ביקור בספרייה

בשבוע הספר אני עסוקה במיוחד. ישובים רבים מזימינים אותי להיפגש עם תלמידים, הורים ומחנכים ולדבר על עבודתי. בשבילי זו פרנסה, ובדרך כלל גם הנאה. בדרך כלל מקבלים אותי יפה, וכל הצדדים נהנים מהמפגש. אבל לפעמים לא. אספר לכם על פעם אחת שבה לא היה כך, עד כדי כך שחיפשתי סביב את המצלמה של יגאל שילון. מעשה שהיה כך היה:
 
הוזמנתי למפגש בספריה העירונית של עיר דרומית כלשהי (השם שמור במערכת). המפגש התחיל ברגל שמאל כאשר בכל דלפק שאליו ניגשתי לברר איפה עלי להתייצב הפנו אותי הלאה לקומה הבאה ולדלפק הבא, עד שעברתי בטעות על פני דלת חדר מנהלת הספריה וזו נזפה בי על כך שלא ניגשתי ישירות אליה. הובלתי אל אגף הילדים כדי להמתין שם לתחילת המפגש. הספרנית הנלהבת דאגה לצעוק על כל ילד שהעז להיכנס לחדר ולגשת למדפי הספרים, שאין לו מה לחפש פה אם הוא לא בא למפגש. "אין השאלה, יש מפגש!" אחדים מהילדים אכן התיישבו בכיסאות שסודרו בחצי מעגל סביבי, אחרים נמלטו בבהלה.

 

המתנו חמש דקות אחרי השעה הייעודה למפגש כדי לתת הזדמנות למאחרים, ואז התחלתי לדבר. הקהל המשיך לטפטף פנימה לכל אורך המפגש. המאחרת האחרונה הגיעה (עם שלוש בנותיה) לא פחות מחמישים דקות אחרי תחילת המפגש (שלפי הפרסומים היה אמור להיות בן 45 דקות). זה היה שלב השאלות, והיא לא התביישה להרים יד ולשאול שאלה (בטיפשותי פניתי אליה, וכמובן שהשאלה היתה בנושא שעליו דיברתי במפגש).

בין הנכנסים באיחור קל בלבד היה גבר צעיר שהתיישב באמצע השורה, חמישה מטרים ממני, שלף פנקס והתחיל לכתוב במרץ. כמה דקות אחריו נכנס צלם עם מצלמה גדולה והתחיל לצלם אותי, כל זה על רקע קריאות ביניים של חבורת כדורגלנים צעירים ועליזים מהשורה הקדמית, חריקות וטריקות הדלת, וצעקות ה"אין השאלה, יש מפגש" של הספרנית. הסתובבתי ושאלתי את הצלם מדוע אי אפשר להמתין ולגשת אלי בסוף המפגש, וזה משך בכתפיו והביט בבחור עם הפנקס, שמיד התערב והרגיע, "לא, לא, זה למקומון שלנו" (עכשיו הכל ברור). בשלב זה נשברתי ועשיתי משהו שמעולם עוד לא עשיתי במפגשים כאלה: קמתי ויצאתי מהחדר. הצלם והעיתונאי נשארו עם הילדים, ומנהלת הספריה ניגשה להרגיע את המרצה ההיסטרית – היא לא הבינה מה פתאום אני מתרגשת כל כך. בעודה מתרוצצת לחפש בשבילי כוס מים, נשמתי עמוקות, הרגעתי את עצמי בכוח וחזרתי לחדר.

התיישבתי והמשכתי לדבר אל הילדים כאילו לא מסתובב מאחורי גבי צלם. כפרס על התנהגותי הרגועה, נכנס לחדר צלם שני, והתחיל אף הוא לצלם, בעוד הצלם הראשון עונה לסלולארי שלו. הסלולארים, אגב, לא הפסיקו לצלצל.

"רבותיי, מה הולך פה?" זעקתי. "לא ביקשתם את רשותי, לא תיאמתם שום דבר, זה מאוד מפריע! אני בכלל לא מעוניינת שתעשו כתבה על המפגש הזה."

"אבל חייבים," קטע לרגע מישהו את השיחה שניהל בסלולארי שלו,  "תכף מגיע ראש העיר".
ואכן, לא עברו שתי דקות ונכנס ראש העיר, מלווה בלפחות עוד צלם אחד ומי יודע כמה עיתונאים, ומי עוד כירכר שם סביבו. 

"סליחה," אמר ראש העיר, "אני לא אפריע, אני רק אשב פה כמה דקות ואקשיב." והתיישב.

בכוחות על, המשכתי לדבר כאילו הוא לא שם, וכאילו לא מצלמים אותי כעת שלושה צלמים.
כעבור כמה דקות קם ראש העיר ממקומו. "סליחה, הייתי רוצה להישאר, אבל אני חייב ללכת." הוא ניגש אלי ביד מושטת ללחיצה. בחיוך מאולץ קמתי ולחצתי את ידו ועמדתי ככה דקה תמימה כדי לתת לכל הצלמים הזדמנות לצלם ולהסתלק משם. בדרכו החוצה, אמר ראש העיר לתריסר הילדים שבקהל, "תגידו לחברים שלכם שיבואו לשיעורים כאלה, זה חשוב!"

 

המשכתי במפגש, עד הסוף המר (להזכירכם: הגברת שהגיעה חמש דקות אחרי הסוף לשאול שאלות).

בתום המפגש עצרתי במשרד מנהלת הספריה כדי להביע את מחאתי. בהשתאות גמורה משכה בכתפיה ואמרה, "אבל בכלל לא ידעתי שראש העיר מתכוון להגיע, איך הייתי אמורה לדעת? הוא ראש עיר מצוין, מאוד אהוד אצלנו," וכאן רכנה אלי בחיוך, "והוא אמר שמאוד נהנה מן ההרצאה שלך, והצטער שלא יכול היה להישאר עד הסוף." נכון, הוא פשוט היה חייב לרוץ כדי להספיק להרוס הרצאה של מישהו אחר.

רק כשניסיתי לספר לבעלי בטלפון על אירועי הערב, הבנתי שכל הסיטואציה היתה בעצם מערכון של אפרים קישון. כולם פעלו לפי תסריט. בעלי, שמבין בקישון וגם בפוליטיקה של פרובינציות, אמר לי שכדאי לי לשמוח שלא הגיעו גם ראש האופוזיציה והנציג של מפלגת ש"ס. תודה לאל על חסדים קטנים.

אז למה בכל זאת נשארתי עד סוף המפגש, ולא הלכתי משם בטריקת דלת? אתן לכם שלוש סיבות, תבחרו מה מתאים לכם:
 
1. כשדברים מתרחשים כל כך מהר, אין זמן לחשוב מה דרך הפעולה הנכונה ביותר. האינסטינקטים פועלים, והאינסטינקט שלי היה להישאר קורקטית ו"מקצועית" עד כמה שניתן.

 

2. אילו הייתי פוצה את פי ואומרת לראש העיר הנכבד בדיוק מה דעתי על התנהגותו, היה נוצר סקנדל זוטא. בדיוק האפקט ההפוך ממה שרציתי להשיג, שזה לגמור ולצאת משם כמה שיותר מהר וכמה שיותר בשקט (ולעולם לא לחזור).

 

3. בשורה השלישית מאחור, ישבה ילדה קטנה אחת, עם שתי קוקיות וזוג עיניים גדולות ועגולות. בכל פעם שחזרתי לדבר על הארי פוטר, פניה פשוט נהרו. האור נשפך מהם. כשהבטתי בפניה, נזכרתי שרוב הילדים בקהל הגיעו כי הם באמת ובתמים רצו להשתתף במפגש. וליבי יצא אליהם.

 

מלה אחרונה לתושבי אותה עיר דרומית: כללי הנימוס הבסיסי תקפים גם לגבי ראשי ערים, ואפילו לגבי עיתונאים. אתם הפרתם אותם הפרה בוטה. מנהלת הספרייה שלכם כנראה לא מבינה את זה, וגם את הילדים שלכם אתם מחנכים לא להבין את זה. אבל לי הנימוס עדיין חשוב. ולכן, היה ותזמינו אותי שוב לבקר בעירכם, אסרב בנימוס.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרצאות ומפגשים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על ביקור בספרייה

  1. יעל הגיב:

    אני הייתי בהרצאה שנתת אחרי הספר החמישי והיה כיף לשמוע אותך ולקבל תשובות בענייני התרגום בכלל והארי פוטר בפרט, אבל מאחורי ישב ילד שכל הזמן שאל איך אומרים באנגלית כל מיני מילים מתוך הספר. אני לא יודעת מה איתך, לי התחשק להגיד לו, שאם הוא רוצה לדעת איך המקור באנגלית שיקרא אותו. זה רק יכול להועיל לו ולשפר את האנגלית שלו. כל הזמן חשבתי לי כמה זמן הוא מבזבז לנו עם השאלות האלה, כשכל כך רציתי להמשיך ולשמוע ממך את מה שאי אפשר ללמוד ממקורות אחרים.

  2. מוטי הגיב:

    אני קצת מקנא שאני מבוגר מדי לבוא להרצאות שלך ולדבר על הארי פוטר
    אם תרצי באזור שלי, אני יכול ללוות אחיינית שלי ולהשאר לשמור עליה?:)
    הסיפור שלך נשמע קטסטרופלי, במיוחד הקטע עם ראש העיר והצלמים.
    גסות רוח, אגב, היא לא משהו שרשום בטאבו על פוליטיקאים בפרובינציות.
    למשל לימור לבנת וההתייצבות הגאה שלה על הפודיום באתונה.
    מסתבר שלא צריך להשקיע שנים מהחיים כדי לעמוד על דוכן המנצחים באולימפיאדה.
    חוצמזה, יש לך במה כאן, אם תרצי "להחזיר" משהו לאותו ראש עיר.

  3. רונית ש. הגיב:

    קראתי, הנהנתי, ואף הנדתי ראשי בצער. התנהגות טיפוסית. כך מתנהגים גם בכביש, גם בתור. חזקי ואמצי. נכחתי פעם בהרצאה שלך, ואת מרצה נהדרת.

  4. דן הגיב:

    האם חשבת פעם לבצע מספר כנסים בחו"ל (אהמ אהמ, קנדה?) אודות תרגומים? ולא רק על "הארי פוטר", אלא על דברים נוספים שמעניינים אותך – אני, לדוגמה, משתוקק לשמוע הרצאה מפיך אודות "הקוסם מארץ עוץ". בתור אדם אשר אוהב מאוד את סיפורי ארץ עוץ, אשמח להפגש עם מעריצה כמוך. אוסיף ואשוויץ כי נפגשתי עם נכדו של ל. פרנק באום בלאס וגאס, מלון MGM, ושם קניתי ספר אותו הנכד כתב, המספר כיצד האריה הגיע לעוץ. וכן, הוא הקדיש לי הקדשה ארוכה.
    בוויניפג, בירת הפרובינצייה מניטובה, תתקבלי בברכה. זאת דעתי, לפחות. עניינים הקרו ב"אותה עיר דרומית" לא יקרו כאן, אני מניח. ואני בספק אם ראש עיריית וויניפג יגיע.

  5. גילי הגיב:

    יעל – ההרצאות הן הזדמנות נעימה להיפגש פנים אל מול פנים, אבל האמת, רוב מה שאני *אומרת* בהרצאות/מפגשים האלה מוכל באיזשהו אופן בכתב כאן באתר! ומה שלא, את מוזמנת לשאול.

    מוטי – אתה בכלל לא מבוגר מדי. כבר היו בקהל שלי משתתפים שעברו את השמונים, ולפחות פעם הגיעה משפחה שלמה על שלושת דורותיה. ולדעתי המפגש מעניין גם למי שלא קרא את ספרי הארי פוטר ולא בהכרח חסיד נלהב, כי אני מדברת על מלאכת התרגום, לא רק על הספר.

    רונית – שמחה שנהנית בהרצאה. בכל זאת מראש עיר הייתי מצפה ליותר התחשבות. הביטחון המלא שבזכות מעמדו הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו בלי תיאום או בקשת רשות, היה מדאיג אותי מבחינות אחרות, אילו הייתי תושבת עירו.

    דן – תודה על ההזמנה ועל הסנטימנט. אילו ההזמנה היתה מגיעה גם עם כרטיס טיסה ומלון, אולי אפילו הייתי נענית, אבל לקפוץ מסביב לעולם זה לא משהו שאני יכולה בקלות להרשות לעצמי. ואגב – לא את נכדו של באום פגשת, כי אם את נינו, רוג'ר ס. באום. נכון?

  6. נגה הגיב:

    זה לא נשמע נחמד במיוחד. /-;

    התקשורת היא אחד הדברים שהכי מרגיזים אותי בעולם כולו (טוב, חוץ מעכבישים, שוביניסטים וסדיסטים מוטרפים. אבל זה לא קשור). בישוב הקהילתי שבו אני גרה חווינו לפני כשנתיים אובדן נורא, בגלל פיגוע. הצלמים המיותרים הסתובבו לנו בין הרגליים, צילמו אותי ואת חברות שלי יושבות ליד מועדון הישוב ומסתכלות על תמונות שלו (הוא היה בכתה שלי, וגם אחיו ואמו נרצחו.). הם הלכו בכל מקום. הכאב חלחל אל כל הישוב, כי הוא קטן מאד, וכולנו זעמנו על הצלמים. וכאילו שזה לא מספיק, כשנסענו לַקבר בצורה מאורגנת, צלם ניסה לעקוב אחרינו ולצלם אותנו בוכים – אבל אמא שלי תפסה אותו וסילקה אותו כשהגענו.

    _________

    נכחתי באחד המפגשים הללו אתך – לפני כשלוש שנים – במשגב, אם את זוכרת. אני לא שאלתי דבר, אבל אני זוכרת מצוין ילד קטן אחד שאמר לך בנימה דרמטית משהו בסגנון, "אם זו שאלה אישית מדי את לא מוכרחה לענות, כן? בסדר? כי את לא חייבת לענות, אם זה אישי מדי. היה לך קשה בקטעים האלה שעצובים, למשל כשסיריוס מת? לא היה לך קשה לתרגם את זה? את לא חייבת לענות אם זה אישי מדי, כן?" וכו' וכו'. זה היה כל כך מצחיק – כולם צחקקו, ואם אני לא טועה גם את לא הצלחת לכבוש חיוך. =]

  7. גילי הגיב:

    תראי, אני עבדתי בתקשורת בעצמי, ואני חוששת שבימינו התופעה שתיארת היא פחות או יותר בלתי נמנעת. העולם שלנו היום הוא פתוח וגלוי לעיני התקשורת, ולצד החסרונות יש לזה גם יתרונות רבים, כך שאני לא מאלה הממהרים להשמיץ את התקשורת. אבל נכון שגם בקרב עיתונאים וצלמים יש רגישים יותר ויש רגישים פחות, ולכן חשוב להשמיע ביקורות כאלה, ומדי פעם להזכיר גם לעיתונאים שהמשימה המקצועית שלהם היא הטרגדיה של אדם פרטי אחר.

    לגבי המפגש במשגב: המפגש זכור לי היטב, כי זה היה לדעתי המפגש היחידי מבין יותר ממאה מפגשים שקיבלתי עליו משוב שלילי. זאת היתה הפעם האחת והיחידה שבה, בגלל צירוף נסיבות אישיות ואי הבנה לגבי הזמנים, דיברתי ממש עם סטופר וברגע שתמו 45 הדקות שאליהן התחייבתי קטעתי את השאלות ורצתי למונית. הבטחתי שיום אחד אני אחזור למשגב ואנסה לפצות אתכם, וזה עוד יקרה.

  8. ran הגיב:

    לפני 12 שנה ביקר בפסטיבל ישראל החלילן ההודי הארפריסד צ'אוורסיה. זו היתה באמת הופעה מרטיטה ומרגשת. המוזיקה חדרה ללבבות. וישב שם באולם החשוך מישהו (לא אני) שקם ונסע להודו ולמד וחזר והופיע השנה על אותה במה.
    ההופעה ההיא, כך העיד, היתה הרגע שהצית בו את הלהבה.
    יכול להיות שבשביל ילדה קטנה עם קוקיות שיושבת עכשיו בהרצאה הרגע הזה הוא הולדתה של תובנה וחוויה שתנצור איתה כל חייה.

    אולי בסופו של דבר אפילו תהיה ראש עיר או מנהלת ספריה.

  9. א הגיב:

    בעניין תחושת המיאוס מדרך ההתנהלות שם. כפי שאת מן הסתם יודעת, זה נמצא בכל מקום – בתור בקופת חולים, בסופרמרקט ודוגמאות לכך יש בלי סוף. ריכוז הגסות היה באמת ללא נשוא. הילדה עם הקוקיות והעיניים הגדולות נתנה הרגשה שהיה מישהו שגם הפיק כאן תועלת אמיתית, שהתרגש, וזה עושה את כל הסבל לקצת יותר נוח, לא?

  10. נגה הגיב:

    שלילי? מוזר מאד. אני לא ראיתי את זה ככה – גם אמא שלי הגיעה (והיא לא הצליחה אף פעם לקרוא הארי פוטר) ונהנתה מאד. אם זה היה שלילי, הממ, אני מניחה שאני אהנה מאד-מאד אם אגיע פעם נוספת.

  11. דן הגיב:

    בדקתי כעת את כריכת הספר, ואכן רשום שמו של רוג'ר ס. באום. אותו מפגש היה כשהייתי בן 8, בעוד שכיום אני כמעט ובן 15. טעות שלי.
    הנה, שוב הוכחת את עצמך כ"סופר-עוץ".

    נ.ב: האם ספר זה הנכתב על ידו נחשב כהמשך (או בעצם, "פריקוול") עלילתי רשמי לעלילת "הקוסם מארץ עוץ"? האם הוא נחשב כהמשך רשמי בדיוק כספריו האחרים של ל. פרנק באום: "איש הפח של ארץ עוץ" ו"הדחליל של ארץ עוץ"?
    ובנוסף, ראיתי כי ל. פרנק באום כתב ספר הנושא את השם "האריה הפחדן של ארץ עוץ". האם הספר הנמצא ברשותי משמש כגרסה אחרת להגעתו של האריה, או כחידוש לספר הקיים?
    (מצטער על שינוי הנושא.)

  12. Anne of green gables הגיב:

    זה באמת נשמע כמו סצינה מ"השועל בלול התרנגולות" בשילוב עם ספרי ליזי בדיחי של שולמית לפיד.
    זה לא מתרחש רק בפרובינציה. במו עיני ראיתי את רון חולדאי הורס איזה טקס בבית הספר היסודי בשכונה שלי באיזו שנת בחירות הזויה (בשנים כתיקונן לא רואים ולא שומעים ממנו).
    אני בטוחה שהילדה עם הקוקיות מעריכה את ההשקעה שלך. לילדים יש דרך חד משמעית להראות שהם אוהבים.
    אולי אקפוץ לגני יהושע. באיזה ימים תהיי?
    בהצלחה עם הסדרה החדשה!

  13. שקד הגיב:

    לצערי, באיזור הזה נימוסים זה לא דבר נפוץ במיוחד.
    הרבה מן ראשי העיר באזור דואגים להגיע לכול אירוע כמעט, כך שלא מפתיע אותי שהוא ביקר גם בהרצאה שלך.

    אני מקווה שלא תצטרכי לסבול דברים כאלה בעתיד.

  14. עירא הגיב:

    כתבה מצוברחת או סיפור קישון סרקאסטי? אני אישית מעדיף את ההתמודדות שלי עם חזרת. מתוק ומריר🙂

    אלו החיים ואלו הישראלים… ואחת הסיבות שאני עצמאי ולא שכיר היא שמירת הזכות להגיד לא ללקוח שמביא לי את הקריזה. אני מאחל לך רק מאזינים עגולי עיניים!

  15. אסף ברטוב הגיב:

    אני מצטער לשמוע על החוויה הלא נעימה (אך לא מתקשה כלל להאמין שכך אירע). מנסיוני, על תופעות כאלו יש להגיב בצורה תקיפה, ולהעמיד את האנשים במקומם. בד"כ הם גם משתייכים לטיפוס שהופך רך כחתלתול כאשר נוזפים בו.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s