"אני אוהב"

 

מאת יהונתן גפן, איורים: לנה גוברמן. דביר, 79 שקלים.

"אני אוהב שוקולד

ועוגות גבינה

וארטיק וסוכריות

ותות גינה…" 

 

את המילים של "אני אוהב" אני לא מסוגלת לקרוא בלי שתתנגן לי בראש מנגינת השיר מתוך "הכבש השישה עשר". הוצאת דביר לקחה את השיר הכל כך מוכר והכל כך אהוב, צירפה לו איורים, וכעת משווקת אותו בתור ספר לילדים. על פניו היה אפשר לחשוב שהספר הוא סתם מין מוצר נלווה שכזה, גימיק שיווקי, שלא עומד בזכות עצמו. אלא שהמאיירת לנה גוברמן עשתה מהשיר המוכר משהו חדש לגמרי, מקורי לגמרי, ולגמרי לגמרי מקסים. כל עמוד בספר גזור בגודל שונה: איורים מלבניים בגדלים שונים מונחים זה על זה בשכבות, וסביב שוליהם מציצים פרטים מתוך איורים גדולים יותר. התוצאה היא מעין שמיכת טלאים של חלקי איורים, שמשתנה קלות עם כל דף שהופכים. זוהי מלאכת מחשבת של עיצוב, חגיגה לעיניים. כל עמוד מפתיע ומעלה חיוך על הפנים: בתוך עמוד המקופל כמעטפה מסתתר עלה שלכת אדום; תינוקת בוכיה בגודל כמעט טבעי מעורסלת לרוחב הספר. מתאים להקראה לילדים מגיל שלוש, או כמתנה למבוגרים עם פינה ילדותית בלב.

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על "אני אוהב"

  1. ערן הגיב:

    האם המחיר הגבוה (79 ש"ח) נובע מהעיצוב היחודי של הספר, או שזה המחיר המקובל לספר ילדים בהיקף שכזה (מס' עמודים, אני מניח שהדפסת כרומו)? זה רק אני שנדמה לו שמחירי ספרי הילדים גבוהים למדי?

  2. גילי הגיב:

    כן לכל שאלותיך. המחיר הקטלוגי של ספרי ילדים חדשים הוא די גבוה (נע על פי רוב בין 50 ל-60 שקלים), הספר הזה יקר עוד יותר, כנראה בגלל עלות הפקתו שיש להניח שהיתה גבוהה במיוחד בשל העיצוב החריג. דוגמא למשהו שמן הסתם מייקר אותו: הדפים כרוכים בספירלה במקום בתפירה. אבל כבר כתבתי גם על ספרים יקרים יותר. לשם הפרופורציה אתה יכול להיכנס לארכיון הרשומות שלי, להקליק על "התפרסם בלאישה" ולראות את כל הספרים שעליהם כתבתי מאז ספטמבר. נחמה פעוטה אחת: כמעט אף פעם לא צריך באמת לשלם את המחיר המלא הנקוב. יש שבוע הספר, אתרי אינטרנט שמוכרים ספרים במחיר מוזל, ואלפי מבצעים למי שמוכן קצת לחכות ולא לקנות כל ספר ישר ממכבש הדפוס.

  3. רחל הגיב:

    גניבת הדעת והכיס.
    לקחת שיר אחד לפרוש אותו לאורך כל הספר ונכון בעבודת עיצוב מצויינת, אבל אז מה? מדובר פה בקנקן מרהיב שאין בו כלום. וחבל שאת טורחת להמליץ דווקא עליו.
    אני מניחה שהמון אנשים יקנו אותו מתנה כי הוא יפה, וזה לא מספיק.

  4. איילת הגיב:

    ואם הכבש הששה עשר כולו היה יוצא בפורמט כזה? הרי מדובר בקלסיקה שמהדורת הנייר שלה לא מפתה ילדים שמכירים את היצירות. בווריאציה אחרת יצאו שירי הכבש הששה עשר בספר "שירים שיונתן אוהב במיוחד" עם ציורי הצבים של אלדד זיו שגם הם לא מאוד מדברים לילדים.
    סביר להניח שכלכלית, יהיה כדאי להוציא בפורמט הזה את כל השירים (כלומר שיר אחד לספר), מה שקצת מעציב משום שזוהי אכן גניבת דעת וכיס בדיוק כמו שתיארה רחל.

  5. רוני הגיב:

    מעניין שאתן יוצאות מתוך נקודת ההנחה שרק טקסט מושקע שווה רכישה ושרק הוא מעשיר ילד. אני יכולה להבין, אבל לא להסכים.
    גם מציור וצילום ופיסול ושלל אמנויות פלסטיות אחרות (ואפילו אמנות דיגיטלית) מתעצבות נשמות רגישות, גם מהן ילד עשוי ללמוד ולהתפתח. כפי שיש ילדים "מוכווני טקסט" כך יש ילדים עם תפיסה ויזואלית של העולם ואלה מן הסתם יתענגו ויעשירו את עולמם בדימויים נוגעים.
    גניבת דעת היא כשאנשים לא יודעים מה הם קונים, ומקבלים מוצר נחות וירוד. כאן, לשם שינוי, רוב המבוגרים מכירים ויודעים בדיוק מה יש בספר ולמה הם אוהבים אותו.

  6. טלי הגיב:

    גם אני, לפני שראיתי את הספר, חשבתי שזה מקומם ומיותר להוציא ספר שלם לצורך שיר אחד בלבד ולא הבנתי "מה הקטע". אחרי שראיתי את הספר הבנתי ועוד איך- זה לא סתם איור או סתם עיצוב אלא ממש יצירת אמנות בפני עצמה שנותנת פרשנות חדשה ואחרת לשיר כולו.
    יש לי תחושה שהסר הזה נולד כפרויקט עיצובי בכלל, ואומץ ע"י ההוצאה בדיעבד, אם כי זו רק תחושה ולא מידע. נדמה לי ששירי הכבש שרירים וקיימים בתרבות הילדים של היום והוריהם ולא ממש זקוקים לגימיק שכזה אבל במקרה המיוחד הזה העיצוב כל כך מיוחד וכל כך מוקפד שהוא הופך את השיר המוכר למשהו אחר לגמרי. מהמעט שראיתי ילדים דוקא מאוד מאוד אוהבים את הפורמט הזה ונשבים בקסמו, וילדה מסויימת שלא אנקוב בשמה(אלא אם אמא שלה תחליט לעשות זאת…) ניהלה איתי דיאלוג מקסים סביב הספר- אני הקראתי לה ואח"כ היא הקריאה לי ובהחלט היה לי רושם שהיא נהנתה מהאיורים המיוחדים והפיקה מהם משמעות גם בפני עצמם ולא רק כתוספת לשיר. מה שכן- הדפדוף המיוחד קצת קשה לאצבעות קטנות…
    אמנם אני מניחה שבאם.איי.טי. קצת קשה להשיג אותו כרגע, אבל באמת במקרה הזה נראה לי שטוב מראה עיניים מכל דבר אחר.
    ולמרות זאת- אם/כשיימצא הקוסם שיצליח להוזיל
    משמעותית את ספרי הילדים והספרים בכלל אהיה אסירת תודה לו ביותר, מסכימה שכלכלית זה מקומם בהחלט.

  7. גילי הגיב:

    רוני וטלי הקדימו אותי, וביטאו היטב את מה שרציתי גם אני לכתוב. לא כל ספר חייב להיות ספרות. אני לא רואה פסול בספר שהעיקר בו הוא הצד העיצובי. לא פעם גם אני התקוממתי פה על מה שהיה נדמה לי כגניבת דעת וגניבת כיס, ע"ע "הפיה לילי", ו"עלילות ספיידרוויק"; אני לא אוהבת ספרים שבהם העיצוב הוא מיתוג, וכל העסק מסחטת כסף גדולה (מה שמזכיר לי שבחנות ילדים מסויימת מוכרים עכשיו קופסאות פח ובובות של הפיה לילי, במחירים מסחררים). אבל יש ספרים שבהם הצד הגראפי הוא כל כך מיוחד, ששווה להשקיע בספר ולו רק בשביל זה – בתנאי שברור וידוע שזה מה שמושך בספר. זו דעתי, לדוגמה, על "הרפתקאותיו של עבדי".

    לנה גוברמן עשתה ב"אני אהוב" משהו באמת ייחודי ומיוחד, ולדעתי גם חד-פעמי. אני לא מכירה עוד ספר כזה. אם היא תנסה עכשיו להוציא סדרה שלמה של ספרים עם אותו פטנט, לפי שירי יהונתן גפן או כל דבר אחר, אני אתאכזב מאוד, וזה יפגע בערך של "אני אוהב" בעיני. אבל נדמה לי שהיא לא תעשה את זה, כי נדמה לי שהיא באמת תפרה את הפורמט המסויים הזה לשיר המסויים הזה. זו לא ספרות, אבל זה כן סוג של אומנות, ולדעתי כן ראוי להערכה.

    רחל: כל אחד, כמובן, זכאי לדעתו. אפשר להעביר ביקורת גם על הכתיבה של יהונתן גפן, ואני בטוחה שזה יתפתח לדיון מרתק. אבל כשאת אומרת שהספר "מזעזע" בעינייך, לדעתי זה סימן שאת שופטת אותו לפי אמות מידה שלא מתאימות לו.

    טלי: הילדה שהתכוונת אליה, זו טלי שלי? לא זכרתי שזה אחד הספרים שהקראת לה. בכל מקרה, הילדים שלי, שלא אוהבים כל ספר, כן אוהבים את הספר הזה. חלק מהעניין הוא שהם כבר הכירו את המילים, ולדעתי די התרגשו מזה שמשהו שהכירו כשיר "הפך" לספר. הם מעלעלים בו ומדקלמים אותו. אבל חלק גדול מהמשיכה הוא האיורים, בלי שום קשר לשיר. מתוך הספר הזה, לדוגמא, התפתח אצלנו משחק ובו הילדים עושים כאילו הם תינוקת שבוכה וצריך לתת לה מוצץ ובקבוק. הם גם מקרבים את הפנים לעמודים ועושים כאילו הם טועמים את המאכלים המצויירים. ברור שהמשחקים הללו היו יכולים להתפתח גם סביב ספרים אחרים. הפואנטה שלי היא שהם התפתחו דווקא סביב הספר הזה, ומבחינתי זאת הוכחה שהילדים מפיקים ממנו משהו שמאוד מוצא חן בעיני.

  8. הרצל הגיב:

    כמקורב לעולם העיצוב אני מעריך חדשנות, אך יחד עם זאת קשה לי לפרגן לרעיונות הקוצרים שבחים לא להם.
    הפורמט המעניין אינו מקורי.

    ולשם איזון אציין כי האיורים מקסימים וגם בשביל לייבא רעיונות טובים צריך שייכל.

  9. גילי הגיב:

    באיזו עוד ספר נעשה שימוש בפורמט כזה? אני אוהבת ללמוד דברים חדשים.

  10. הרצל הגיב:

    מבין דוגמאות שאיני מצליח לאתר, אחד ממגיזיני האמנות הנחשבים הפיק לפני כשנה את הספר הזה-http://www.thisisamagazine.com/compendia.htm
    יש להקיש על העטיפה כדי לראות את תוכנו.

    חשוב לי להתנצל מראש ולהודות כי אני קטנוני וקיים סיכוי רב כי הרעיון לא הועתק אלא הומצא במקביל, כמו שקורה לעיתים קרובות. וכי גם הדוגמאות הזכורות לי הן בודדות.
    סליחה ותודה.

  11. גילי הגיב:

    לפעמים הגבול בין השראה להעתקה הוא דק. הספר בקישור שנתת אכן מזכיר במידת מה את "אני אוהב", אבל הוא גם מספיק שונה שלדעתי אין מה לדבר על העתקה. יש הרבה ספרים בהם יש חלון או חור בעמוד אחד שדרכו ניתן להציץ בעמוד שמתחת, גם זה קצת דומה. (לדוגמה, סדרת "מדלנקה" המקסימה של פיטר סיס, שלא תורגמה לעברית: http://www.petersis.com/content/madlenka_ex.html). כל כך הרבה ספרים יש, שבאמת כבר קשה להמציא משהו חדש לגמרי. אני עדיין חושבת שיש ב"אני אוהב" משהו ייחודי ומרענן מאוד.

  12. טלי הגיב:

    המגזין של הרצל אכן שונה מאוד מבחינת סגנון האיור אך באמת מעניין. נראה לי ש"אני אוהב" אמנם מפתיע בזכות המשחק בגדלי עמודים אבל קסמו וכוחו העיצובי גדולים מכוחו של גימיק הגודל בלבד.
    הקישור של גילי נראה מיוחד ויפה אבל הילדה שם, לדוגמא, הזכירה לי בעיקר את איתמר של גרוסמן…. כבר אמרו גדולים וטובים לפניי שאין חדש תחת השמש ואי אפשר להמציא משהו ממש לגמרי לחלוטין חדש שלא מזכיר שומדבר שלא היה קודם. החוכמה והיצירה נעוצות בחיבורים המקוריים ובביצוע.
    וכייף לראות שבעודי שוקדת על כתיבת עבודה לאוניברסיטה מתרחשים פה דברים- ככה יש לי לאן להציץ בסוף פרק(או בבריחה מכתיבת הפרק הבא….).

  13. עינת ב"א הגיב:

    חשוב לומר כי לא מדובר סתם בעיצוב מקורי ויפה. האם מופרך לטעון שלנה גוברמן יצרה כאן טבלת שוקולד באמצעות ריבועי הדפים? שכל ריבוע המתדפדף לו כמוהו כטעימה? ויש פה גם תהליך. הריבועים גדלים והולכים ולבסוף מגיעים אל הגדול מכולם – אל הילד הדובר, שהכי הכי אוהב "אותי", כלומר את עצמו. נדמה לי שכאן יש ייחוד לטבלת השוקולד של גפן וגוברמן, שאומרת – דינן של עוגות גבינה וצמות בכל זאת אינו כדין האהבה/קבלה עצמית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s