שני המשכים לפיטר פן (התפרסם בהארץ ספרים)

ביום שישי קיבלתי לפתע קומפלימנט לא צפוי ממישהי שקראה את המאמר הבא במוסף ספרים. ואני בכלל לא ידעתי שהוא התפרסם, במקרה בשבוע שעבר נעלם העיתון של יום רביעי לפני שהספקתי לדפדף במוסף, ובכלל לא ציפיתי שזה יתפרסם באותו שבוע. זו לא פעם ראשונה שאני כותבת משהו לספרים, אבל פעם ראשונה מאז שקיים הבלוג הזה. אז למי שעוד לא קרא בעיתון, או למי שקרא וחיפש איפה להגיב (טלי), הנה זה שוב:

 

 

פיטר ולוכדי הכוכבים, מאת דייב בארי ורידלי פירסון, תרגמה מאנגלית נורית לוינסון, הוצאת אריה ניר, 350 עמ', 79 ש"ח.
אבק-פיות והמסע להצלת הביצה, מאת גייל קרסון לוין, איורים דיוויד קריסטיאנה, תרגמה מאנגלית דנה רופין, הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 191 עמ', 79 ש"ח.
 
בשנת 1924 העביר המחזאי והסופר הסקוטי ג'יימס בארי את הזכויות על יצירתו המפורסמת ביותר, "פיטר פן", לבית-החולים לילדים ברחוב גרייט אורמונד בלונדון. בארי נודע כפילנתרופ וכחובב ילדים, ואין ספק שבית-החולים הראשון באנגליה שהתמחה בילדים היה צדקה ראויה  – גם אם פיטר ליואלן-דייויס, הילד שעל שמו נקרא פיטר פן ושאותו ואת אחיו גידל בארי לאחר מות הוריהם, לעולם לא סלח לבארי על שהעמיס עליו את הקישור לדמות הספרותית מבלי להוריש לו פרוטה. אנגליה ראתה בתרומתו של בארי מעשה אצילי, ובשנת 1988 הוכנס תיקון מיוחד (סעיף 301) לחוק הסימנים הרשומים והפטנטים הבריטי, המקנה לבית-החולים זכות להמשיך ולאסוף תמלוגים על המחזה "פיטר פן" מעתה ועד עולם, אף כי כביכול פגו זכויות היוצרים על היצירה 50 שנה לאחר מותו של המחבר ב-1937.
וכל זה מעניין למה? כי יש בפרסומם של ספרי המשך לסיפור "פיטר פן" על ידי חברת וולט דיסני משום קריאת תיגר משפטית, מוסרית וכלכלית על הזכויות המיוחדות שהוענקו לבית-החולים. הסוגייה המשפטית הבינלאומית פה היא מורכבת, ולכאורה אין שום קשר בינה לבין איכותם הספרותית של יצירות ההמשך שנכתבו. אך העיתוי של יציאתן לאור אינו מקרי, ותמהתני אם לא הייתה שום השפעה של ענייני זכויות גם על בחירת התכנים של הספרים.
אין זה מקרה שבית-החולים ניהל תחרות לסופרים על הזכות לפרסם ספר המשך ל"פיטר פן" שיראה אור דווקא בשנת 2007 –  בדיוק השנה שבה יפוגו זכויות היוצר לפי חוקי האיחוד האירופי; זהו נסיונו המוצהר של בית-החולים לחדש את זכויותיו על הדמויות בספר (הסופרת שנבחרה למשימה, אגב, היא ג'רלדין מקורקרן, סופרת בריטית עטורת פרסים). אין זה מקרה גם שחברת וולט דיסני מיהרה להכניס רגל בדלת, והקדימה את בית-החולים בשנתיים שלוש בפרסום ספרי המשך משלה, אף שהחוק מתיר כנראה להפיץ את הספרים רק בארצות שאינן חברות באיחוד האירופי. הסופר דייב בארי היה מודע לתסבוכת המשפטית הזאת כשכתב את "פיטר ולוכדי הכוכבים", כפי שעולה מדבריו בשנת 2004: "החדשות הטובות הן שהילדים החולים לא יראו גרוש מהכסף שלנו," הוא התבדח, כשנשאל על גישתו לזרוע המשפטית של דיסני: "הגענו למסקנה שהאנשים שידאגו להרוג אותך אם תשתמש במיקי מאוס ללא רשות כנראה יודעים מה לעשות."
זהו הרקע לפרסומם של "פיטר ולוכדי הכוכבים" (2004), ו"אבק-פיות והמסע להצלת הביצה" (2005) על ידי הוצאות בת של חברת וולט דיסני; ובזכות שישראל אינה חברה באיחוד האירופי, תורגמו שתי היצירות הללו לאחרונה לעברית. בדיסני, כמו בדיסני, כל מוצר גורר מוצרי לוואי: "אבק-פיות" הוליד כבר סדרת-בת של חמישה ספרי ראשית קריאה מאת סופרות שונות, ושלושה ספרי המשך ל"לוכדי הכוכבים" עתידים לראות אור עוד השנה. מסיבות אלה קשה לי לקרוא את הספרים הללו מבלי שתתעוררנה בי תהיות ציניות לגבי האופן שבו דיסני מנכסת וממתגת כעת את "פיטר פן": "פיטר ולוכדי הכוכבים" הוא מותג חדש המיועד לבנים; "אבק-פיות והמסע להצלת הביצה" הוא המותג המקביל המיועד לבנות.
אך נעזוב לרגע את המניעים המסחריים שמאחורי פרסום הספרים הללו, ונתמקד בספרים עצמם. "פיטר ולוכדי הכוכבים" הוא ספר הרפתקאות המיועד לגילאים 9-12, מאת העיתונאי ההומוריסטי המפורסם דייב בארי (שום קשר לג'יימס בארי), חתן פרס פוליצר על כתיבתו השנונה, בשיתוף עם סופר המתח רידלי פירסון. אירועי הספר קודמים לעלילת "פיטר פן", ומניחים למעשה את הרקע לסיפור: כיצד הגיעו לגור באי קטן פיטר וחבורת "הילדים האבודים" בכפיפה אחת עם שודדי ים, פראים (שמטעמי תקינות פוליטית כבר אינם אדומי-עור) ובנות ים; מהו מקור יכולתו הקסומה של פיטר לעוף; ועוד כיוצא באלה. חלקים גדולים של העלילה מתרחשים על סיפון אונייה בשם "לעולם-לא" העושה את דרכה מאנגליה של המאה ה-19 לאי טרופי כלשהו, כשבין נוסעיה נמנים קבוצת יתומים המיועדים להימכר לעבדות אצל המלך זרבוף השלישי האכזרי, ונערה מסתורית שמדברת עם דולפינים. אחייני בן ה-11, שאינו נוהג להמליץ על ספרים, סיפר לי על הספר הזה בעיניים בורקות: מתברר שהתמהיל של קנוניות סודיות, מרדפים בלב-ים, רעים אכזריים וצמאי דם וטובים אצילי נפש וגיבורים קלע בדיוק לטעמו. אני, לעומתו, התאכזבתי: פחות מצפיותו של הספר ומחוסר הפליאה שבו כמו מהעובדה שספר שיצא תחת ידיו של דייב בארי כל כך לא הצחיק אותי. מלבד כמה נגיעות פנטסטיות מונמקות ומבוקרות, הספר הזה קרוב במסורת הרבה יותר ליצירותיו של בן תקופתו של ג'יימס בארי, סופר ההרפתקאות רוברט לואיס סטיבנסון.
"אבק-פיות והמסע להצלת הביצה" מיועד כביכול לאותה שכבת גיל, 9-12 (לדעתי מתאים לילדות צעירות יותר), ונכתב על ידי הסופרת גייל קרסון לוין. קרסון לוין זכתה בפרס ניוברי היוקרתי על סיפור מחדש של מעשיית סינדרלה בשילוב ערכים מודרניים, בספרה "אלה המכושפת" אשר ראה אור לאחרונה בעברית. ספרה החדש מגולל את המשך עלילותיה של טינקרבל וחברותיה הפיות בארץ לעולם-לא, לאחר אירועי "פיטר פן". הספר עוסק בקהילת הפיות, שלכל אחת בה תפקיד או "כישרון" מוגדר, ובפיה חדשה המצטרפת אליהן, פְּרילה, שטרם מצאה את כשרונה. סופת הוריקן זדונית פוגעת במקור כוחן של הפיות ובכישוף האלמוות שהוטל על ארץ לעולם-לא, ועל הפ
ות לתקן את הפגיעה לפני שיהיה מאוחר מדי. הספר מקושט באיורי צבע יפים ומודפס על נייר עבה ואיכותי: חבל שהוצאת ידיעות אחרונות לא הקפידה יותר בהגהתו. פיות חמודות הן עכשיו צו האופנה, ואין לי ספק שילדות בגיל המתאים תימשכנה למוצר המלוטש והמעוצב הזה, כפי שהן נמשכות לספרי "הפיה לילי", לנסיכות של דיסני ולבובות בראטז.
על פניו נדמה שהספרים הללו משלימים זה את זה: בארי ופירסון מספרים על עלילותיו של פיטר ובקושי מזכירים את טינקרבל, וקרסון לוין מרחיבה את עולמה של טינקרבל כמעט בלי להזכיר את פיטר פן. אך למעשה המציאות המתוארת בכל ספר אינה מתיישבת עם זו המתוארת בספר השני; הספרים מעניקים הסברים סותרים. אצל קרסון לוין, הקיום של ארץ לעולם-לא ותושביו הקסומים הוא מיתי, לא מציאותי: איש בעולם המודרני לא גילה ולא מיפה את האי לעולם-לא, כי מיקומו ומידותיו אינם מצייתים לחוקי הפיסיקה של המרחב שלנו, וכי האי הוא בעל תבונה ויכולת לדחות מפניו את מי שלא מוצא חן-בעיניו. בארי ופירסון, לעומת זאת, מציעים הסבר לפי כללי המציאות: איש לא מיפה את לעולם-לא, כי כל מי שנקלע לשם מבחוץ נהרג על-ידי ילידי האי הפראים ועקבותיו אבדו לנצח. מבחינה זו דווקא קרסון לוין, שעלילת ספרה מנותקת כמעט לגמרי מעלילת "פיטר פן", נאמנה יותר לרוח ספרו של ג'יימס בארי; בעוד הצמד בארי ופירסון, המפגינים בקיאות בפרטי העלילה של ג'יימס בארי, כותבים סוגה אחרת לגמרי של ספרות. לא לחינם גיבור ספרם של בארי ופירסון הוא סתם "פיטר", ואילו המלה "פן" – שמו של אל יווני, סמל לחיבור לטבע ולצד המיסטי של פיטר פן  – כלל לא מוזכרת אצלם. אצל בארי ופירסון, אין שום מקום להסברים דמיוניים על כך שפיות נולדות מהצחוק הראשון של תינוק ומתות כאשר ילדים חדלים להאמין בהן; אצל קרסון לוין, כמו אצל ג'יימס בארי, זוהי אקסיומה בסיסית.
באחרית דבר לספר של בארי ופירסון, מודים המחברים לבתו של פירסון, "ששאלה את אביה ערב אחד, אחרי הסיפור שקרא לה לפני השינה, איך בדיוק נפגש ילד מעופף עם פיראט מסוים". על עטיפת הספר של גייל קרסון לוין נכתב, שכשהייתה ילדה "הספר האהוב עליה ביותר היה 'פיטר פן'" ושהיא "לא הבינה כיצד ייתכן שוונדי מבקשת לעזוב את ארץ לעולם-לא". כביכול נכתבו שני הספרים הללו מתוך אהבה עמוקה ליצירה המקורית. מדוע, אם כך, לא נותר בהן שמץ מהסתירות העיקריות שהעסיקו את ג'יימס בארי: כוחה של הילדות ואכזריותה, הטרגדיה שבהתבגרות והטרגדיה שבאי-התבגרות, הפערים בין נשים לגברים, פחד המוות והכמיהה למוות?
אם קרסון לוין ובארי ופירסון אינם מעוניינים לעסוק ביסודות שבעומקה של היצירה "פיטר פן", מדוע הם מתעקשים לספר את הסיפורים שלהם דווקא בעולמו של פיטר פן, ולא בכל עולם אחר, מנותק ממנו או מקורי? חוששתני שהתשובה לשאלה הזאת מחזירה אותנו לשיקולים המסחריים: כוחו של המותג "פיטר פן", כוח המכירות של תווית הקלאסיקה.

 

התפרסם במוסף "ספרים" של עיתון הארץ, ב-24.5.06. קישור למאמר בהארץ.

 
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בהארץ ספרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על שני המשכים לפיטר פן (התפרסם בהארץ ספרים)

  1. דחליל הגיב:

    אין לי שום דבר חכם להגיד, לא,
    אבל נהנתי לקרוא זאת.

  2. טלי הגיב:

    כתבתי תגובות ארוכות ומפורטות כבר 3 פעמים והן נמחקו לי באמצע ה"שיגור"… עכשיו הבטריה שלי מגמגמת אז אני לא מסתכנת שוב אבל תגובתי בוא תבוא, גם אם מתמהמהת…

  3. גילי הגיב:

    כתבתי אתמול רשומה שלמה, עם גרפיקה וקישורים, ואחרי שכבר לחצתי על "שמירה" והמתנתי לתוצאה חלה הפסקת חשמל וכלום לא נשאר. מתסכל.

    המלצתי לכל כותבי התגובות הארוכות: לכתוב אותן במעבד תמלילים, ולעשות קופי פייסט.

  4. Toka הגיב:

    אני משתדל לא לפספס ביקורות על ספרות ילדים. מידי יום רביעי אני פותח את מוסף הספרים של "הארץ" ברשת: הנה כן ומוצא את מבוקשי, שם גם קראתי את הביקורת הזאת ונהניתי, כרגיל🙂

    אני חושש שהמפגש המתואר ברשימתך האחרונה היה בספרייה באשדוד. אם כן, אני מתבייש בעיר שלי. קבלי את התנצלותי בשם התושבים התמימים.

    אגב, נראה לי, זו התנהגות שסיגלו לעצמם ראשי ערים רבים – כבר הייתי עד לגיחה כזאת של ראש עיר צפונית אחת לתערוכה של אשתי. 7 דקות על השעון, הצטלמות והסתלקות. ייקח לנו בטח עוד כמה דורות טובים, עד שנצליח לגדל לנו זן פחות שחצני ויותר מנומס של ראשי ערים ופמלייתם.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s