זה שוב גם אם יהיה לי טקסט מדהים. לדעתי, הבעיה היא בשוק המצומצם של קוראי עברית. כדאי לנסות באנגלית במקביל כבר בשלב הראשון, ואז יש לפחות סיבה לסבול את הייסורים.
זה היה אמנם ספר של אגדות מעובדות, כלומר לא הגיתי את הסיפורים, אבל השקעתי הרבה בבחירה, כתיבה, וכולי.
מן הידועות שלשירי ערש רבים יש מילים מעוררות חלחלה, וזה אגב מאפיין בין-תרבותי. יש לי פה איזה דיסק עם שירי ערש מכל העולם, ראוי לציון במיוחד אחד מגאנה שבו האם מספרת לילד איך האב מכה אותה, כל היום היא רק עומלת ובלילה בקושי מצליחה לישון, וכו' וכו'. אוסיף לך בבלוג עוד כמה דוגמאות מלבבות.
מן הידועות גם שאגדות עם רבות, בגרסאות המלאות, הן מעוררות חלחלה ומבעיתות: ע"ע אגדות האחים גרים.
זוועות וסיוטים לא חסרים גם בספרות הילדים המודרנית. קחו סיפור כגון "הזאבים שבקירות" (ניל גיימן) או "מושלמת ומעגל הקסמים" (אלונה קמחי), קשה לישון אחרי דבר כזה.
בספרי נוער על אחת כמה וכמה. בשנים האחרונות זכו להצלחה ספרי נוער העוסקים בנושאים כגון שימוש בהרואין, עבדות, אונס, התעללות, מחלות נפש, אנורקסיה ועוד.
אין וועדה שפוסקת מה מתאים ולא מתאים בספרי ילדים. נושא קשה יכול להוות בסיס לספר מצויין, אם הוא מטופל ברגישות ובתבונה. התכנים של ספרי הילדים נקבעים על פי מה שהכותבים רוצים לכתוב, מה שהעורכים מוכנים להסתכן להוציא לאור, ואיך שהקוראים מצביעים עם הארנק. וזהו.
לא הצלחתי לענות אצלך בבלוג, אז הנה הדוגמאות שרציתי להביא. אחד משירי הערש המפורסמים בשפה האנגלית:
Rockabye baby / In the treetop / When the wind blows / The cradle shall rock / When the bough breaks / The cradle shall fall / And down will come baby / Cradle and all.
ושיר ערש משלנו, ישר מהשואה (המנגינה נהדרת):
שקט, שקט, בני נחרישה / כאן צומחים קברים / השונאים אותם נטעו / פה מעברים / אל פונאר דרכים יובילו / דרך אין לחזור / לבלי שוב הלך לו אבא / ועמו האור / שקט בני לי, מחמדי לי, אל נבכה בכאב / כי בין כה וכה בכיינו לא יבין אויב / גם הים גבולות וחוף לו / גם הסבל סייג וסוף לו / עינותנו זו היא בלי גבולות
והנה השלב של הגיבור שלי מהסיפור
הניצחון בלא להוציא ספר
גם שם בתוך הסיפור המלצות ווי נט להוצאת הספר נמצאות…
http://www.notes.co.il/sharabani/5572.asp
המשפט האחרון שלך, לאן לקחת אותו…
-)
התכוונתי בלי שווא מתחת לח'.. לגבי לקחת..
תפקידם העיקרי של שירי ערש הוא לתת פורקן למי ששר אותם- בעיקר לאמא ומכאן התכנים הזוועתיים מתוך הנחה שנכונותה מוטלת בספק שהתינוק ממילא לא מבין כלום.
אמא שלי גדלה על "שכב בני, שן במנוחה אל נא תבכה מרה" עם המילים המרגיעות- "בוערת הגורן בתל יוסף/ ומבית אלפא עולה עשן/ אבל אתה לבכות אל תוסף/ נומה, שכב וישן"…
ובעוונותיי כבר יצא לי לשיר לא פעם את "לילה לילה הרוח עוברת/לילה לילה הומה הצמרת" שמתאר באכזריות שלושה מחזרים עם גורל אכזר- "אחד היה טרף/ שני מת בחרב/ נומי נומי וזה שנותר/ נומי נומי את שמך לא זכר…"
אני מודה ומתוודה כלקיתי במילמול פתאומי ובלתי אופייני בעליל ושרתי משהו כמו "אחד היה אאף/ שני אה בערב…".
על פעוטות זה עשה את העבודה.
ואין מה לעשות- כמו שגילי היטיבה לנסח- אין ועדה. כל מי שמגדל ילדים, עובד איתם, פוגש אותם ובא איתם במגע צריך להפעיל את הפילטרים האישיים שלו/ה ולהחליט לבד.
שיוצאים בשנים האחרונות
עלובים ומיותרים .
כל אחד שחושב שיש לו כישרון הולך על התחום הזה כאילו ילדים הם מפגרים ומגיע להם טקסט ברמה נמוכה, בפועל, וזו כל הנקודה שגם גילי מדרישה פה
ילדים הם לא פחות אינטלגנטים ולא פחות חכמים מהמבוגרים, ומגיל מסוים אי אפשר לקרוא להם כל דבר ולא
לרתק אותם עם כל דבר.
בין כותבי "הספרים" יש המון מתחזים והמון שמנסים את מזלם על הציבור הצעיר שלכאורה וכאמור נתפש בעיני הדיוטות כנחות מנטאלית ואוכל כל מה שמגישים לו.
אני ספרי ילדים של ישראלים שכתבו לא קונה,
רק ספרים מתורגמים שעוברים את ההבחנה שלי כשמדובר במסרים סתמיים, באיורי מחשב במקום איורים ביד, ותוכן שלא מגובב מעשרות מילים מתואמות אחת לשניה שלא משאירות בדל זיכרון
כותבים לילדים צריכים לכתוב קודם למבוגרים לפני שהם פונים לנישה הזאת, מפני שלעשות כסף על גב של הורים שאוהבים איורים מקסימים – זה מזיק לילדים וחסר עמוד שידרה.
ניצול לשמו.
למה ההנחה שכל ספר ישראלי הוא אוטומטית לא טוב? מעשה בחמישה בלונים, מכירה? ודירה להשכיר? ותירס חם?
הם ספרים קלאסיים, ספרים איכותיים בעברית שכתבו אותם סופרים ומשוררים ידועים מאוד
מכירה את לאה גולדברג מאמי נפוחה?
מכירה את מרים רות מאמי?
נדמה לי שלא, אבל לשלוף שמות מבלי להכיר מי כתב את הספרים , זה באמת נוגע מאוד למה שציינתי למעלה, הדיוטות שלא מבינות מיהם סופרים ומשוררים שכתבו למבוגרים ועשו משהו בחייהם והם בעלי כשרון גדול, לבין מתחזים ושרלטנים שרוצים ספר על שמם.
לכי ללמוד תמי מי זו גולדברג לאה ולי היא כתבה לפני שהתחילה לכתוב לילדים.
ומהכרותי את תמי, היא לא צריכה שיגנו עליה, אבל לא קצת נסחפת?
כל מה שתמי אמרה הוא שלא רצוי לעשות הכללות.
וסופרי ילדים טובים לא חייבים שיכתבו קודם למבוגרים. וגם לאה גולדברג התחילה מתישהו.
בכל מקרה יהיה נחמד אם תמתני את התגובות שלך כדי שלכולנו יהיה נעים לקרוא.
למה לפסול ספרים ישראלים?
גרפומנים בגרוש וספרים של אנשים שחושבים שלא בעיה לכתוב לילדים ושמזלזלים באיורים לילדים- כאלה יש בשפע גם בישראל וגם מתוך הספרים המתורגמים.
אבל יש גם ספרי מקור נפלאים, כמו "לילה בלי ירח" ו"מקס הילד הלוחם" החדשים – שניהם אמנם של כותבים שכותבים גם למבוגרים אבל לא רק ושניהם מקסימים, מענגים ומושקעים גם בטקסט וגם באיורים.
יוצרים קלאסיים כמו לאה גולדברג ומרים רות כתבו ספרים מצויינים, אבל גם יוצרים מדורות אחרים כמו נורית זרחי, חיה שנהב, מיריק שניר ורבים וטובים נוספים כתבו וכותבים ספרות ילדים איכותית.
בקיצור- לא צריך לעשות הכללות (ובטח ובטח לא להשתלח ולהעליב) וכדאי לשפוט כל ספר על פי איכותו ולא על פי דיעות קדומות.
מבקרת, באמת קצת עברת את הגבול עם ההערות העוקצניות. זה בטח שלא הגיע לתמי.
כמו שכתבה טלי, גם היום נכתבים ספרי ילדים מצויינים בעברית: את "יום של תום" (רינת הופר) ו"מי אני מה אני" (אמי רובינגר) אנחנו ממש אוהבים, לדוגמה. ובהחלט ייתכן שמסתובבים במדינה הזאת כשרונות שעוד טרם נתגלו. מי שפוסל מראש כל יצירה ישראלית יפסיד גם כמה דברים טובים – זו זכותו. מי שנכנס לבלוג שלי ומתחיל להטיח עלבונות, פוגע גם בי. נא לא לעשות זאת.
לצערי, הוצאת תמוז נסגרה.
על הדוגמאות הנוספות לשירי ערש.
ולאחר קריאת הדיון הנוכחי, אני רק רוצה להוסיף משהו: בעיני, ספרי ילדים קובעים במידה לא מבוטלת את הלכי המחשבה של הילדים הללו כשיגדלו.
ילדי "עמי ותמי" יכולים ללמוד על רעות בין אחים, באותו אופן בו ילדי חסמב"ה הופכים להיות לוחמים לתפארת מדינת ישראל…
ספרות הילדים מוערכת-חסר, לדעתי – והתופעה עלולה ליצור מבוגרים נטולי תשתית ערכית ראויה.
היא הוצאת יוסף שרברק, שהוציאה את רוב ספריה של דבורה עומר. זו הוצאה קטנה מאד הגונה ומלאת כבוד הן ליוצרים והן לספרים. קחו רק בחשבון כי יקח זמן עד שיקראו את כתב היד שלכם וכי אין להם יחסי ציבור