סרט הקולנוע הראשון שלנו (או: שונא מתנות יחיה)

בתחילת השבוע קיבלתי טלפון מנציגה כלשהי של חברת קידום מכירות, שרצתה לשאול אם קיבלתי לביקורת את הספר החדש על דובוני איכפת לי. לא קיבלתי, אמרה שתשתלח, אמרתי בסדר. אבל גם שאלתי: מה פתאום דובוני איכפת לי, דווקא עכשיו? מה נזכרו? הרי דובוני איכפת לי קיימים כבר לפחות עשרים שנה. מתברר שיש סיבה: הדובונים זכו לעדנה, נהיו פתאום אופתניים שוב, חזרו להיות פופולארים כפריט אופנה, וכעת גם הערוץ הראשון התחיל לשדר סדרת טלויזיה על הדובונים. (הסדרה הישנה? סדרה חדשה? לא לגמרי ברור לי.)

"יש לך ילדים?" שאלה היחצ"נית. לא הכחשתי. "אני אשלח לך גם הזמנות לסרט, יש הקרנה מיוחדת בשבת בקולנוע גת".

"האמת שהם אף פעם עוד לא היו בקולנוע," אמרתי לה. "הם קצת צעירים. אני לא בטוחה שהם בשלים לזה."

"זה אמור להיות מתאים מגיל שלוש. אני אצרף לך הזמנות. יהיה שמח, יהיו גם בובות ענק של דובוני איכפת לי, יחלקו לילדים חוברות צביעה והפתעות, יהיה כיף."

ככל שחשבתי על זה, כך מצא חן בעיני יותר הרעיון. הרי בכל שבת אנחנו מחפשים מה לעשות עם הילדים (טלי בת שנתיים ורבע, בוגרת ומתוחכמת לגילה; רועי בן שלוש וחצי, קצת צעיר לגילו). בשבתות האחרונות היינו בספארי, בגן החיות התנ"כי, בים, במבצר אנטיפטרוס, בגן הנדיב, בפארק הלאומי, ב"חווה הקסומה", אצל כל מיני חברים בכל מיני מקומות בארץ – הכל היה נחמד ויפה, אבל רוצים לגוון, והרעיונות מתחילים להיגמר. למה לא, פעם אחת, לנסות ללכת לסרט? ועוד סרט חינם, קרוב לבית, קרוב למשחקייה של גן העיר אם אחד הילדים יישבר לפני הסוף… החלטנו ללכת על זה.

לפי עצות של קרובינו ומכרינו, הצטיידנו באוכל מהבית (עדיף לזלול ענבים ולא פופקורן או ג'נק), ערכת החלפה, צעצועים וספרים (כדאי לשעשע את הילדים מחוץ לאולם, אם ייבקשו לצאת לפני סוף הסרט) ופנס כיס (כדי שלא יבהלו כשמכבים את האורות באולם). כבר כשקמו הילדים בבוקר, ניסינו להסביר להם לקראת איזו חוויה הולכים. הראנו להם את הספר עם הציורים של דובוני איכפת לי, סיפרנו להם שיהיה חדר גדול גדול עם המון מושבים והמון אנשים, שיכבו את האור ויהיה חושך, ושאז נראה סרט על טלוויזיה גדולה גדולה גדולה. הילדים הקשיבו, וניכר שהם מבינים ומתרגשים לקראת החוויה.

החלטנו להגיע לאולם כמה שיותר קרוב לשעת ההקרנה, כדי שלא נבזבז את כל האנרגיות על חוויות חדשות מחוץ לאולם. מצאנו חנייה במרחק הליכה סביר לקולנוע, וצעדנו בהתרגשות, כל בני המשפחה ביחד. מייד כשהתקרבנו לקולנוע, היה ברור שלא הכל כשורה. אנשים רבים התגודדו ליד הדלתות, ילדים בכו, ובובות ענק מחלקות מתנות לא נראו בשטח. בירור זריז חשף את שורש הבעיה: יותר מדי הזמנות חולקו, יותר מדי אנשים הגיעו, האולם מלא והדלתות נסגרו. שמעתי אמא אחת מתלוננת, "אנחנו כבר עומדים פה רבע שעה ושום דבר לא זז". על המקום קיבלנו החלטה להסתלק משם, לא להידחף עם כולם, ולא לנסות אפילו להמתין ולראות אם יוצע איזה פיתרון. רצינו שלילדים יהיה כיף, לא טראומה.

אבל אז נשאלת השאלה, מה עושים עם ילדים שכבר בנו להם את הציפיות לחוויה חדשה ומרגשת? טלי עוד עמדה והסבירה למי שרק הקשיב, שהיא עומדת לראות "טיוויזיה גדויה גדויה גדויה". רועי כבר הבין שחוזרים לאוטו, והתחיל לבכות, "לא רוצה הביתה! רוצה לקולנוע! לא הביתה!"

השעה כבר היתה אחרי 11, שעה שבה מתחילות רוב ההצגות היומיות בשבת. לא היה לנו עיתון, לבדוק איזה עוד סרטים מקרינים בסביבה. לפיכך החלטנו לנסוע לסינמה סיטי ולנסות את מזלנו. כל כך הרבה אולמות יש שם, אולי אחד מהם יקרין לנו איזה סרט ילדים לפי הזמנה. ואכן התבררה הבחירה כנבונה. הגענו בדיוק דקה לפני שעת ההתחלה הרשמית של הקרנת הגרסה המדובבת לסרט "רובוטס". אולי קצת פחות מתאים לילדים שלנו מאשר "דובוני איכפת לי", אבל הכי טוב שניתן היה לאלתר ברגע האחרון. חיש קל שילמנו 140 שקלים על ארבעה כרטיסים, ורצנו לאולם להספיק להגיע לפני תחילת הסרט, בעוד הילדים לוטשים עיניים בתדהמה בבובות בגודל טבעי בדמות ארנולד שוורצנגר בתפקיד הטרימנטור, אביר רכוב על סוס לבן, פרדי קרוגר, ועוד כהנה וכהנה בובות משובבות. לא בדיוק דובוני איכפת לי, אבל מעניין.

האולם היה קטן, ממוזג, חדיש, ודי ריק. האמת, הרבה יותר מתאים לחוויית קולנוע ראשונה ממה שמן הסתם התרחש באותם רגעים בתוך קולנוע גת. היתה לנו שורה שלמה לעצמנו, התיישבנו קרוב לקצה כדי שנוכל לצאת בקלות, אט אט נדדו הילדים אל הברכיים שלנו, והתיישבנו לראות. פרסומות. ועוד פרסומות. ועוד פרסומות. עשרים ומשהו דקות של פרסומות, רובן מוכרות לנו, אבל לילדים חוויה חדשה לגמרי. שורת חיילים אמריקאים שרה "יס איי לב דיס מובי" על רקע עינויים ופיצוצים בויאטנאם. שחקני כדורסל מיוזעים צוללים לבטון המגרש, שהופך לבריכה מרעננת, ממש כמו המשקה ספרייט. מיכאל הנגבי צועד במדבר כסהרורי לכיוון קיבוץ יטבתה, ורועי אומר, "אני רוצה שוקו". העיניים הקרועות של הילדים בולעות הכל, עד שטלי מכריזה במשיכת כתף, "אני לא אוהבת טלויזיה גדולה".

"ששש…" מרגיע אבא. "זה עוד לא התחיל. עוד קצת סבלנות. תכף יכבו את האור ויהיה סרט יותר מעניין."

וסוף סוף התחיל הסרט. בחמש הדקות הראשונות זה אכן היה מעניין, טלי שינתה את דעתה והצהירה: "אני כן אוהבת טלויזיה גדויה!" אחר כך נשברנו. "אני רוצה ללכת למעלית," אמר רועי. "זה מפחיד," אמרה טלי. אז יצאנו. התיישבנו ברחבת הכניסה של הקולנוע, ואכלנו את הענבים שלנו. סביבינו התרוצצו המון ילדים, צחקו והשתוללו: מתברר שרחבת הכניסה של הקולנוע בשבת בבוקר זה מקום בילוי ידוע להורים עם ילדים קטנים. הרכבנו את טלי על גב אחת הפרות המוצבות מחוץ למרכז המבקרים של "תנובה" (שסגור בשבתות, תודה לאל). רועי בחן את המעליות, ואת המדרגות הנעות, שניים מהדברים שהכי מלהיבים אותו בעולם. בסך הכל די נהנו, אני חושבת. סיימנו בארוחה שמנונית ומשביעה ב"אחמד וסלים". כך חלפה שבת בבוקר.

טלי משוכנעת שהיא ראתה סרט. מחר היא תספר לכולם בגן, איך הלכה לקולנוע וראתה טלוויזיה גדויה גדויה גדויה. רועי אם יספר בכלל, בטח יגיד משהו על המעליות. בפעם הבאה נבחר את הסרט עם קצת יותר מחשבה מראש, ולא נתפתה למתנות מאכזבות. נראה לי שנחזור לסימה סיטי. נגיע קצת באיחור, כדי לעקוף את הפרסומות: אולי נאכל את הענבים ברחבת הכניסה לפני שניכנס לאולם. ומי יודע, אולי הילדים יצליחו להחזיק אפילו רבע שעה?

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על סרט הקולנוע הראשון שלנו (או: שונא מתנות יחיה)

  1. זוהר הגיב:

    חמוד-חמוד. נשמע כאילו אתם חווים הכל מחדש בפעם הראשונה דרך העיניים של טלי ורועי.
    נראה לי שזה קצת מוקדם לטלוויזיה גדויה גדויה
    אבל אם אתם שוקלים לנסות שוב בקרוב, "פו הדב -הסיפור של פיל נפיל" נראה לי מתאים יותר.
    אגב, במוזיאון הילדים בחולון כבר הייתם?

    אני אשלח תשובה בקרוב למייל.
    בינתיים, שבוע נעים שיהיה!

  2. טלי הגיב:

    קודם כל- ברכות על הנסיון הקולנועי הראשון ובעיקר סחתיין וכל הכבוד על שויתרתם מראש על ההידחקות והטראומה מצד אחד ושניסיתם לאלתר פתרון חלופי ברגע האחרון מצד שני- נראה לי שהחווייה של הילדים תישאר חיובית בסך הכל וזה הכי חשוב.
    קשה לי קצת עם כל קידומי המכירות האלה. למרות שאני לגמרי מבינה את הפיתוי שלכם לבילוי נוח ונעים בחינם, איכשהו הכל מריח לי קצת כמו חלק מהרשומות האמריקאיות-מסחריות של איילת(אני מאותגרת קישורית, לא יודעת לצבוע יפה את השם של איילת ולהפוך אותו לקישור….גילי יודעת).
    איכשהו נראה לי שקולנוע בכלל טיפה גדול על הגיל הזה, אבל בעיקר הפריעה לי התגובה(הטבעית לגמרי,מצידו) של רועי שרצה שוקו. תחשבו על זה רגע- רועי בן שלוש וקצת, אין לו שמץ של מושג מה זה פרסומת, מה זאת מניפולציה, מה זה אינטרסים מסחריים וובגילו גם ממש לא אמור להיות לו מושג. אבל הוא קורבן של הפרסומת, בעיקר כשהיא מגיעה על מסך גדול. בשלב הזה נראה לי שהתרופה הטובה ביותר היא בעיקר הימנעות- כמו שכתבת, להגיע אחרי הפרסומות ולעקוף את המיכשול.
    בניגוד לדעתו של זוהר, אני דוקא ממש נגד הסיפור של פיל נפיל(למרות שלא צפיתי בו). פו הדב הוא ספר נפלא, ולמי שזוכר, כל העניין של פיל נפיל הוא שהוא לא קיים!!!!! זה לא עוד סוג של פיל חביב כמו בכרזות של הסרט, אלא משחק בכאילו, פחד ודמיון ואין שום יצור כזה.
    אני ממש לא נגד סרטים וגם לא נגד סרטים לילדים ואפילו מאוד בעד פו הדב הראשון של דיסני- זה שצמוד לספר ושמצחיק ומרתק ילדים קטנים(גם בגילאים של רועי וטלי) וגדולים(נגיד…בגיל שלי).
    נראה לי שהכלי החשוב ביותר להורים, מורים, גננות וכל מי שבא במגע עם ילדים הוא בנוגע לבחירת ארועי תרבות הוא פינצטה.
    רועי וטלי(האמיתיים והמקסימים וגם כמשל לילדים אחרים בגילם) נולדו בתחילת המאה ה-21, בעולם המערבי, במשפחה משכילה ברמה גבוהה. אין כל חשש שהם לא יראו סרטים בחייהם, או שלא יראו מספיק סרטים בחייהם. לכן ההסתכלות, לטעמי, צריכה להיות הפוכה- מה כדאי שהם יראו, מה טוב, מה איכותי, מושקע, עשוי ברמה גבוהה או לפחות בעל סיכויים גבוהים להיות כזה. במילים אחרות- מה כן, לא מה "למה לא". בתוך השפע העצום והמבלבל שכולנו חיים בתוכו נראה לי שאחת המשימות החשובות ביותר, גם מבחינה תרבותית, היא לברור את המוץ מהתבן, את הטוב והאיכותי מהגרוע ואפילו מהסתמי. פעם- לפני כמה עשרות שנים- מיקימאוס, למשל, היה אטרקציה כי הוא זז וריצד ודיבר. היום, מתוך יפ המרצדים והזזים והמדברים, צריך לנסות לברור את הטוב יותר, את השווה יותר, את מה שיעניק חוייה תרבותית איכותית(לאו דוקא "גבוהה" או "כבדה") משמעותית לילדים.

  3. גילי הגיב:

    זו בדיוק היתה כוונתי. בחיי שאילו הייתי חושבת מראש על עניין הפרסומות, לא היינו נכנסים לאולם מתי שנכנסו. האמת שאני בכלל לא מבינה למה צריך להקרין פרסומות כאלה בהצגה יומית של סרט ילדים בשבת. אבל נקלענו למין סיטואציה שמנעה מאיתנו לחשוב על זה מראש. הסרט "דובוני איכפת לי", על אף הצד המסחרי שלו שמפריע גם לי, הוא מן הסתם סרט הרבה יותר מתאים לילדים קטנים מאוד. אם כי בסוף לא ראיתי אותו, אז מה אני יודעת.

  4. דפנה הגיב:

    ברשת רב חן לעומת זאת, יצא לי להיות פעמיים בסרטי 11 בבוקר עם האחייניות שלי, ולא היו פרסומות בכלל! הסרט פשוט התחיל.

  5. אפרת_מ הגיב:

    כל פעם שאנחנו חושבים שאנחנו יוצאים קצת מאוחר מדי, ונגיע לסרט באיחור,
    אנחנו מזכירים לעצמנו שבעצם נגיע בדיוק בזמן – אחרי הפרסומות. אם יוצא לנו לראות יותר מפרסומת אחת שלמה בתחילת הסרט, אז אנחנו מתאכזבים שהקדמנו.

    ואנחנו רואים סרטים רק ברב-חן. אולי זה לא מגיע לעשרים דקות, אבל 10-15 לפחות יש ויש.

    אגב גילי, את מכירה את ספריו המדהימים של דויד ויזנר (Wiesner)? זכה פעמיים בקלדקוט מדל, והספרים שמכילים איור בלבד ללא טקסט פשוט מהממים. למה לא מביאים לארץ? (אפילו לא צריך לתרגם)

  6. רז הגיב:

    מתפרסם היום ב-YNET מכתב של אדם שעבר חוויה דומה:

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3110204,00.html

    חשוב מאוד להדגיש: מה שקורה בארץ בתחום (לא רק בקולנוע, גם בטלוויזיה) הוא הפקרות. במדינות אירופה, ואפילו בארה"ב, ישנם חוקים נוקשים מאוד בכל הנוגע לחשיפת ילדים לתכנים. אני די בטוח שבית קולנוע אירופאי או אמריקאי שהיה שם פרסומות מהסוג שרואים בארץ בזמן הקרנות "לכל המשפחה", היה מוצא את עצמו בבית המשפט [1]. וזו, כנראה, הכתובת שצריך לפנות אליה.

    [1] ואגב, ברוב העולם הנאור, אין פרסומות לפני סרטים בקולנוע. הצופים כבר שילמו על הצפייה בקופה, לא צריך לאנוס אותם לצפות בפרסומות כדי לחלוב עוד כמה דולרים. כנראה שעבור בעלי בתי הקולנוע בארץ הטיעון הזה הוא פשוט מוסרי מדי.

  7. מיכליקה הגיב:

    זה בדיוק מה שבת השנתיים וחצי שלי אומרת על קולנוע, בדיוק!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s