"אני רוצה חומוס"

 

מאת אלעד בנימין, איורים: יפעת נחשון-גולדנברג

הוצאת מילוא, 52 שקלים; לגילאי 3-6
 
מדי פעם אני נתקלת בספר שגורם לי להרהר שוב, מה מבדיל בין ספר לילדים לספר למבוגרים. אני רוצה חומוס! נראה על פניו כספר ילדים: הוא קצרצר, מאוייר, מסופר בשפה קלה, הגיבור המספר הוא ילד והאירועים מוכרים לילדים מחיי היומיום שלהם. ועדיין נדמה לי שבעצם הוא מכוון אל המבוגרים ולא אל הילדים. הורי הילד בסיפור מתעלמים מבקשתו לאכול חומוס לארוחת ערב, ומתעקשים לקחת אותו למסעדה איטלקית. ההורים משתדלים לאורך הערב לשמור על חזות מהוגנת, בעוד הילד משחק עם האוכל, מסתבך עם הספגטי, זוחל על הרצפה ובקיצור עושה בלגאן. בסוף חוזרים הביתה עם ילד רעב, ונותנים לו חומוס. נדמה לי שיש פה מוסר השכל חינוכי להורים: כדאי ללמוד לזרום עם הילדים, כי כך או כך הם יהיו ילדותיים. ומה יקחו איתם הילדים מהסיפור הזה? לא ברור. הקטנטנים שלי אוהבים מאוד להסתכל בתמונת הילד המרוח ברוטב פסטה. בהמשך מנקים אותו. אולי חבל שהספר הזה הוא למרות הכל מאופק ובוגר, במקום לזרום עד הסוף עם הבלגאן, הלכלוך והכיף.
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה התפרסם בלאישה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

תגובה אחת על "אני רוצה חומוס"

  1. פינגבאק: חינוך הנוער לחומוס • חומוס להמונים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s