איכסה, סמדר שיר

היום קיבלתי בדואר האלקטרוני את המכתב הבא:
 

Smadar Shir writes about “monstrous fat woman”

 
Please read this article.

And if you find Shir's new book as disgusting and as offensive as I did, please tell her that on her site, or on Yediot achronot's (the publisher's) site:
Dana-ey@yedbooks.co.il
(this is the email of mazkirat hama'arechet).

Please write. It is important that the public express its disgust with such writing. And of course, forward this to anyone who might want to know too.

 

את המכתב שלחה לי חברה שאת דעותיה אני מאוד מעריכה. אני רואה שגם שכנתי רוני – שאף אותה אני מחבבת ומעריכה – כתבה דברים ברוח דומה.
הרגשתי מחוייבת לקרוא את הספר במלואו לפני שאצטרף לדברי ביקורת חריפים כל-כך ולקריאות החרמה. אני בעצמי די שמנה, ומראש אינני מחסידיה הגדולים של סמדר שיר. אף על פי כן, דעתי היא שההתנפלות על הספר המסויים הזה מוגזמת. אנמק את דבריי.

תקציר עלילת הספר: אמא של גלי, גיבורת הספר הלומדת בכתה ג', מחליטה לפצוח בדיאטה, בעקבות מפגש עם חברה שהעירה לה על כך שהשמינה. האמא מחליטה לשמור על הדיאטה בסוד ממשפחתה, כדי לא להכניס לבנותיה את הרעיון שגם הן אולי צריכות לעשות דיאטה. הדיאטה של האם, ובעיקר ההסתודדות סביב הדיאטה, מעוררת מתחים בתוך המשפחה. לבסוף מגיע העניין לפתרון כשהאמא מגיעה למסקנה שעליה לשתף את כל בני המשפחה בהחלטתה לעשות דיאטה, וגם שהשינויים באורח החיים של המשפחה, ובתפריט היומי, צריכים להיות מתונים ולהביא בחשבון שלא כל המשפחה שותפה לדיאטה.
עד כאן, דעתי היא שהספר סביר ביותר. כל מה שנכתב בו על עשיית דיאטת הרזייה נראה בעיני הגיוני, מתון, ואחראי. שיר טורחת לחזור ולהדגיש שדיאטה זה לא עניין לילדים ובטח שלא על דעת עצמם, ושדיאטה צריכה להיערך במתינות ותחת פיקוח של דיאטנית אם בכלל. הספר מלא בעצות סבירות ביותר כגון שעדיף לא לאכול מול הטלוויזיה אלא ליד השולחן, שכדאי להפסיק לאכול כשמרגישים שובע, שחשוב לאכול ארוחת בוקר, שהמשקה הכי בריא הוא מים, וכאמור, שילדים לא צריכים לעשות דיאטות. לטענת ההוצאה הספר נכתב תוך התיעצות עם דיאטנית, וזה בהחלט מורגש בו.
המשפטים המקוממים המצוטטים בכתבה של ארנה קזין הוצאו מהקשרם. לא שאני מתפעלת מהצמדת שמות גנאי כגון "פרה", "דובה" או "מפלצת" לאישה שמנה, אבל האישה השמנה המשמשת מטרה לכינויים הללו היא בכלל לא דמות בספר, אלא גרוטסקה שמוצגת על שום היותה גרוטסקה. אימה של גלי תלתה תמונה של אישה מאוד מאוד שמנה על המקרר, כדי לשמש לה תזכורת ותמריץ בדיאטה שלה. זה פטנט ישן ומוכר שלא הומצא על ידי סמדר שיר. אין שום התייחסות אל האישה הזאת כדמות, בכלל לא עולות לדיון שאלות כגון למה היא שמנה, או האם היא אחראית למצבה זה. האישה השמנה הזאת היא סמל לקיצוניות שאליה לא רצוי להגיע, אנטי-אידיאל, אם תרצו. אז באמת חבל מאוד שגיבורת הספר מתייחסת אליה שוב ושוב בתור "הפרה" ולא "האישה השמנה". אנשים הם אנשים ולא חיות, גם אם אנחנו רק ראינו תמונה שלהם ולא הכרנו אותם. אבל בסך הכל זה ספר על דיאטות, לא ספר על אנשים שמנים. למעשה אין אף דמות אחת שמנה בספר. איך אפשר לכתוב על דיאטות, בלי להביע איכשהו שהשמנה מוגזמת היא דבר שלילי? אפילו אנשים שמנים ממני שמקבלים את עצמם ואת גופם, חושבים שאפשר להגזים בהשמנה, ושרצוי להימנע מהגזמה כזאת.
סמדר שיר עוסקת בחומרים ריאליסטיים. אפשר לטעון בשמה, שהיא כתבה ספר על דיאטות לא כי היא סבורה שכולם צריכים לעשות דיאטה, אלא כי דיאטה היא חלק ממציאות של משפחה ישראלית ממוצעת, וילדים וילדות הנתקלים בדיאטות של ההורים זקוקים לספר שיסביר להם את העניין בצורה שקולה וסבירה. מה דעתה של גלי על הדיאטה של אמא שלה? להלן ציטוט מהספר:

רציתי להגיד לאמא שאני מעדיפה שהיא תקבל את עצמה כמו שהיא, ותשלים עם העובדה שלא נולדה עם גוף של דוגמנית ושהיא כבר לא בת עשרים, אבל פחדתי שכל הערה כזאת תתפרש בעיניה כמעליבה. אז שתקתי.

מקומם? מופרז? בעיני ממש לא.
הבעיה הגדולה שלי עם הספר הזה של סמדר שיר, כמו עם ספרים אחרים שלה, הוא שפשוט השתעממתי ממנו. רק דבר אחד משעמם יותר מלעשות דיאטה, וזה לקרוא ספר על אנשים שעושים דיאטה. ומראש לא הייתי קוראת את הספר, אלמלא קמה כזאת מהומה סביבו. לכן אני פונה אליכם ומזכירה: הדרך הכי טובה לדעת אם ספר מתאים לילדיכם, היא לקרוא אותו בעצמכם. וגם לפני שמביעים עמדה נחרצת נגד ספר, כדאי מאוד לקרוא אותו.

פוסט זה פורסם בקטגוריה משיטוטי ברשת. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

32 תגובות על איכסה, סמדר שיר

  1. noam10 הגיב:

    אני מוכרח לציין . שסמדר שיר מקוממת אותי . לא שקראתי יותר מספר אחד שלה אבל 300 ספרים זאת ממש חוצפה …… מילא אהוד מנור ץ זצל .. כתב פזמונים ….. אבל ספרים
    אני לא יכול לקבל את זה …….
    ואם זאת לא גרפומנייה . אז מה כן ???

  2. איילת הגיב:

    לא קראתי את הספר, אני גם לא אקרא את הספר, חיבבתי את סמדר שיר בימי "שירי רחוב" עבר לי לגמרי כשהיא עברה לכתוב שירי ילדים לדצים.
    יש לי בעיה עם יוצרים שמעליבים אינטיליגנציה של ילדים. בעיקר אם הם עושים את זה במסווה של "ככה ילדים מדברים וחושבים" וזה מה שסמדר שיר עושה לדעתי.
    מצד שני אני גם לא תומכת של חרמות ונידויים. אם לא נכיר את הרע לא נדע להעריך את הטוב ועדיין אני לא ממש חושבת שמקומה של הילדה כביכול הוא לטפח את הדימוי העצמי של אמא שלה. סמדר שיר לוקחת לעצמה את החירות של לנקוט עמדה ציבורית כנגד דיאטות או השמנה באמצעות השימוש באותה ילדה. אם החלום של אמא שלה הוא להיות דוגמנית או להראות צעירה יותר, "הילדה" צריכה לקבל את זה ולכבד את זה.
    השמנת יתר היא בעיה אוניברסלית, דיאטה הוא נושא שקיים כמעט בכל בית וכך גם השימוש בגרוטסקות לדיכוי התאבון ועם כל זה – מי היא סמדר שיר שתכניס רעיונות לילדות – לא כנגד השמנה או דיאטות אלא לעומת רצונותיהם של אנשים אחרים?
    עם כל הכבוד, ילדות צריכות לקבל את אמא שלהן, לא את סמדר שיר (אפילו אם היא חכמה יותר…)

  3. ה.מ.מ הגיב:

    השיר "נפרדנו כך" בביצוע אבנר גדסי, בשנת 1973.

    מאז, הפסקתי לעקוב אחרי מה שהיא כותבת.
    (כך שלא יצא לי לקרוא את הספר המדובר)

  4. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    אני מבינה מה את אומרת לגבי הגרוטסקה, ויישר כוח על חוסר ההתלהמות. אין ספק שנתת נתונים חשובים שמשנים את דעתי על המאמר והאימייל.

    אבל. הם משנים אותה חלקית מאוד.

    נשים שמנות גם ככה נראות לילדים כמו גרוטסקות לא-אנושיות, וממילא הילדים מניחים שאדם שמן הוא בהמה חסר שליטה עצמית שאינו מטפח את עצמו – ככה אנחנו כחברה מגדלים אותם. ומכיוון שזה כבר קיים אצל כמעט כל ילד שהגיע לגיל מסוים, סופרי ילדים בעלי ראיה נכוחה (בניגוד לגב' שיר) צריכים מאוד להיזהר לא לאשש את זה. הרי ברור שהילד יעשה את הקישור בין הפרה שתלויה על המקרר לבין מאיה מ-ג'2 ששמנה מדי ואסור להסתובב איתה בהפסקות בחצר בית הספר כי יצחקו עליך. ובעצם למה רק ג'2: מאיה שאני היכרתי סבלה מבידוד חברתי גם בי"ב 2. "פרה" ו"דובה" הן לא סתם ביקורות על השמנה: הן המשך של דה-הומניזציה שיטתית. ודה-הומניזציה זה דבר נורא, גם אם משום מה כשעושים את זה לנשים שמנות ולא לגזע או עדה זה נתפס כמוצדק ומשעשע. דבר נורא. וזהו.

    חוץ מזה, כן, הספר באמת נשמע שקול וסביר. אני סומכת על סמדר שיר שהיא כתבה את הספר הכי שטחי ומשעמם שיכלה.

  5. תמי הגיב:

    אתמול קראתי את הפוסט של רוני ודיברתי עליו עם דידי, כשהוא תומך לחלוטין ברוני ואני מייצגת את דעתך.
    עם כל חוסר הכבוד לסמדר שיר שהרבה אנשים חשים, דבריה באמת הוצאו מהקשרם וגם הבנתי מהתיאור שצוטט שסמדר שיר מאד הקפידה לתאר את התמונה על המקרר כמישהי במימדים שלא רואים כל יום. יש הבדל בין לשקול 80-90 קילו לבין לשקול 250 קילו.
    העם איתך במאבקך הצודק!

  6. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    תמי, אני לא מבינה לא אותך ולא את סמדר שיר בראיון אצל קזין. גם היא בראיון מתמקדת בלהבהיר שהיא דיברה על נשים *ממש* שמנות ולא שמנות סתם – כאילו זה פותר את כל הבעיה. מן הסתם ברור לשיר שנשים "אוביס" כלשונה הן ממילא לא בני אדם ואין מה להאשים אותה בדה-הומניזציה. אז, כאילו…את מסכימה איתה? הבעיה היתה שחשבת שהיא קוראת לכל השמנות בהמות? אם היא עושה את זה רק לנשים *ממש* שמנות, זה הופך לבסדר?

  7. טלי הגיב:

    קראתי את הכתבה ואת הסערה שהיתה בעקבותיה בפורום ספרות לנוער וילדים בתפוז (אני מאותגרת קישורית, סליחה…) והציטוטים מהכתבה ובעיקר מתגובותיה של שיר הרגיזו אותי- מודה.
    גילי- אני מורידה בפנייך כובע וירטואלי(עם נוצה!)על שהשקעת וטרחת לקרוא את הספר במלואו- זה אכן הדבר הנכון וההגון ביותר לעשותו. אמנם בילדותי היתה לי תקופה בה נהניתי מספריה של שיר- יש מקום לא רק לגורמה אלא לפעמים גם לג'אנק פוד, אבל בד"כ אני מסכימה שספריה אמנם מאוד קריאים אבל שטחיים ודידקטיים מדי לרוב.
    מה שכן- אני מסכימה עם מישהי עם ניק מתחכם- על שמים ממש מותר לצחוק בניגוד לשמנים "לייט"? ממש לא מקובל עליי וזה שתופעה קיימת בחברה ובמציאות לא הופך אותה ללגיטימית בכלל וללגיטימית בספרים בפרט.
    מה שכן- מבחינה מסחרית שיר שיחקה אותה עם הסערה שאנחנו שותפים לה פה… מתי בפעם האחרונה ידעתם בדיוק מה שם ספרה החדש של סמדר שיר?

  8. הארי הגיב:

    כן, אבל לסמדר שיר אין ציצים גדולים כמו לגילי בר-הלל.

  9. משה הגיב:

    כותבת "יש הבדל בין לשקול 80-90 קילו לבין לשקול 250 קילו". זו תגובה מאוד נפוצה בנושא הזה, שמגיעה בדרך כלל מאנשים שמשתדלים להרגיש מאוד נאורים, אבל בכל זאת להגיד שיש גבול. הבעיה היא שהגבול של כל אחד עובר במקום אחר.

    אחד מציב את הגבול בהבדל שבין 90 קילו ל-250 (כמוך). אחר אומר את אותו משפט בדיוק אבל מחליף את ה-90 ב-70. מה ההבדל ביניכם? למה המספר שאת בחרת (90) הוא יותר סביר מהמספר שהוא בחר (70), ובכך שלל מחלק עצום מהאוכלוסיה את הזכות להיקרא אנושיים? והאם מי ששוקל 100 קילו הוא לא אנושי? כתבת "שיר מאד הקפידה לתאר את התמונה על המקרר כמישהי במימדים שלא רואים כל יום" – את יודעת איך נראה אדם ששוקל 100 קילו? 110? את בטוחה שזה לא דבר שאת רואה כל יום? ואם את לא רואה את אותו אדם ששוקל 110 קילו כל יום (או 120, או 150, או 250), זה עושה אותו לא אנושי? מפלצת? משהו שתולים על המקרר בשביל הזוועה?

    לתלות תמונה של אדם שמן על המקרר למטרת הפחדה וזעזוע זה סביר בערך כמו לתלות על המראה באוטו תמונה של נכה מבית לוינשטיין. נגד תאונות, את יודעת.

  10. יעל גלר הגיב:

    "אבל האישה השמנה המשמשת מטרה לכינויים הללו היא בכלל לא דמות בספר, אלא גרוטסקה שמוצגת על שום היותה גרוטסקה"

    אהה. כמו שהיהודי לא הוצג כדמות בספר, אלא כגרוטסקה, 'על שום היותו גרוטסקה'. הוא בטח לא דמות אדם. אולי חיה. וגם הכושי, וההומו, ולכי תסבירי לילד את ההבדל בין דמות וגרוטסקה כשהוא יעבור ברחוב ויראה אישה שמנה, אבל ממש שמנה, שמנה במיוחד, שיש לה (נעשה את הדוגמא פשוטה) תסמונת מטאבולית ולא סתם חולשת-נפש או שומן אידיופטי. כי חולשת-נפש, מתברר, זה כן משהו שיש להתייחס אליו בחומרה. שלא לומר בלעג. וחוץ מזה, הוא כמובן לא ידע, הילד. תסמונת מטאבולית? מה? הוא חושב שהיא סתם דובה מריירת שרוצה פיצה פיצה פיצה.

    הספר הזה, ותסלחי לי שאני מצהירה בדרמטיות כזאת, הדאיג אותי במידת-מה לפני שקראתי את הרשימה שלך, והחריד אותי לאחר שקראתי אותה. כאופטימית ניצחית וככזאת שנותנת הרבה קרדיט, בטח למלומדים סביבי, חשבתי שהספר כל-כך בוטה, כל-כך הרה-אסון, שהוא כבר יוקיע את עצמו. אבל לא רק שהוא לא עשה את זה, אפילו את, הארזים בהתגלמותם, מתרגמת ועורכת ספרי ילדים שאת רשימותיה קראתי בעיון והערכה, אינך עושה את זה. ופתאום אני מבינה שגם כאן הייתי תמימה מדי. ואני שואלת את עצמי, ממש לא מאמינה, איך יכול להיות שאת מגיבה כך, במתינות?

    מהגילוי-הנאות שלך בתחילת הרשימה, פשוט אינני יכולה שלא להתפתות לניחוש פסיכואנליטי קטן, כזה שלא יוצא מחמיא במיוחד. הסבלנות המתבלטת, הסלחנות הבלתי-הולמת, הם כל-כך בלתי צפויים שאי-אפשר שלא לחשוב שאצילות הנפש נוסח "אני עצמי שמנה ובכל זאת תראו איך הצלחתי לקרוא בבהירות" פיתתה אותך. ואם לא – תמיד יש משהו נעים בלהיות בדעת מיעוט בלתי-צפויה, ואת הרי בטריטוריה של עצמך.

    (אני נשמעת אישית, וכהרגלי חורגת מגבולות שאני בעצמי מציבה, אבל התאכזבתי והתקוממתי מאוד. לי ולשכמותי, כלומר לאנשים בוגרים, את יכולה אולי להגג על ההבדלים בין דמות וגרוטסקה, אבל דווקא את, יותר מכולם, אמורה לדעת שלעבוד מעל לסף ההכרה של ילד קטן זו משימה לא קלה, אבל מתחת לסף ההכרה שלו אפשר לעשות שמות מאוד בקלות. וזה מסוכן. אחרי שאישה שמנה אחת נתלתה על המקרר, למען יראו אותה רק לא יראו כמוה, כל שמנה נוספת תקבל יחס זהה. זה לא נורא. אבל מה עם הילדות הקטנות שאינן עומדות בסטנדרטים?)

    בכזאת טבעיות את מדווחת על 'החומרים הריאליסטים' של סמדר שיר, ונראה שאינך מוטרדת מהמציאות שהריאליזם הזה מחקה. המחשבות של הילדה, שרוצה בלב חכם ונבון לחסוך מהאם את עוגמת הנפש שנובעת מה'עובדה שלא נולדה עם גוף של דוגמנית', מובאות ברשימה שלך כדוגמא לגיטימית. בעינייך הן ממש לא מקוממות וממש לא מופרזות. ומה אני אגיד, אם נראה לך טבעי לגמרי שהערה כדוגמת "את לא נולדת עם גוף של דוגמנית' תעליב אישה, וההגיון של הטקסט המחריד הזה לא מדליק לך שום מנורה אדומה, כנראה המצב עגום משחשבתי. אינני מתיימרת ללמדך דבר וחצי דבר על קריאה ביקורתית, זהירה, בחיי שלא, אני אזובי הקיר, אבל מעבר לדברים הגלויים לעין, שנראה כי הם כל-כך גלויים לעין עד שלא נאה לך להביט בהם, ישנה אלימות שמהדדת ממשפט כמו "למה תלית את המפלצת הזאת על המקרר?" (המפלצת, לא תמונתה, היא זו שתלויה על המקרר), יש כאן זוועה ואימה, סוג מעוות של צדק פואטי, אבל ממש לא כזה שמקומו בספרות ילדים.

    קראתי את דבריה של סמדר שיר. קראתי על ההתכוונות וההשתדלות שלה למען בריאות ילדינו, (אני כולי נפעמת) אפילו קראתי את ההשוואה, שממש מתחפשת להגיון, בין תמונת אישה שמנה שאמורה לסייע בדיאטה ובין תמונה של ריאות מושחרות מניקוטין שאמורה לסייע בגמילה מעישון. קראתי גם את הסיפור עצמו ולצערי יותר נעצבתי מהשתעממתי.
    כן, מצב של obesity הוא חולי. חולי שפושה. אבל חולי הוא אינו דבר בלתי-מוסרי, ואת יודעת מה, הוא גם לא צריך להגעיל ילדים קטנים. האם החברה שלנו רוצה להתייחס לחולים שבה בלעג? בהתנשאות? בסלידה ובשאט-נפש? עדיף שלא.
    ועוד: איזה חולי מאיים יותר על החברה שלנו, לדעתה, ואיזה חולי מאיים יותר על החברה שלנו לדעתך? ההשמנה הבלתי-מבוקרת? או הפרעות האכילה, השדיפות התרבותית, האנורקסיה שהופכת לתופעה נורמלית לחלוטין בקרב בני-נוער וחוסר הסבלנות העקרוני שאנחנו מגלים כלפי משהו שאינו בהגמוניה? כן. אמרתי הגמוניה. הרי צריך להיות אדיוט כדי לא לראות שאת הפראיירים, בחברה שלנו, אנחנו לא מפסיקים להחליף או להמית וכשהבדלים עדתים/מגדרים/דתיים הפסיקו להעניק לנו את העונג של העליונות, פנינו לקו-מאפיין אחר, ובסיוען של סתומות כמו סמדר שיר מצאנו לנו את עניין המשקל והוספנו חטא על פשע בסופיזם של מפגרים: עכשיו – כדי להצדיק את הזוועות ולהקליש את רוע-הלב – אנחנו אומרים שאנחנו פועלים למען הבריאות. כמובן של הגוף. כי נפש מזמן אין. ואת, אם להיסחף בסטרוקטורליזם הקטנטן שלי, את שהתוודת על עודף המשקל האישי שלך, ברשימתך הזאת את בעיקר מתחנפת להגמוניה. רוצה לומר: אני מהשמנים שמסכימים אתכם. אני הכושי שעובד את הלבן בחדווה. ממש ככה. הקריאה שלך לקחת את הדברים בפרופורציה, אולי נדמית כאחראית, אבל היא סתם שאננה.

    ועוד דבר. אם בשורש כוונותיה של שיר עומד החולי, מדוע התיאורים נטפלים דווקא לאסתטיקה? דווקא לשומנים המשתפכים? לריר ולגרוטסקה?
    שיר, שבספר הזה מדגימה את המשמעות האמיתית של בהמה גסה, לא מסוגלת ואולי לא צריכה להביא את עצמה לתיאור גורלו של אבי-העורקים במצב של השמנה, או להסבר על ערכי הסוכר ומשמעותם. אחרי הכל, היא רוצה לשווק את הזוועה הזאת שהיא מכנה ספר, אבל לכל הפחות היא יכולה לבנות איזשהי קונסטלציה של הסוואה סביב גועל הנפש.

    אני מציעה שתקראי את הספר פעם נוספת.

  11. גילי הגיב:

    מה אני, בעונש שאני צריכה לקרוא את הספר הזה שוב ושוב? פעם אחת בהחלט הספיקה לי. קראתי, לא ראיתי איפה בו כתוב שאנשים שמנים הם חלשי אופי או בלתי מוסריים, או שרק אנשים רזים שווים משהו. אם המסרים האלה קיימים בחברה שלנו ובתודעה שלנו, הם קיימים שם במילא, והספר הזה של סמדר שיר עושה פחות לקדם אותם מאשר תשעים אחוזים משידורי הטלויזיה, ותשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים מהפרסומות.

    אני טוענת שהספר שקראתי אתמול הוא הרבה פחות נורא מהפסטיבל שעושים סביבו. מי שרוצה להתווכח עם הטענה שלי, שיביא לי בבקשה טיעונים מתוך הספר, במקום להסתמך על ניחושים של מה בטח כתוב בו, ועל תחושה עמומה שאם סמדר שיר כתבה את זה, זה חייב להיות רע. וגם אין לי כוח לניתוחים פסיכואנליטיים מהסוג המעגלי שלא משנה מה אני אכתוב בתגובה זה רק יוכיח עד כמה נכונה היתה הסברה הראשונית. אז כתבתי את מה שכתבתי כי אני רודפת פרסום שונאת שמנים ומתחנפת להגמוניה – נו, שויין.

  12. הארי הגיב:

    אני בטוח שאם היו לה *קצת* יותר קטנים, התגובה של גילי היתה אחרת לגמרי.

  13. יעל גלר הגיב:

    ראשית – התגובה שלי הייתה ביקורת על הטקסט שלך, לא על הסיפור של סמדר שיר. ואף על פי כן, הבאתי לך, בתגובה המאוד מפורטת שלי, לפחות שלוש התייחסויות לטקסט של שיר, מטבע הדברים שתיים מתוכן ניגשות לדוגמאות שאת עצמך הבאת
    (1. המשפט הלכאורה תמים שלדברייך אינו מופרז או מוגזם על אף שמשתמע ממנו שעלבון כדוגמת 'אין לך גוף של דוגמנית' הוא מר ממוות, 2. הטענה המוזרה שלך בדבר הגרוטסקה כחסר משמעות בעיצוב דעת הילד-הקורא ו-3. התיאורים האכזריים ובעיקר הברורים מאליהם באכזריותם של המפלצת על המקרר, כלומר האישה השמנה על המקרר, כלומר האישה על המקרר, כלומר הבת-אדם על המקרר, היא הלא מפלצת שבעצמה משמשת נושא במשפט. היא גם אשמה בו והיא גם שתלויה). הייתי מבקשת ממך לעיין בדוגמאות האלו שוב, אבל את כבר הבעת את חוסר הנכונות שלך לקרוא טקסטים יותר מפעם אחת, גם את אלו שאת מוצאת לנכון לפרסם על אודותם, ובטח שלא לטובת שיח שדורש קצת יותר מקביעה נחרצת של דעתך שמראש את מצהירה עליה כעל בלתי-דינמית (כי היא לא תהיה דינמית לעולם אם לא תואילי להיעתר לקריאה שניה).
    שנית – ייתכן שההתעסקות שלי עם 'ניתוחים פסיכואנליטים מהסוג המעגלי' מקומם אותך, או סתם נראה לך בלתי-רלוונטי. אף על פי כן אני מתעקשת: הוא רלוונטי ולגיטימי, והוא כזה לפחות משני טעמים; אחד, עברו כמעט ארבעים שנה מאז 'מות המחבר' וגם אם לא היו עוברים, קריאה שמביאה בחשבון את הזהות שלך כמבקרת היא קריאה מקובלת, ושניים, גם אם בקריאה שבוחנת את המחבר ומניעיו המודעים והבלתי-מודעים יש דופי לטעמך, פר-סה, הרי שבמקרה הספציפי הזה, את בחרת להכניס את המרחב אישי שלך לתוך הטקסט, כלומר לוותר על המעמד החוץ-טקסטואלי שלו, כך שהעיון הפסיכואנליטי, אם לקרוא לזה כך, הוא עיון רלוונטי, מתבקש ובלתי-נמנע.
    (תראי, אני לוקחת אותך ברצינות, וגם את המילים שלך. כאמור התגובה שלי התייחסה לביקורת שלך, כלומר לטקסט שלך, זאת אומרת שהיא ביקורת על הביקורת, ןשהיא אינה ביקורת ישירה על הטקסט של סמדר שיר. כביקורת על הביקורת התגובה היא כן ובהחלט עניינית. בשום מקום לא אמרתי שאת כותבת מה שאת כותבת כי את רודפת פירסום וגם הטענה שאת מתחנפת להגמוניה היתה כזאת שפירושה שהאפקט של הטקסט שלך הוא הרכנת ראש בפני ההגמוני, ולא שהחנופה היא מניע מובהק ומכוון. אני טוענת שאת טועה, ושלדעתי, מה שבין השאר עוזר לך לטעות היא עובדת היותך שמנה. אם לעובדת היותך שמנה אין קשר, מדוע ציינת אותה? אם סתם ציינת אותה כנסיון ליצור שיח פמיליארי עם הקוראים שלך, זה מיותר וזול. אבל מה? מאוד מקובל בכתיבה הפסאודו אינטלקטואלית של תחילת המאה, זו שבה הגיגים שברומו של עולם נמסרים יחד עם תמונות של האחיין, ודי לחכימא וכו')

    "אם המסרים האלה קיימים בחברה שלנו ובתודעה שלנו, הם קיימים שם במילא, והספר הזה של סמדר שיר עושה פחות לקדם אותם מאשר תשעים אחוזים משידורי הטלויזיה, ותשעים ותשעה פסיק תשעה אחוזים מהפרסומות."

    לתשעים אחוזים משידורי הטלויזיה, ולתשעים ותשעה פסיק אחוזים מהפרסומות אין יומרות חינוכיות. הם אינם מחוייבים לאחריות שהמילה הכתובה כן מחוייבת אליה. לצערי. זה ההבדל, הוא אינו קטן, והוא גם אינו היחיד. לאוזלת היד והרפיון שבמשפט 'אם המסרים קיימים בחברה ובתודעה, הם קיימים במילא', אינני מסוגלת לענות. טיעונים כדוגמת 'הם קיימים ממילא', שהרקע שלהם תמיד אומלל וההד שלהם לעולם עלוב, יעני אין מה לעשות, הם ג'וקרים שאני אף פעם לא יודעת מה לעשות נגדם אפילו בגיוס כל הידע שלי והתבונה. זו התבטאות נוראה, בטח מפיה של משהי שהתחום הזה, של כתיבה בכלל וכתיבה לילדים בפרט קרוב לליבה. המסרים קיימים בחברה ובתודעה, זה נכון, אבל רצוי שלא ימשיכו להתקיים. החדירה שלהם לתרבות, דרך ספרי ילדים, מסמנת, להבנתי ולתפיסתי, החרפה גדולה במצבנו, כי מספרי ילדים, עדיין, תודה לאל, קיימת ציפייה לערך חינוכי, מוסרי, תרבותי, ממש כמו שיש לאמנות 'של אנשים מבוגרים', ולא רק אג'נדות מסחריות.

    ולעניין (רק עכשיו אני מגיעה אליו). השעה חמש וחצי בבוקר ולצערי אני צריכה לקום לעבודת הבורא. את הטקסט של סמדר שיר קראתי פעם אחת, ולא הייתי מעלה על דעתי לקרוא פעם נוספת אלמלא הייתי קוראת את הרשימה שלך. מאז קראתי אותו עוד הרבה. למרות שהספר אינו ראוי לכל-כך הרבה מאמץ, את המסקנות שעשיתי בקריאה (בעיקר) פמינסטית, סטרוקטורליסטית ופסיכואנליטית, אכתוב ברצון. הבוטות שאולי הפריעה לך בתגובתי, היא תוצר של עמדה בלתי-מתפשרת ולא של בריונות מילולית. לעומת זאת, תגובה כדוגמת 'מה אני עשיתי שאני צריכה לקרוא שוב', היא תשובה בלתי-ראויה שמעידה על אטימות בפני שיח. זו חוצפה לדעתי, פשוטו כמשמעו, ותעודת עניות של מבקרת שאינה מתביישת להצהיר שאין לה עניין לבחון שנית את מסקנותיה על אף שפירסמה אותן. בכלל, כל התבטאויות ה'נו, שוין' ו-'להסתמך על ניחושים שמה אולי כתוב בו' הן התבטאויות תבוסתניות שלא מתייחסות לטיעונים לגופם. אני כמעט מתפתה להאשים אותך בזה שאינך יודעת לקבל ביקורת, אבל מתישהו הגעתי למסקנה שלהגיד לאנשים שאינם יודעים לקבל ביקורת, שהם אינם יודעים לקבל ביקורת, זה די חסר טעם. חוץ מזה, את משקפת בצורה מהימנה למדי את אורחות האינטרנט של השכבה האינטלקטואלית השלטת (לאוו דווקא ב'רשימות') שמנהלת שיח בעיקר עם עצמה, מציבה לעצמה חומות מילים ולא קשובה אלא להגיגיה שלה.

  14. תמי הגיב:

    השאלה אינה האם ההסצינה מהספר היא בסדר או לא בסדר. כולם מסכימים שזה לא בסדר. שהקישור בין אכילה מהמקרר בבית ממוצע להגעה למימדים מאד חריגים לא במקום, ושהצכגת האישה השמנה מאד כזללנית היא סרת טעם. אלא שגילי ואני, טוענות שמ'לא בסדר' או 'סר טעם' ל'דה הומניזציה' ואמוציות כל כך חזקות יש כברת דרך רבה.
    מישהו שדרך למישהו אחר על הרגל כשהוא שועט לעבר אוטובוס מתרחק הוא לא בסדר. הוא חסר רגישות. הוא.. בהמה. הנה, זה דה הומניזציה? יש עדיין הבדל בינו לבין ומישהו שדקר מישהו שאמר משהו שלא מוצא חן בעיניו.
    אני לא חושבת שצריך לעשות דה הומניזציה לאף אחד. לא לשמנים ולא לשמנים מאד ולא לשום אדם, כולל אנשים שהחברה כל הזמן עושהלהם דה הומניזציה, כמו פושעים מסוג מסוים. לדעתי, לא נעשתה שום דה הומניזציה בספר. לקרוא לאנשים בשמות של חיות זה לא דה הומניזציה. כשאומרים על מישהו שהוא נמר במיטה, זה דה הומניזציה? כשקוראים למישהי גבוהה ג'ירפה זה דה הומניזציה? זה אולי לעג, וזה לא בסדר, אבל שוב, יש הבדך גדול בין לעג לדה הומניזציה.
    מאד נוח להיות מוסרנים ולהתנפל על סמדר שיר. לייחס לה את כל התסכולים שאנשים צוברים בחברה המעריצת רזון שלנו. אבל באמת שלא זה מה שאני הבנתי מהציטוטים מהספר. הרבה הורים לוקחים את ילדיהם שזה עתה קיבלו רישיון לבית לווינשטיין כדי להמחיש להם את סכנות הנהיגה. שלא לדבר על הדוגמאות המחרידות שמאיימים איתן על ילדים ובני נוער כדי שלא יעשנו, בטח ובטח כדי שלא יעשנו סמים.
    מצב של שומן קיצוני – או רזון קיצוני – חורגים מהנורמות האסתטיות הרחבות ביותר ואינם בריאים. יש סכנת חיים במשקל של 30 קילו ובמשקל של 250 קילו. אין כזו במשקל של 90 קילו. סטטיסטית, יש יותר אנשים ששוקלים 90 קילו מאנשים ששוקלים 250 קילו. ונורמליות תמיד היתה הגדרה סטטיסטית. לא שאני חושבת שלהיות נורמלי זה הדבר הכי חשוב בעולם, אבל נורמליות נגזרת מנורמה. ומי שחורג מהנורמה חוטף. במשקל, בגובה (גמד, ג'ירפה), בשכל (מפגר, טמבל, אידיוט, אימבציל לעומת חנון, קומפיוטר, מעופף, אסטרונאוט, פלסף), בכל דבר.
    סמדר שיר לא עשתה שום דבר שרובנו לא עושים לסובבים אותנו 3 פעמים ביום בלי לשים לב. לא מגיע לה על זה פרס ויש לה אחריות כי היא סופרת ילדים. מגיע לה גינוי. האיכסה של גילי פרופורציונלי לחטא שלה. גזר הדין שהכותבים פה גזרו עליה צריך להיות שמור לפשעים הרבה יותר חמורים.

  15. רוני הגיב:

    קראתי את הספר בינתיים. דעתי לא השתנתה מהותית.
    אני חושבת שמחוץ להקשר ובתוך ההקשר האמירות לא נהיו פחות חמורות. הקריאה שלי להחרמה נובעת מהקושי האדיר להיות נערה מלאה (לא שמנה, רק מלאה) ומהידיעה שסמדר שיר השפיעה עליי בגילאים האלה, והיא משפיעה גם היום. אין קריאה ביקורתית בגיל 8-9, זה מגיע רק אחר כך.
    וגם האשה השמנה-שמנה-שמנה וגו' זה יותר מדי בשבילי. לפחות כך עבור הילדים שלי.

  16. רענן הגיב:

    שסמדר שיר וגילי בר הלל מוציאות את ספריהן באותה הוצאה?
    בר הלל מתרגמת מרכזית בהוצאת ידיעות אחרונות, שיר כותבת מרכזית באותה הוצאה. יכול להיות שאין שום השפעה, אבל גילוי נאות היה יכול להיות נחמד.

  17. גילי הגיב:

    תמי: לדעתי דווקא יש דה-הומניזציה בתיאור התמונה על המקרר. חלק מדה-ההומניזציה הוא בעצם ההרחקה: גלי לא נגעלת מילדה שמנה בבית-הספר, וגם לא מאישה שמנה זרה ברחוב, אלא מתמונה גרוטסקית שתלויה על המקרר. האישה בתמונה חדלה להיות אישה והופכת לאבסטרקט: שומן. לכאורה, מותר לצחוק עליה כי היא לא בנאדם, היא קריקטורה. וזאת בדיוק דה-הומניזציה.

    קיבלתי את הטענה של "מישהי עם ניק מתחכם": כשמנסים להפחיד ילדים עם תמונות של אנשים שמנים (או אם תיאורים של תמונות של אנשים שמנים), עובר המסר שאנשים שמנים זה דבר מפחיד, ומכאן ועד היתר של לעג המרחק קטן מדי. כאמור,גם אני לא מתפעלת מהבחירה הזאת של סמדר שיר, או בכלל מהרעיון הזה לתלות תמונות של אנשים שמנים על המקרר. אני לא אוהבת את שיטת ההפחדות: אני לא אוהבת אותה כשיטה לעודד דיאטה, ואני גם לא אוהבת אותה כשיטה להרתיע מפני דיאטה (כגון התיאור הגראפי לא פחות של השפעות האנורקסיה, המופיע בספר בעמוד 75).

    אבל אני בכל זאת מסכימה עם תמי במסקנה הסופית: הגינוי צריך להיות פרופורציונאלי לפשע. סמדר שיר תיארה אישה שמנה בצורה דוחה. היא עדיין לא התירה את דמם של השמנים באשר הם. בניגוד להרבה מאוד סופרים שכותבים על דמויות שמנות, היא אפילו לא נסחפה להכללות על שמנים, או לתיאורים סטריאוטיפיים של שמנים (השמנה בתמונה לא סטריאוטיפית: היא גרוטסקית.) והיא כתבה דברים הגיוניים מאוד על דיאטות שנערכות ממניעים אסתטיים, כגון: ילדות לא צריכות לעשות את זה.

    באשר אלייך, יעל, הגבתי אלייך בחוצפה כי את תקפת אותי. ואת ממשיכה לתקוף אותי. את ועוד איך נוהגת בבריונות, נוסח "אם לא תסכימי איתי אני אגיד עלייך שאת פסאודו אינטלקטואלית". נכנסת לפה והעלבת את היושרה האינטלקטואלית שלי, וחוץ מזה כמעט ולא העלית טיעונים עניניים שאני מסוגלת להגיב עליהם. צריך לפחות שני צדדים כדי לקיים שיח, ואני לא מרגישה שאת פרטנרית.

    אף על פי כן אגיב לשתיים מהנקודות שהעלית בצורה עניינית:

    לגבי הציטוט שאת רואה בו ניסיון של הבת להימנע מ"עלבון מר ממוות", אני לא מסכימה עם הפרשנות הזאת. אם קוראים את המשפט בהקשרו (וכן, חזרתי וקראתי אותו בהקשרו) הרי שמדובר בילדה שרואה את אמא שלה מתנהגת בצורה לא הגיונית: תוקפת את סבתא שלה על כך שאפתה (כהרגלה בקודש) עוגה, עוסקת באופן אובססיבי במראה שלה ומשנה התנהגויות שגרתיות. האמא מעורערת, ולפיכך הילדה דורכת על ביצים סביבה. זה לא שלא להיוולד עם גוף של דוגמנית זה עלבון מר ממוות, אלא שזה אולי לא הדבר הכי רגיש להגיד למישהי שנתונה באותו רגע תחת לחץ נפשי אדיר בגלל דימוי הגוף שלה.

    נקודה שנייה. כתבת: "החדירה שלהם [מסרים נגד שמנים] לתרבות, דרך ספרי ילדים, מסמנת, להבנתי ולתפיסתי, החרפה גדולה במצבנו, כי מספרי ילדים, עדיין, תודה לאל, קיימת ציפייה לערך חינוכי, מוסרי, תרבותי, ממש כמו שיש לאמנות 'של אנשים מבוגרים', ולא רק אג'נדות מסחריות."

    מכל הספרים שיצא לי לקרוא שעוסקים בשמנים או בדיאטה, הספר המסויים הזה של סמדר שיר רחוק מלהיות המקומם והמסוכן ביותר בעיני. לצורך העניין, "הארי פוטר ואבן החכמים" הוא ספר הרבה יותר גרוע, מבחינת היחס לשמנים שעולה מתוכו. לפחות סמדר שיר מעלה על נס – במודע – את הצורך לנהוג במתינות בכל מה שקשור לתזונה ולעריכת דיאטה. גם זה משהו.

    ולמי שמחפש ספרי ילדים שעוסקים בעניין ההשמנה מנקודת מבט קצת יותר אמפאטית, לא חסרים גם כאלה, לדוגמה: "שמנונית" מאת ג'ודי בלום (ספר משנות השבעים), או "סודות" מאת ג'קלין ווילסון שתרגמתי ממש לאחרונה.

    ולבסוף, רענן: אמת, תירגמתי ספרים בהוצאת ידיעות אחרונות. גם בהוצאת כתר, וגם בהוצאת אריה ניר. יש לי חברים שעורכים ומתרגמים כמעט בכל הוצאת ספרים גדולה בארץ, ובהרבה מהקטנות. מי שחושד במניעי, מוזמן לעבור על כל ההמלצות שפירסמתי כאן עד היום, ולהיווכח בעצמו בהטיות שלי.

  18. גילי הגיב:

    ניסיון שני להגיב, הנסיון הראשון לא נקלט.

    אם קראת את הספר, זה סיפור אחר לגמרי. עכשיו תגובתך יותר לגיטימית בעיני. ובכל מקרה אני מכבדת את דעתך.

    גילי

  19. תמי הגיב:

    הפיכת האישה השמנה לאבסטרקט של שומן היא החפצה, אובייקטיפיקציה. לא דה הומניזציה. דה הומניזציה היא לשלול את האנושיות של מישהו. לומר, הוא מפלצת, הוא חיה, הוא לא בן אדם, הוא איבד צלם אנוש. אני לא מרגיש שהוא ראוי להיקרא בן אדם.
    הדוגמאות שהכי זכורות לי בהקשר זה הן יחסם של אנשים לפדופילים, רוצחים סדרתיים, רוצח ראש הממשלה ונאצים. לא אתווכח על האם בצדק או לא.

  20. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    תמי, רוב תודות על ההבהרה. אם הויכוח הוא על קמפיין המכתבים אז אני מסכימה איתך: הוא מוגזם ומיותר. היתה כתבה ב"הארץ", השטויות המעליבות של שיר נרשמו ודווחו – דיינו.

    ובכל זאת, מה שאני רואה בספר הוא בדיוק דה-הומניזציה, ועוד כזאת מהסוג שהכי חורה לי – כזאת שעושים כלאחר יד ובלי תשומת לב פשוט מתוך ההרגל. אוף. מכתב אני לא אשלח, אבל אם היה לי ילד והייתי רואה במקרה שזה מה שהוא לקח מהספריה, הייתי חשה תשוקה בוערת ללכת לסמדר שיר הביתה ולומר לה שלא תעיז להתקרב למוח של הילדים שלי יותר.

  21. יעל גלר הגיב:

    1. עמ' 74: "…כשחזרתי מבית הספר היא הראתה לי אותו, וסיפרה, שבחרה דווקא בטרנינג הזה בגלל ש"שחור מרזה".
    [כמעט השתכנעתי שלנגד עינינו עומדת הבריאות, וליתר דיוק הרזון כאמצעי לבריאות. אבל יהיה לי קשה להשתכנע שהאפיזודה הזאת מדברת בשבח הפיסיולוגיה המתוקנת, מה גם ש'חומרת המצב' במקרה של אמא של גלי היא כאין וכאפס לעומת הקטסטרופה של פרת-הבשן. המטרה כאן אינה בריאות, המטרה אף אינה להיות רזים. המטרה להיראות רזים. להיראות.]

    2. "אז למה תלית את האורחת-פורחת הזאת על המקרר במטבח שלנו, כאילו שהיא חלק מהמשפחה?"
    [השאלה הזאת, מפיה של גלי, מגיעה אחרי משהו כמו חמש פעמים שונות שבהן מופגנן הפחד והגועל של גלי מהשמנה. היא מאבדת בגללה את התיאבון, היא 'כמעט מקבלת שבץ', וכשעיניה פוגשות בה לראשונה היא פוערת פה שאפשר להכניס לתוכו 'היפופותם'. עכשיו, בנוסף לפחד מפני גורל דומה לשלה, ישנה הבהרה ברורה שלפרה ולשכמותה, לא ריק שאין מקום בעתיד המשוער של האני של גלי, אין גם מקום במשפחתה. לפרת הבשן אין מקום (זכות קיום) בעולמה של גלי. אגב, גם אז התליה מתייחסת לאורחת פורחת ולא לתמונתה. זה חוזר כחוט השני כל הספר.]

    3. "את לא שמנה!', החזרתי את השניצל לצלחת, מרגישה שפתאום עבר לי התאבון. "אני לא אומרת שאת רזה כמו שלד, אבל לא שמנה כמו פ…"
    [מדובר במבנה שגור של משפט בנוסח "אני לא אומרת שהמצב [אידיאלי] אבל גם לא [הגרוע ביותר]. זה מבנה קלאסי. יש הרבה דוגמאות: אני לא אומרת שאתה איינשטיין, אבל אתה בהחלט לא טיפש. או: אני לא אומרת שאתה מייקל ג'ורדון, אבל אתה קולע לא רע. המבנה הזה הוא דפוס נפוץ ומובן מראש. מהמשפט של שיר משתמע שהמצב האידיאלי הוא רזה כמו שלד. לא פחות.

    3. "אמא כווצה את מצחה ולרגע נדמה היה לי שאני מזהה בו קמט חדש" [סתם אנקדוטה משעשעת. שוב, הדגש הוא על ענייני בריאות הגוף, חלילה לא על הקנקן. ובכל זאת ההערה השתרבבה. ואני מנסה לחשוב אם אני, בילדותי, נתתי את הדעת לקמטים של אמא, או של כל אישה. ותאמיני לי, נתתי את הדעת להרבה פרטים]

    5. עמ' 129, גלי חוזרת הביתה ומגלה שהפרה (שוב, לא תמונת הפרה) כבר לא תלויה על המקרר: "'איפה האורחת?'" חקרתי, 'איפה הפרה?' – 'גלי', אמא הנידה את ראשה, 'אל תגידי לי שאת רוצה שאחזיר אותה למקרר' (…) – 'אני רק שואלת לאן היא נעלמה'.
    'לפח', אמא ענתה בשיא השלוה, כאילו שהיא בכלל לא מבינה למה אני מוטרדת מההעלמות המסתורית של הפרה, הצרה הצרורה…"
    [אני מפנה את תשומת-הלב לשימוש ב'העלמות המסתורית'. הפעם נדהמת מול תת-המודע הפרמיטיבי של המחברת, שממש מכשיל אותה. ב'העלמות המסתורית' יש ניואנס אפל, כמעט פושע. אני אוהבת את המשפט הזה. אכן בוצע פשע. וכמובן, בסופו של דבר הפרה מוצאת את עצמה בפח. אגב, נוכחות נוספת של הפח בספר, היא בפרח שמוקדש כולו לסוגיית האם, שאינה לוקחת ביסים מהצלחת של בנה, כי "היא לא פח-זבל". זה מעניין. האם מעידה על עצמה שהיא אינה פח זבל, מקומה של השמנה הוא בפח ההזבל]

    6. עמ' 31: "'אמא', מיהרתי להתכנס בין זרועותיה, 'את אף פעם לא תיראי כמוה! בחיים! את יפה! ואת הרבה פחות שמנה! זאת אומרת את הרבה יותר רזה!'"
    [זו דוגמת מפתח לטעמי. האם לעולם לא תראה כמו פרת הבשן. למה? כי היא יפה. כאן מתפוררת במהלך של פיסקה כל הסניגוריה של סמדר שיר, זו שמטיפה לבריאות וכו'. מול השומנים לא מוצבת בריאות הגוף, אלא היופי. ואפילו הילדה מתקנת את עצמה. 'את הרבה פחות שמנה' זה לא מספיק, כלומר ההימנעות מהשמנה פתולוגית עלאק גם היא לא העיקר. מה העיקר? "זאת אומרת את הרבה יותר רזה!"]

    7. עמ' 38: "'או ששמעתי עליה באיזו תוכנית טלויזיה', דפנה מסרה, 'או שדברו עליה בכיתה'. – 'בכיתה שלך?!', אמא נדהמה. 'את רוצה להגיד לי שבכיתה שלך יש ילדות שכבר עושות דיאטה?'"
    [כאילו המהפכה הפמינסטית מעולם לא הייתה. או בעצם, יכול להיות שתזונה נכונה משחקת תפקיד רק בפסיולוגיה של יצורי XX?]

    8. הפעם ציטוט שלך: "מכל הספרים שיצא לי לקרוא שעוסקים בשמנים או בדיאטה, הספר המסויים הזה של סמדר שיר רחוק מלהיות המקומם והמסוכן ביותר בעיני".
    [אז מה שיש לומר להגנתה הוא שיש גרועים יותר? ואז למנות את חלקם?]

    9. "אין דבר העומד בפני הרזון" [אין לי מה לומר על החידוד הזה]

    10. יש אינספור דוגמאות של הברור מאליו, שבהן מתוארת תמונת האישה השמנה. לא ציינתי אותן משום שדנו בהן די והותר. לגבי עמ' 75, שכאילו נועד 'לתקן' או ל'אזן'. אני סבורה כך: אם סמדר שיר הייתה תולה על המקרר מפלצת נוספת, זו מעמ' 75, שנראית כמו שלד אפור, עם קרחות בתוך שיער דהוי, בלי שיניים, או עם שיניים רקובות, חיוורת, ומתמונתה ממש אפשר להריח את הקיא ואת המוות. אם לכל זה היא הייתה חוזרת שוב ושוב, ללא הרף, לכל אורכו של הספר, וגם אם את כל זה היא היתה עושה בשם החינוך לבריאות שהרי כמו השמנים מדי, גם הרזים מדי מצליחים לחבור לאוכלוסייה חולה. אז אם היא הייתה עושה את כל זה, אמרתי, אני די משוכנעת שהיא הייתה זוכה לגנאי על שום חוסר רגישות כלפי אוכלוסיה רגישה, מאוד רגישה.

    11. לתמי, שדברה גם בשמך: אני טוענות שמ'לא בסדר' או 'סר טעם' ל'דה הומניזציה' ואמוציות כל כך חזקות המרחק דווקא קצר. לא הצעתי להוציא את סמדר שיר להורג, הצעתי להפסיק לקרוא אותה, ולגנות את הספר. גינוי מלא ומנומק. אני אגב לא מעליבה אנשים 3 פעמים ביום, ממש לא, בטח לא נטפלת לקנקן, מקסימום למה שבתוכו, גם זה לא תמיד. את עמוד השדרה המוסרי שלי אני משתדלת לחשל בכל פעם שהנסיבות מזכירות לי שהוא קיים, וכשהמוסר של אנשים אחרים אינו מזכיר לי את שלי, אני לא קוראת לו 'מוסרנות', רק עושה חושבים.

    12. גילי, אני מתנצלת על הפסאודו-אינטלקטואליזם. אמרתי שאת האתר שלך אני פוקדת לעיתים קרובות, משכילה ונהנית ממנו. התווכחתי בלהט שאופייני לי, לעיתים אני נסחפת בלשוני.

  22. הארי הגיב:

    יעל, בחייאת רבאק, כולם כבר מבינים שכל הפסטיבל הזה שלך פה נובע מקנאה צרופה בתאומים של גילי. אז יש לך ציצים קטנים, אז מה, לא קרה כלום, בטח שלא צריך לכתוב תגובה צעקנית ונמלצת נגד גילי והחברים.

  23. טלי הגיב:

    אחרי שגמרתי להתפעל מנחישותה של גילי לקרוא את הספר לפני שהיא מביעה עליו דיעה, הוא הצליח להתגלגל גם לידיי וקראתי אותו, אחרי הרבה שנים בהם לא התקרבתי לספר של סמדר שיר (כזכור או לא, בגיל 11-12-13 דוקא ממש חיבבתי את ספריה…).צר לי לומר שאחרי שקראתי אני הרבה פחות סלחנית כלפי הספר וגם אני חושבת שהוא מעליב ו"לא חינוכי". אכן, ההתיחסות ל"פרה" והאובייקטיביזציה שלה שכבר נטחנה פה עד דק, שזורות בכל כך הרבה מקומות על פני הספר, שהרושם המצטבר גדול. שנית, אמנם צדקת, גילי, שהספר משעמם, בעיקר, לטעמי, דוקא בקטעים המנסים להיות "חינוכיים" ו"בסדר" ולחנך לתזונה נכונה. אבל למרות כל הנאומים על חשיבות ההתייעצות עם תזונאית, שלוש ארוחות ביום, מזון מאוזן וכו'- המאכלים היחידים שאמא של גלי אוכלת במהלך הספר כולו הם חסה וסלט. מה שווים כל הדיבורים היפים על מתינות והדרגתיות ותזונה נכונה עם בעקביות בכל פעם שאמא מכניסה משהו לפה מדובר, אך ורק, בנציגות מעולם הצומח? אני מצטרפת לזעזוע מהתגובה של הילדה גלי לתמונת האשה השמנה. נכון- היא מוצגת כקריקטורה גרוטסקית ולא כדמות ממשית. אבל למראה תמונתה- "התמונה היתה כל כך מפלצתית שלא רציתי להסתכל עליה פעם נוספת". גלי ממוסמרת לרצפה ולא מסוגלת לדבר מרוב זעזוע. האם כך היא אמורה להגיב כשתראה ברחוב אשה שמנה מאוד ("אוביס", לפי שיר)? זה כן לגיטימי?גם אני שמתי לב לציטוט שהביאה כאן יעל בו גלי מחבקת את אמה ומנחמת אותה בכך שהיא רזה, וגם להקדשה שהקדישה המחברת לבתה ש"לא צריכה שום דיאטה". סביר להניח שזה נכון אבל בעיניי, לא צריכה דיאטה לא אמורה להיות מחמאה. גם הסודיות שמייחסת אמה של גלי לדיאטה קוממה אותי מאוד. היא לא שיתפה את בעלה בעניין(מודל זוגיות מופתי ממש….) וגם מול ילדיה גילתה כאלה סימני מצוקה בבואה לדבר על הדיאטה (פרקים 2-3 בעיקר)שאפשר היה לחשוב שיש לה מחלה ממארת, שמישהו מת במשפחה, שהיא נוטשת את הבית ומהגרת לקמצ'טקה. אבל כזאת מצוקה וכזאת בושה (בפני ילדתה) בגלל דיאטה?!? כולה דיאטה.
    בדרך כלל אני לא בוחנת ספרים בזכוכית מגדלת מבחינה חינוכית ומבחינת המסרים שהם מעבירים, וגם הצטרפתי בלהט לזעזוע של גילי נגד הכוונה לצנזר ספרי ילדים שעלתה, בין השאר, בעקבות "אריה בלילות". אני מאמינה שספרי ילדים נועדו לא רק לחנך ומאמינה גם ששום ילד לא הפך לגזען, רודן, אלים, חצוף או לחילופין- אוהב אדם, פלורליסט ושוחר שלום רק מקריאת ספר. חינוך וערכים הם תהליכים עמוקים ומורכבים שמתבססים בבית, במערכת החינוך, ברחוב,בטלויזיה ובכל כך הרבה מקומות וגם בספרים, אבל לא רק. אני מאמינה גם שדוקא ספר מקומם יכול לשמש כהזדמנות פז לכל מי שבא במגע מושכל ומודע עם ילדים כדי לדבר על הדברים ולטפח גם ערכים וגם טעם ספרותי ואת הידיעה שלא חייבים לאהוב כל ספר או להסכים עם כל מה שכתוב בכל ספר.ועדיין אני מדברת כנגד הספר של סמדר שיר אחרי שקראתי אותו, בעיקר מפני שהוא ספר שבעיקר מנסה לחנך. אין לו יומרות ספרותיות או אמנותיות גבוהות וכל מטרתו היא להעביר מידע ותפיסת עולם ודוקא משום כך מרגיזה אותי תפיסת העולם המובלעת בו והשלכותיה האפשריות.
    ליעל- למרות השימוש שנעשה פה , לעיתים, במונחים אקדמיים- זה בלוג. בלוג מעניין, אנטיליגנטי ונחמד- אבל רק בלוג. גילי לא אמורה להיות יותר צדיקה מהאפיפיור (בטח לא עכשיו כשאין כזה), הרצון שלה לקרוא את הספר לפני התגובה היה רציני אבל לחפור עוד ועוד ולקרוא שוב ושוב ספר של סמדר ולהשקיע בו יותר זמן משלקח לכתוב אותו זה מוגזם,ובודאי שגם עלבונות אישיים מוגזמים.
    ואם כבר בעלבונות עסקינן, הארי- די כבר! מספיק, מיצית את השטות הזאת עוד לפני הפעם הראשונה שכתבת אותה אבל גם לחוסר טעם יש גבול, ועברת אותו מזמן (ולא, ספקולציות על מידת החזייה שלי ממש לא יהפכו אותך לשנון ומקסים, חלאס).

  24. הארי הגיב:

    טוב מותק.

  25. שרונה הגיב:

    עילעלתי בספר בחנות הספרים, והדברים שנכתבו בכתבה "בהארץ" לא הוצאו מהקשרם.
    לא אוסיף על התגובות שנכתבו כאן בענין הפיכת השמנה לגרוטסקה ולשלילת האנושיות שלה, אך מה בדבר החינוך לסבלנות ולסובלנות?
    מה בדבר החינוך לקבלת השונה?

    סמדר שיר מתיימרת בסיפרה ללמד, אכילה נכונה מהי, אך בה בעת היא מכנה את המזון "אויב" , אויב שיש להילחם בו ולפיכך הופכת אמה של גלי לשוטרת…….
    מעולם לא אהבתי את סיגנונה של סמדר שיר ומעולם לא המלצתי לרכוש מספריה. סמדר שיר הרחיקה לכת ואני קוראת להחרים את ספריה ולהשאירם על המדפים עד שיעלו אבק…

  26. גילי הגיב:

    ראשית כל, תזכורת: אני לא המלצתי על הספר, ולא אמרתי שהוא טוב. בסך הכל מה שאמרתי, זה שהספר היה בעיני פחות גרוע ממה שציפיתי בהסתמך על הכתבה של אורנה קזין. אולי מראש הציפיות שלי היו נמוכות מדי (ולמה ציפיתי? לדברים נוסח תגובה מספר 71 לכתבה של אורנה קזין, זאת שכתב "גלעד" תחת הכותרת "מה לעשות, היא צודקת"), ואולי נתתי קונטרה חיובי מדי. אם כך, אני מתנצלת, וחוזרת אל מוסר ההשכל הידוע מראש: תמיד כדאי לקרוא ספר, לפני שמגבשים עליו דעה נחרצת. הדיעות המוקדמות צובעות את הקריאה.
    בין היתר, יש לעשות הפרדה בין תוכן הספר, לבין התכנית המוצהרת של סמדר שיר. התכנית המוצהרת, כפי שעולה מתוך הראיון עם אורנה קזין, היא כביכול ללמד תזונה נכונה כחלק ממאבק בהשמנת יתר הפושה בקרב האוכלוסיה. אני מסכימה עם יעל גלר, שאם זו אכן היתה המטרה, הספר היה צריך להתמקד יותר בשיקולי בריאות, ולא לתקוף את הנושא מהזוית של אסתטיקה, רגש או מוסר. אלא שלדעתי, על אף כוונתה המוצהרת של הסופרת, הספר הוא בכלל לא ספר על תזונה נכונה: הוא ספר על ילדה שמתמודדת רגשית עם דיאטה של אמא שלה. הבעיה היא לא שאמא שמנה או רזה או שמישהו במשפחה שמן או רזה: הבעיה היא שאמא שומרת סודות ממשפחתה, ומתנהגת בצורה לא טבעית שמכניסה את כל סביבתה למתח. אני ציפיתי לקרוא ספר שמציג את הדיאטה כשלב שכל בת עוברת, והופתעתי לטובה לגלות במקום זה ספר שמציג את הדיאטה כשלב שכל *אמא* עוברת. אבל אתן צודקות, זה לא שיפור אדיר.
    ליעל:
    1. אני מסכימה לגמרי שהספר תוקף את עניין הדיאטה מזווית אסתטית ולא מזווית בריאותית. לא ניסיתי להכחיש זאת. הטענה שלי היתה שהספר מציג גישה סבירה בקשר ל*איך* יש לערוך דיאטה (בגלוי, במתינות, תחת פיקוח), אני מסכימה שעניין ה*למה* אינו מטופל טוב.
    2. צודקת, כל ההתייחסות לדמות שבתמונה היא לא אנושית. כבר מיצינו את זה, לא?
    3. לא מסכימה שמבנה המשפט הזה מציב אידיאל לעומת הגרוע מכל. מבנה משפט שכזה מציב קיצונות לעומת קיצונות. "רזה כמו שלד" זאת הגזמה, לא המצב שצריך לשאוף אליו.
    4. נכון, הספר שם דגש על אסתטיקה. זה ספר שטחי על דברים שטחיים.
    5. לא הבנתי את ההקבלה שניסית לערוך.
    6. כאמור, אני מסכימה איתך.
    7. אבל הרי זאת עובדה *אמפירית* שדיאטות והפרעות אכילה מסוגים שונים תוקפים בנות יותר מאשר בנים, מה כל כך מפתיע פה? זה ספר על בנות, בשביל בנות, שעוסק בבעיה שהיא בעיקר בעיה של בנות. הבעיה היא לא השמנה: הבעיה היא דיאטות!
    8. למען האמת, זה לא כל מה שהתכוונתי להגיד. נמחקה לי חלק מהתשובה תוך עריכה חוזרת ונסיונות להתנסח בבהירות. מה שרציתי להגיד הוא שאין לזלזל בתרומתה של הטלויזיה להפרעת האכילה הקולקטיבית שלנו, אני לא מקבלת את הטיעון שלאף אחד אין ציפיות מהטלויזיה, ושזירת המאבק צריכה להיות הספרות כי הספרות היא מדיום "טהור" או חינוכי יותר. הטלויזיה היא מדיום ויזואלי, ולפיכך השפעתה על דימוי הגוף חזקה יותר מזו של הספרות. בנוסף רציתי להדגים, שדימויים שליליים וסטריאוטיפים על שמנים קיימים בספרות הילדים כבר מזמן: זאת לא חדירה חדשה. וכל זה כדי לטעון שהקפצת הפיוזים הנוכחית סביב ספרה החדש של סמדר שיר לא נובעת באמת מכך שיש פה איזה חידוש או החמרה, אלא מכך שמישהו החליט לעשות עניין דווקא מהספר הזה. ולבסוף להדגיש: רק את "הארי פוטר" נתתי כדוגמה שלילית. "שמנונית" ו"סודות" הם בעיני דוגמאות חיוביות, ספרים לבנות שבהן השמנות הן דמויות מעוררות אהדה.
    9. אני חושבת שכבר אפשר להגיד שאנחנו מסכימות על הפרטים, אי ההסכמה ביננו היא משהו כללי יותר של תפיסת הספר ויעודו. בכל מקרה, הציטוט המסויים הזה הזכיר לי עוד ספר שאולי ראוי לציין אותו כאן: Stick Figure מאת לורי גוטליב. מדובר בספר לנערות, המבוסס על יומן אמיתי שערכה נערה אשר בגיל 11 לקתה באנורקסיה ואושפזה למשך כמה חודשים, אך באופן חריג ביותר הצליחה להחלים ולחזור לנהל חיים נורמלים. גוטליב לא מהססת להאשים את הסביבה שבה גדלה, ובעיקר את אימה, בכך שיצרו תנאים להתפתחות האנורקסיה. כל הסיפור שלה מתחיל בסצנה שבה היא, כילדה בת 10, מנסה להבין את הכתובת המודפסת על מפיות הקוקטייל שרכשה האם: You can never be too rich or too thin. המסר של סמדר שיר לדעתי פחות קיצוני, והוא יותר עניין של התחכמות לשונית לוקאלית, אבל אני מסכימה שבתור מוטו זה מוטו די מזעזע.
    10. חלילה לא הצעתי את התיאור בעמ' 75 כמאזן את תיאורי השמנה, אלא להיפך: טענתי שזאת עוד דוגמה ל"שיטת הפחדה" שאינני תומכת בה (רק מהכיוון ההפוך).
    11-12. לעניין יישוב ההדורים: כפי שוודאי נוכחת, כל מיני אנשים נכנסים לכאן, ומעירים הערות שלפעמים הן סרות מכל טעם או תוקפניות במיוחד. אני לא מגיבה טוב לתוקפנות, בין אם היא מנוסחת בעילגות ובין אם היא עטופה בשפה עשירה ובטיעונים אקדמיים נעלים. "ניתוחים פסיכואנליטיים" של מניעי הבלתי מודעים, בפרט, מביאים לי את הסעיף, כי אין שום דרך לצאת מהם בכבוד. ובקיצור: עצבנת אותי, לכן הגבתי בעצבנות. קיבלתי את סליחתך, ואני מקווה שתקבלי גם את את סליחתי, ואם נהנית עד כה מהבלוג (שכפי שציינה טלי, אינו מסמך בעל יומרות אקדמיות, אלא סתם אסופת הגיגים לא פורמלית) אני מקווה שתמשיכי להנות ממנו בעתיד.

  27. רוני הגיב:

    לדעתי ספריה של סמדר שיר הם ספרים יפים אני קוראת את הסדרה גלי ואני בספר ההעשירי

  28. עינת הגיב:

    מישהי כתבה שסמדר שיר גרפומנית. אולי היא גרפומנית, אבל יש גרפומנים רבים. לסמדר שיר התמזל המזל שהוצאות לאור מוכנות לפרסם כל דבר שהיא כותבת.

  29. חמוטל הגיב:

    טוב, לתגובה שלי: אני לא אוהבת את סמדר שיר. לא שהיא לא כותבת יפה או משהו, אבל יש משהו בספרים שלה- איך לומר את שה- ממוסחר מדיי.
    זאת נראה לי הבעיה היחידה בספר, ובכל המאתיים ומשו ספרים שלה, הם משעממים, מרוב שהיא כותבת זה יוצא. ככה זה שכותבים ספר אחרי ספר.
    אני שונאת את הדרך הזאת של הכתיבה.

    מסכימה עם כל מילה שלכם.
    *עוברת שוב על התגובות, חושבת שוב*
    טוב, כמעט עם כל מילה.

  30. גל הגיב:

    אני לא מתקוממת כנגד סמדר שיר, אף פעם לא היה לי שום דבר נגדה. גם לדעתי הספרים משעממים באופן מחריד אבל אני לא טורחת להביע את דעתי, אנשים שאוהבים את זה , זה ממש לא משנה לי.
    לכתוב ספר כזה בסידרת "גלי" זה דבר שלא חשבתי עליו כלא הגיוני. זאת סידרה חינוכית ומשעממת במיוחד.
    מה שמפריע לי כאן הוא למשל הציטוט, ילדה בת 8 היתה כותבת דבר כזה? אני לא חושבת כך.
    בספר צריכה להיות מידת אמינות מסיומת וגלי היא דמות מבוגרת לגילה מאוד.
    לסיכום, הספר הזה אינו יוצא מן כלל סיפרי "גלי" בכלל שלא הייתי ממליצה עליהם, אבל גם לא מבקרת אותם בצורה רעה לכיוון העלבה.

  31. המפמפמ הגיב:

    לא עדיף לחנך כנגד אנורקסיה?

    בעוד השמנת-יתר היא דבר שמביא לפחות איזושהי הנאה (אוכל זה טעים, מה לעשות), אנורקסיה היא מסכת של סבל – נכון, אז ילדות בגיל של ספרי גלי לא נוטות להיות אנורקטיות (אבל שמעתי על אנורקטית בגן), וכמו שאומרים, אף אחד לא מחוסן מהמחלה, וכדאי להתחיל מוקדם יחסית, לא?
    בעיני אנורקסיה זה הרבה יותר מפחיד מהשמנת-יתר. ובכן, טיפים להרגלי אכילה נכונים זה דבר נבון לשים בספר. לא קראתי את הספר, אבל לפי מה שכתבת אני מבינה שהוא לא מכיל אפילו אזהרה אחת מהגזמה בדיאטה שתוביל לרזון חולני, ובעיני זה חשוב להוסיף. חשוב להוסיף שגם רזון מוגזם הוא מזעזע – ואני לא מדברת על רזון טבעי, אלא על רזון מאנורקסיה. ואולי כדאי גם לציין שזה שמישהי רזה לא אומר שהיא תהיה מסודרת בעניין אכילה, ולעולם לא תצטרך לדאוג לזה. אני מבטיחה לך שבתור רזה (וצמחונית, נו, כן) אני צריכה בהחלט לדאוג לתזונה שלי ולא יכולה לאכול כל מה שמתחשק לי. אם אנשים חושבים שרזון הוא המפתח לשלוש פרוסות של לחם עם נוּטלה מתי שמתחשק, הם טועים.
    ואני עוד לא שמעתי על השמנת-יתר שהרסה חיים ומשפחות.

    __________

    בעניין אחר – אפשר, אולי, להביא בשפה עדינה שתתאים לכתה ג', את העובדה שהשטויות האלה שנשים צריכות להיות רזות ויפות כדי שיאהבו אותן הן שוביניסטיות ופוגעות בכבוד האשה אל מול הגבר, שעליו הדגש על מראה וגזרה חמור פחות. אין דבר כזה "אשה שמנה" (אולי חוץ מזאת שבדיוקן בכניסה לגריפינדור… נו, סתם), יש דבר כזה "אשה שממדי הגוף שלה גדולים משל אחרת". ובנוסף, כדאי לשים דגש על כך שיש הבדל בין מבנה גוף גדול לבין כרס. (אני לא יודעת אם יש – כאמור, לא קראתי.)

  32. עינת הגיב:

    אני, לא קראתי את ספר זה אך קראתי המון ספרים בסידרה ובכלל של סמדר שיר.
    מאד אהבתי את הספר שלה ניבר…..

    אבל את הכתיבה של סמדר שיר אני לא ממש אוהבת.
    אני אוהבת מאד את הסופרת גלילה רון פדר.
    בואו נגדיר את זה ככה אני לא סובלת את סמדר שיר!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s