נסיעה לפולין

מחרתיים אסע לפולין, מעין ביקור שורשים. מתוכנן ביקור קצר בעיר קרקוב, עם קבוצה של יוצאי קרקוב מישראל, המשתתפים במצעד זיכרון שנערך שם מדי שנה, לציון חיסול הגטו בפודגוז'ה.

סבתא שלי גדלה בקרקוב, ובילדותי לפעמים היתה מספרת לי סיפורים משם: איך בכל יום שישי היו מתפקדים כל הנכדים לביקור אצל הסבא המפורסם, הרב הגדול צבי אשכנזי, ומסתדרים בשורה ארוכה לנשק את כף ידו, והוא היה מברך אותם ונותן להם סוכריות. איך היא, בת הזקונים במשפחתה, היתה תמיד רזה וחיוורת אך סמוקת לחיים, ולכן חששו כולם שתחלה בשחפת (מחלה שקטפה אחד מאחיה לפני שהגיע לגיל מצוות) והיו דוחקים בה לאכול, ופעם הביא לה אחד מאחיה מהעיר הגדולה עגבניה עטופה היטב במטפחת, פרי נדיר שלא הכירה, מלא ויטמינים, וכולם ציפו שהיא תאכל אותו, והיא סירבה, והיתה אכזבה גדולה ובכי רב. ואיך בחורף, כשלא היו ירקות טריים, התוספות היחידות לארוחות היו ירקות בתחמיץ, שנשמרו בחבית גדולה במרתף: הרבה מאוד כרוב, מעט גזר, והנדירים מכל, תפוחי עץ לתוספת טעם. תפוחי העץ נחשבו מעדן וילדי המשפחה היו רבים עליהם; סבתא מעולם לא הצליחה להבין מדוע אני זללתי את הכרוב החמוץ שהיתה מגישה לי, ואילו לנוכח התפוח הייתי מעקמת את האף. לא יודעת מה טוב.

היא סיפרה לי על אביה, איש קדוש וגאה, ואיך כבש את גאוותו ודפק על דלת השכנים לבקש מהם הלוואה פעם, כשהיתה זקוקה לכסף לטיול עם תנועת הנוער. היא סיפרה לי על אחיה, רומק, הקרוב אליה בגיל מכל אחיה, שפעם בילדותו נתקע משום מה רחוק מהבית בלי די כסף לחזור הביתה, אבל היה לו די כסף לקנות עיתון, ועל כן החליט לקנות עיתון ולמכור אותו כדי להרוויח כסף לרכבת – אבל אבוי, את מושג ה"רווח" הוא עוד לא הבין, ולאחר שהצליח סוף סוף למכור את העיתון, גילה שנותר בידיו אותו סכום כסף שאיתו התחיל. וגם סיפרה לי על בחינות הבגרות בתיכון בקרקוב, שאותם עברו בהצלחה בעיקר יהודים, ועשירים. עשירים, כי ההעתקה היתה ממוסדת: המורים היו מחכים לתלמידים בשירותים, כדי למסור להם את התשובות. ויהודים, כי היהודים היו חכמים. סבתא שלי היתה תלמידה מצטיינת, אבל בבית הספר לא התרשמו מזה – ידעו שהיא יהודייה. היא התקבלה ללימודים באוניברסיטה בקרקוב. החוג שאליו התקבלה: ספרות פולנית.

מתי נעשתה סבתי ציונית ומדוע החליטה לעלות ארצה, אני לא בדיוק יודעת. אני יודעת שזה היה ג'וק שנכנס לה לראש, ומשפחתה לא בדיוק קיבלה זאת בשמחה. אני יודעת שזה היה קשור להתאהבותה בבחור צעיר שפגשה בנופש בזקופנה, קרוב רחוק, ושמו אוסקר וסטרייך. לסבתא קראו אז פרדריקה – פרדז'קה. שם בכפר הנופש, קטף אוסקר כמה עלי דשא, וקלע אותם לצמה, ובצמה קשר לולאה ועשה ממנה טבעת. בטבעת זו הציע לה נישואין, וסיפר לה שבכוונתו לעלות ארצה. הם נדרו להיפגש שוב בארץ הקודש.

את הסיפור הזה סיפרה לי סבתא לראשונה כשהייתי בת 16. היא סיפרה לי אותו במטבח דירתה ברחוב אברבנאל 30 בירושלים, שם נהגנו לאכול ביחד ארוחת צהריים, מדי יום ביומו, מיום שהתחלתי ללמוד בכיתה א', ועד שפיתחתי עיסוקים עצמאיים בשעות אחר-הצהריים. סיפרה את הסיפור, ואז אמרה, חכי רגע, קמה מהשולחן, וניגשה לחדרה. כשחזרה היתה בידיה קופסת התכשיטים שלה. היא פתחה את הקופסה וחיטטה בה, ושלפה פחית זעירה, בקוטר שני סנטימטר בערך, של קרם לחות מתוצרת "ניבאה". סבתא הסירה את מכסה הפחית, והוציאה משבצת קטנה של נייר שעווה מקופל. היא פרסה את נייר השעווה, ובפנים היתה מונחת טבעת העשב שקלע לה סבא, שישים שנה קודם. פרדז'קה נהיתה לשולמית, אוסקר נהיה ליהושע, הרבה מים עברו מתחת לגשר (בזקופנה), אבל הטבעת נשמרה כשהיתה, עם היהלומים בקופסת התכשיטים.

עכשיו אני נוסעת לפולין. בפעם הראשונה אראה במו עיני את העיר קרקוב, שסבתא אהבה כל כך, והיתה מספרת עליה בגאווה שהיא יפה כמו פריז, או לפחות כמו פראג. כשהצטרפתי לטיול, לא ידעתי שמטרתו העיקרית היא להביא ישראלים לצעדת הזיכרון לגטו. סבתא שלי לא היתה בגטו. היא עזבה את פולין לפני שהיה גטו, עלתה ארצה כסטודנטית ציונית, עם דרכון וסרטיפיקט, באופן גלוי ומתוכנן וחוקי לגמרי, לא כפליטה. שנים אחדות עוד התכתבה עם הוריה בקרקוב. ומה קרה למכתבים? "יום אחד שרפתי אותם," היא סיפרה לי. "למה?" שאלתי. "אני לא יודעת," היא אמרה. ויותר מזה לא הצלחתי להוציא ממנה.

אף פעם לא חשבתי על עצמי כדור שלישי לשואה. סבתא שלי לא היתה בשואה. אבל בעלי אומר לי, "מדהים כמה השואה חשובה בחיים שלך, ובחיים שלי בכלל לא." אביו מספר, כמעט בגאווה, איך ריכזו את כל יהודי פלובדיף בכיכר והעמידו אותם יום שלם, בהכנה לטרנספורט שייקח אותם למחנות – אבל אז התערב מלך בולגריה, שערך משא ומתן עם הנאצים, והצליח לקנות את חיי יהודיו. בסוף היום שלחו את כולם הביתה. זה היה יום השואה שלו. בשביל הבולגרים הנאצים זה כלום לעומת הקומוניסטים. עד היום יש למשפחת בעלי קשרים ועסקים בסופיה – כמעט לא עובר חודש שאביו או אחיו לא נוסעים לבולגריה. אני בפולין מעולם לא הייתי. גם אמא שלי לא.

אני נוסעת לפולין. האם השואה חשובה בחיים שלי? חשבתי שלא. אבל כשהצלחתי סוף סוף (אחרי כמה נסיונות שווא מתסכלים) להיכנס למאגר דפי העד של יד ושם, שקעתי כל כך עד שכמעט טבעתי שם. שמות, שמות, שמות. ומאחורי כל שם, סיפור חיים. דודים שלי, סבים שלי. כל חשיפה העלתה שאלות חדשות, והאינטרנט היה כחרב פיפיות. היה נדמה לי שמצאתי בת דודה שלא ידעתי על דבר קיומה: בת של אחות של אמא של סבתא, אולי, שמסרה דפי עד לפני שנים ספורות. חיפוש באינטרנט העלה שהיא חיה בקנדה, שעוד בילדותה התנצרה (בבית הנוצרים שהצילו אותה) וכבר כתבתי מכתב ועמדתי לשלוח לה – אבל חיפוש נוסף באינטרנט חשף שהיא מתה לפני שנתיים, ולא הותירה ילדים. מבוי סתום.

מסבתא קיבלתי רק קטעי סיפורים, הצצות חטופות, ומה ששכחתי נשכח ואיננו, ואין את מי לשאול. לסבתא היו שני אחים שניצלו, אך הם עברו לגור באמריקה, ולא ראיתי אותם לעיתים קרובות בילדותי, ובינתיים גם הם כבר אינם. ילדיהם ונכדיהם יודעים, כמוני, רק שברי סיפורים, והסיפורים אינם מסתדרים לתמונה מלאה, לפעמים פשוט אינם מסתדרים. היתה לסבתא אחות, גדולה ממנה ב-15 שנה, והאחות היתה נשואה, והיו לה שלושה ילדים. תמונה של הילדים נשמרה, אבל את שמותיהם לא ידעתי. כששאלתי את סבתא, היא טענה ששכחה את השמות. אבל כשמילאה את דפי העד ב-1975 ו-1976, היא עוד זכרה, והמאגר של יד ושם שימר את הזיכרון: לבעל קראו דוד לנדאו, ולילדים שרה, הנרי (חיים צבי) ופרץ. כל חיפוש במאגר מעלה מידע חדש, ועימו שאלות חדשות: מדוע מילאה סבתא את דפי העד בתאריכים שונים? ולמה המתינה עד שנות השבעים לפני שמילאה אותם?

המאגר מלא תעלומות, מלא סודות. היה לסבא אח. במקרה שמעתי עליו לראשונה לפני כשנתיים – לפני כן איש לא חשב לספר לי על אדם שלא הכירו, שמת מזמן. אמא זכרה במעומעם שמת בילדותו, בשריפה – אני יודעת שזה לא נכון, כי את הסיפור הזה שמעתי במו אוזני מפי הדודה הזקנה: אחות היתה שמתה, בתאונה עם נפט, שנים לפני שסבא נולד. דודתי, אחותה של אמי, ידעה לספר שהאח של סבא היה אדם מבוגר בפרוץ המלחמה, וסבורה שיש סוד נוראי שקשור בהסגרתו לנאצים, אבל לא יודעת פרטים. גם אם יש את מי לשאול, לא שואלים שאלות כאלה. במאגר של יד ושם מתגלה אדם בעל אותו שם שנולד באותה עיר לאותם הורים בתאריכים הנכונים – האם זה האח? ואם כן: לא סתם הגיע לבגרות, אלא היה נשוי. ואף היו לו שני ילדים. איך הגיעו ילדיו מברלין להולנד דווקא? איך לא שמעתי עד עכשיו, לא עליו ולא על משפחתו? רק דבר ידוע לי: ארבעתם ניספו באושוויץ. את דפי העד מילא איש אחד, אולי (לפי שמו) אח של האישה, תושב טירת צבי, בשנת 1950. האם הוא עוד חי? קיבוץ טירת צבי לא השיב לפנייה שלי באימייל. האם הכיר את סבא שלי ואת משפחתו? הקלקה על המקלדת, ואני שוקעת בעבר, שוכחת שיש עבודה ויש ילדים, טובעת בתעלומות.

אני נוסעת לפולין. אני נוסעת לקרקוב של סבתא. איש לא זוכר אותה שם. אני לא יודעת באיזה רחוב היתה גרה, באיזה בית-ספר למדה. הכל השערות. מן הסתם אחפש את המשמעות בכרוב החמוץ, בעגבנייה. מי יודע איך זה יהיה. תודה לאל, יש קבוצה ותכנית מאורגנת, לא צריך לחשוב. יקחו אותנו, יראו לנו את קרקוב, שהיא, כאמור, אמורה להיות יפה כמו פריז, או לפחות כמו פראג.

אבל ביומנו האחרון בפולין, יש יום חופשי. בחירה. אפשר לסוע לסיור של יום מחוץ לקרקוב, באחד האתרים הסמוכים. האופציות שהוצעו לנו הן זקופנה, אותו מחנה נופש בו פגשה סבתא את סבא; או אושוויץ. זקופנה או אושוויץ.

זקופנה או אושוויץ?

פוסט זה פורסם בקטגוריה אישי. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על נסיעה לפולין

  1. אלון הגיב:

    גם אני צריך לנסוע השנה לפולין, אבל אני לא בטוח אם אני רוצה בזה.

    צריך הרבה חוזק נפשי למסע כזה, אני לא יודע אם אני אעמוד בכזה דבר.

  2. cheshercat הגיב:

    לפני כשש שנים אבא שלי לקח אותנו לטיול שורשים ברומניה. את אחד הבתים בהם גרה משפחתו זיהינו (אחיותיי, אימי ואני) מרחוק, רק לפי הסיפורים שאבי נוהג לספר. וכבר עכשיו, אני יודעת שהסיפורים שהוא מספר, ושאני זוכרת, הם הם שיברי זיכרון נוסטלגים ולא בטוח שתמיד נאמנים לגמרי למציאות.
    ככה זה כנראה עם זכרונות והיסטוריה.

    למשפחה שלי היה מזל – רק סבתה של אימי נרצחה בידי הנאצים (לא לגמרי ברור אם בורשה או באוושויץ או במחנה אחר), ואחיה הפעוט מת בצ'כיה בנסיבות שלא קשורות ישירות לנאצים. אך מאחר שסבי וסבתי שהו שם כשברחו מהנאצים – אני מאשימה אותם!

    לא ביקרתי במחנה השמדה. הייתי רק במחנה הריכוז ליד פראג (טרזינשטאט אם אינני טועה) שהיה מחנה יצוגי.
    יומיים אח"כ לא דיברתי (ומי שמכיר אותי מבין כמה זה נדיר), והגעתי להחלטה שבמחנות ההשמדה אני (כנראה) לא אבקר.

    לכי לזקפונה – לכל אחד אחר זה אולי יראה כסתם מקום, אבל את בטח תמצאי שיש קסם באויר.

  3. n_lee הגיב:

    אני אף פעם לא הייתי בפולין
    אני לא מרגישה עדיין צורך עז לנסוע
    כמעט כל המשפחה שלי נספתה בשואה
    וזו התמודדות שאני לא יודעת אם אני מוכנה לה

    לפני שנה חיפשתי את המשפחה שלי בדפי עד ביד ושם. גיליתי שבדפי עד של ההורים שלי סבתא שלי לא היה רשום השם שלה בשמות של הילדים. ואז גיליתי שהיא בכלל לא גדלה בבית שלהם (כי אבא שלה לא אהב בנות) היא גדלה אצל הסבא והסבתא שלה.

    גם היום אני לא מתחברת ליום השואה. דווקא כשהייתי ילדה קראתי המון ספרים על השואה עד שיום אחד פשוט הרגשתי שאני לא רוצה להתעסק בזה יותר.
    מעניין אותי לדעת איך היו החיים של סבתא שלי לפני המלחמה, אבל אני לא יודעת כמה היא זוכרת היום (יש לה אלצהיימר) והיא גם מהאנשים שלא מדברים על זה.

    לא יכולה להמליץ לך לאן לנסוע
    נראה לי שזה עניין אישי מדיי
    אני סביר להניח הייתי הולכת לאאושוויץ בגלל שחלק מהמשפחה שלי הייתה שם

  4. טלי הגיב:

    איזה סבים רומנטיים היו לך! איזה סיפור מרגש ויפה! אני מעולם לא העזתי ולא נראה לי שאעיז או ארצה לנסוע לפולין- יש לי דמיון מפותח מדי גם ככה ובהקשר של דברים רעים זה עלול להיות מאוד לא נעים. מצד שני, יש לי תמיד תחושה שטיולי פולין הם "טיולי שואה
    " בהכרח ואני לא ממש מסמפטת את ה"מסרים" וה"לקחים" שכרוכים לרוב בטיולים האלה.אבל לעשות טיול בזכרון של סבתא שלך זה באמת יכול להיות מעניין. תהני? תכייפי? בואי נסכם לפחות שתפיקי תועלת, שיהיה לך מעניין ומשמעותי.

  5. ירון הגיב:

    אבא שלי תמיד אמר שאותו לא יראו בעיר הולדתו. אבל אני תמיד חשבתי שאם יסע לשם, זה יהיה מין ניצחון עליהם.
    דודה שלי סירבה לשלם לנכדיה את דמי המסע לאושוויץ. לא היתה לה בעיה לשלם להם לאיזה סאמר סקול, אבל לא ל"מקום ההוא".

  6. אהרון הגיב:

    כמו cheshercat, גם אני בעד זקופנה.
    (היי חתולת צ'שייר, טוב לפגוש אותך גם כאן!)

    במשך שנים רבות נמנעתי מלנסוע לפולין, כי מצד אחד הייתי סקרן לבקר שם (במיוחד בוורוצלב שבה נולדתי) אך חשתי שאי אפשר לנסוע לשם בלי לבקר במחנות ההשמדה, ובכך לא רציתי. לאחרונה נגמלתי מהקונפליקט (תרם לכך טיול שורשים עם זוגתי לרומניה לפני מס' שנים), והחלטתי כן לנסוע. מתי שהוא, אולי בעוד שנה.
    ככל הנראה לא אבקר במחנות, אבל בהחלט אבקר בקרקוב ואולי גם בזקופנה…
    הוריי ז"ל היו מספיק נבונים כדי לראות את הנולד ולהימלט מפולין לרוסיה ממש לפני שהנאצים הגיעו לעיירה שלהם. הם לא הצליחו לשכנע את רוב בני משפחתם לנהוג כמוהם. כך נבחו הורי הוריי, אחיהם ואחיותיהם. כן, אני חש כבן דור שני לשואה, ועוד איך.
    לפני שנה הייתי בברלין (שוב, אחרי שבמשך שנים לא הייתי מסוגל לדרוך על אדמת גרמניה). עיר מדהימה. אחד מהרגעים המרגשים שם היה לבקר במוזיאון היהודי (מדהים בפני עצמו) ולגלות בספר יהדות ברלין עשרות בעלי שם משפחה זהה לשלי…

  7. אהרון הגיב:

    נטבחו, ולא "נבחו", כמובן.

  8. יעל הגיב:

    אם את יכולה, תלכי למכרות המלח בקרקוב. זה מקום מדהים.
    להגיע עד פולין ולא לראות את אושוויץ? תסעי לאושוויץ. זקופנה הוא סתם עוד אתר סקי (אפילו שסבתא וסבא שלך נפגשו שם).

  9. ערן הגיב:

    תודה על הקישור לאתר דפי העד של יד ושם. גיליתי שם דרישת שלום רחוקה מסבי המנוח, בכתב ידו, שדיווח על אחותו שנספתה בשואה.

  10. anne of green gables הגיב:

    לסבתא שלי היו חמישה אחים ואחות אחת.
    שלושה מהאחים עלו לארץ יחד איתה (שנים מהאחים לא היו נשואים. אח אחד היה נשוי בלי ילדים. לסבתא שלי היתה רק בת אחת, אמא שלי).
    האחות ושני האחים התאומים נשארו שם. יחד עם האמא.
    תרתי משמע.
    הם נספו בשואה, לא יודעת איפה, וגם לא ממש משנה לי.
    בכל יום השואה אני חושבת עליהם.
    למרות שיש לי עוד קרובים שנספו בשואה. סיפורם של שיינדל, שמרל וברל הקטנים ואמא שלהם נוגע לליבי במיוחד.
    המעט שאני יודעת עליהם הוא מאמא שלי. סבתא שלי לא דיברה עליהם הרבה. אז לא דיברו על הדברים האלה.
    למה זקופנה?
    כי הסיפור יפה. איך הם נפגשו, והתאהבו, והוא הציע לה נישואין…
    מה יש לחפש באושוויץ?
    את עוצמת הזוועה אי אפשר להבין ממילא.
    טוב לך שיש לך זיכרון כזה יפה. זה כמו להכנס להגיגית.

  11. נגה הגיב:

    הדברים הללו תמיד מלאים מסתורין, ולא פעם אני מוצאת את עצמי שוקעת בהגיגים אודות מי היו בני המשפחה שלי, האם היה ביניהם אדם המפורסם באופן כלשהו? האם נטלו חלק במאורעות חשובים?
    המחשבות שלי מרפרפות על כל התקופות – אני מדמיינת את סב-סב-סב-סב-סב-סב-סבי בתור אדם קדמון או בימי הביניים, או בתקופת השואה – זה בדיוק מה שאני אמורה לגלות עכשיו (תקועה עם עבודת שורשים, ארגג), אבל זה לא קל במיוחד. אפרופו עבודת השורשים – הלינק שצירפת למאגר של יד ושם עוזר לי מאד, אלפי תודות! חפשתי אלפי חיפושי סרק אחר דבר שידמה לזה עד שהתייאשתי, אבל הלינק הזה פותר לי המון בעיות.

    ומסע לפולין? אני אחכה לכיתה י"ב…

  12. נגה הגיב:

    תיקון – י"א…

  13. דניאל הגיב:

    למה? כי מאושוויץ יש לי תמונות
    כי עכשיו שאני נזכר במסע פולין אחרי שש שנים אני זוכר יותר את נקודות ההשקה לסיפורים של סבתא.
    ואגב באותו מסע, לא בכיתי, ישנתי טוב בלילה וצחקתי שהיה מצחיק. המסע הוא מעבר לרגש הרגעי, אבל זה כבר כל אחד צריך להרגיש בעצמו

  14. דבורה הגיב:

    את כותבת מאוד מאוד יפה. אולי תכתבי נוסף על התרגומים?

  15. א.ק. הגיב:

    גילי, תודה רבה על כתיבה כל כך מרגשת, סיפור מאוד נוגע ללב בעדינותו, באנושיותו,בריפרוף שלו- נוגע לא נוגע בנוראות השואה.
    אני קוראת ובוכה, בוכה וקוראת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s