בייבי מקלוהאן

כשרועי נולד, חגגנו לו במסיבה גדולה. כצפוי, רועי קיבל המון מתנות: בעיקר בגדים, טרמפולינה אחת, "אוניברסיטה" אחת (שזה, למי שלא גידל תינוקות בשנים האחרונות, שם נרדף למחצלת עם צעצועים תלויים מלמעלה), קומץ צעצועים, שני ספרים ("בוקר בהיר אחד" ו"איה פלוטו"), ולא פחות מחמש קלטות של "בייבי מוצארט" ושתי קלטות של "בייבי באך".
 
בהתחלה היו לי ספקות לגבי הקלטות האלה. מי מראה טלויזיה לתינוקות? יהיה להם די זמן להתמכר לטלויזיה גם כשיהיו גדולים. אבל ביום שבו רועי סוף סוף הצליח להרים ראש משכיבה על הבטן, ולהחזיק את הראש מורם במשך דקותיים תמימות תוך שהוא צופה ביאשה חפץ מנגן בכינור בסרט ישן שבמקרה היה דלוק בטלויזיה, הסרתי את הניילון מעל הקלטות. (מטאפורית. מעשית בטח הסרתי את הניילונים הרבה קודם. אל תתקרצצו איתי על פרטים.)
 
מאז כבר יצא לי לשמוע כל-כך הרבה פעמים את ג'ולי קלארק מסבירה בקולה, כיצד נולד הרעיון לסדרת הקלטות שהמציאה ומה טוב בהן, שאני יודעת את דבריה בעל פה ויכולה לדקלם אותם בחיקוי ג'ולי קלארק מושלם:
… Parents love our products, because we provide nourishing content

לא סתם הפכו הקלטות ללהיט עולמי. אם כבר תינוקות נחשפים לטלויזיה, אז באמת אנחנו ההורים רוצים שזאת תהיה טלויזיה "טובה", והמוצר הזה משדר להורים איכות. קלטת "בייבי מוצארט" מתייחסת למחקר מדעי המבסס כביכול את המתאם בין האזנה למוסיקה של מוצארט לשיפור ביכולות לימודיות; אבל גם לספקנים כמוני המוסיקה הקלאסית נעימה, ונותנת תחושה תרבותית, תחושה של איכות. התכנים לימודיים כביכול. הצילומים איכותיים ויפים. בניגוד לחלק הארי של הקלטות המוקלטות בארץ, קלטות מסדרת בייבי אינשטיין לא מתחילות ברצף פרסומות, ולא מכילות פרסומות סמויות לבמבה, גמדים או אקמולי. יש להן, לקלטות הללו, "קלאסה".
 
אבל עוד יותר מזה, הן באמת ובתמים מושכות את התינוקות. אולי לא את כל התינוקות, ואולי לא בכל תקופת הינקות, אבל מהניסיון שלי ילדים מתים על בייבי אינשטיין. עד מהרה גילינו, שקלטת כזו קונה שלנו 20 ומשהו דקות של שקט. דממת אלחוט. הילד יושב, וסופג. אפילו כשמשהו כואב, או כשצומחות שיניים: 20 דקות מול הטלויזיה לפעמים הרגיעו את רועי במצבים בהם לא ידיים, לא מוצץ, לא בקבוק, לא ג'ל חניכיים ולא אקמול הועילו.
 
וגם אין ספק שהם לומדים ממה שהם רואים. הם לומדים המון. זה מפחיד לפעמים, כמה הם לומדים. כשרועי רק התחיל לדבר, באיחור יחסית, אוצר המילים שלו היה מושפע מהקלטות הללו. כמה התמוגגנו לשמוע אותו צועק: "אריה!" "פיל!" אל מול הטלויזיה. אחר כך כמעט נבהלנו כשבגיל אוטוטו-שלוש גילינו שהוא יודע לזהות מילים כתובות המופיעות בקלטות, גם כשאינן מלוות בציורים – צעד ראשון לקראת לימוד קריאה.
 

לפעמים לא נעים לי כל-כך שהילדים לומדים מתוך הקלטות. התרגומים אינם גרועים יותר מרוב מה שאפשר לראות בטלויזיה, אבל כשיש כל-כך מעט טקסט שאותו שומעים כל-כך הרבה פעמים, גם חריקות קטנות גוברות והופכות לצרימות קשות. מה עוד שהילדים לומדים כל מילה בעל-פה. הליצן של בייבי ניוטון, ש"משתמש בשלל צורות" (קרי: מורכב מצורות) תמיד מרגיז אותי, כמו גם הכותרת "חיפושית" (מן הסתם תרגום ל- bug), שלאחריה מוקרנות תמונות של כל מיני חרקים שבעליל אינם חיפושיות, כגון דבורה וזחל; או התווית "כלב נהר" שמוצמדת גם ללוטרות ים. שלא לדבר אפילו על רמות המוזרות בקטעי השירה המתורגמים לעברית: בקלטת "בייבי שייקספיר" מצוטטים כל מיני שירים מפורסמים מקאנון השירה האנגלית, שבעברית אין להם שום פשר או טעם והם בעיקר מעוררים תימהון. לא עדיף היה למצוא חלופות קלאסיות בעברית?  וכשרועי עומד מול כלוב תוכים בגן החיות, ואומר: "ציפור פְּרוֹפִּית!" אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות.
 
ובקיצור, הקלטות הללו הפכו לשגרת חיים אצלנו בבית. קנינו עוד ועוד: "בייבי דוליטל" (גם "חיות החווה" וגם "חיות הבר"), "בייבי ניוטון" (שלדעתי היה צריך להיות "בייבי אוקלידס", כי הוא עוסק בגיאומטריה, לא בפיסיקה). את "בייבי שייקספיר" טרחתי לקנות בגרסה אנגלית, כדי לחשוף את הילדים גם לשפה האנגלית. את "בייבי בטהובן" ו"בייבי נפטון" הזמנו במיוחד מאמריקה, כשעוד לא היה בארץ. חֶמי מקרין להם את הקלטות בלב שקט, אני קצת פחות: אף פעם לא התגברתי לגמרי על התחושה הפנימית שטלויזיה זה רע לילדים. אבל למדתי להתעלם ממנה, בדרך כלל. נכנעתי לתפישה שכך או כך הם ייחשפו לטלויזיה, אז עדיף שזה יהיה במינונים קטנים ומבוקרים. רק לפעמים עוד מציקות לי נקיפות האשמה, שאני מסממת את הילדים מול הטלוויזיה במקום לעשות איתם דברים באמת מועילים.
 
בינתיים הילדים גדלו, והבֵּיבּיים, כך חשבתי, קטנים עליהם. אני ממשיכה במאמצים לברור להם קלטות איכותיות, או לפחות פחות דרעק מהממוצע. סדרת "מוסיכיף", קונצרטים קלאסיים לילדים עם הסימפונט רעננה, בהגשתה החיננית של ניצה שאול, היתה עד לאחרונה הפייבוריטית אצלנו בבית. עד שהגיע הבייבי החדש. "בייבי גלילאו" שמו: קלטת העוסקת בגרמי השמיים, בכיכובה של בובת יד בדמות קנגורון שובב. אמא כותבת המלצות ב"לאישה", לכן הובא לנו די.וי.די עם שליח מיוחד הביתה. הכנסנו למכשיר וצפינו. הילדים התמכרו מייד. למושגים שכבר הכירו, כגון שמש, ירח, כוכבים, נוספו כעת גם נוגה, מאדים ושבתאי. (אגב, למה מרקורי ולא כוכב חמה?)
 
הבוקר בשש וחצי בכי בחדר הילדים. אני נכנסת וטלי ממלמלת בישנוניות: "רוצה קנגורו". בראש צלול כמו בוץ אני מתחילה לחטט בין הצעצועים, והזאטוטית מבהירה בזעם, "בּייבי קנגורו". שום נסיון לשכנע אותה לחזור לישון לא מועיל. טרוטת עיניים אני זורקת אותה על הספה בסלון, ומכניסה את הדי-וי-די של "בייבי גלילאו". בלוּפּ. וחוזרת למיטה. לעזאזל עם העקרונות הנעלים, אני רוצה לישון! בעוד עיני נעצמות, אני שומעת את טיפוף רגליו הקטנות של רועי, שהתעורר מהבכי של טלי, ורץ להצטרף אליה בצפייה. אני מדמיינת את שניהם יושבים וצופים בטלויזיה, ונזכרת בשבריר שיחה שהיתה בינהם לפני יום-יומיים:
 
טלי (בת שנתיים, בוהה ב"בייבי גלילאו"):         מה זה?
רועי (בן שלוש, מרותק אף הוא למסך):            הייקום.

 

 

 

לינק לאתר חברת בייביסמארט. 
 
 
 
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על בייבי מקלוהאן

  1. עומרון הגיב:

    אני כמעט מתפתה לשנות את עמדתי בעניין בזכות תיאורך המרנין.
    ועדיין, בי מנקרת תחושה שהטלוויזיה פסולה בגילאים אלה לא בגלל התוכן אלא בגלל הצורה.
    מאוד קל להיהפך לבטטות כורסא, לבטח כאשר מעודדים זאת בילדים קטנים.

    וכמובן שעליי לסייג – אינני טרוט עיניים (עדיין)

  2. ערן הגיב:

    הקלטות הללו מסוגלות להפנט גם אותי. יצא לי לא אחת להתקע מול איזה בייבי-משהו ולבהות בפרצוף עגל על שורה של ליצנים מטפסת על מגדל רק כדי לגלוש ממנו ולטפס שוב, או בבובת גרב שחורצת לשון למולי. אני בכלל משוכנע שמאחורי משפחת קלארק עומדת בעצם עוד תוכנית של פינקי והמוח להשתלט על העולם, על ידי היפנוט המבוגרים להביט בפרצוף מחוייך וטפשי בקלטות הללו.

  3. טלי הגיב:

    גם אני עונה על ההגדרה של "עוד לא" ואמנם יצא ויוצא לי להשתתף בגידול ילדים למינהם אבל לא "במשרה מלאה".ולמרות זאת- צר לי גילי, אבל אני נאלצת להסתייג.את הנימוקים את בעצם מכירה בעצמך ואפילו היטבת לנסח אותם כאן,ולכן אני ,בכל זאת, נגד טלויזיה לתינוקות.
    לפני גיל שנתיים אני לא חושבת שיש סיבה לשים ילד מול מסך טלויזיה במכוון. ברור שאם מישהו אחר מבני הבית צופה בתכנית והילד מתקרב ומתעניין זה ממש לא נורא אבל מכאן (דוגמת ישה חפץ) ועד להושיב אותו במכוון מול קלטת עובר, לטעמי, קו דק אבל אדום.
    תינוקות אכן נהנים כשיש מולם משהו מרצד, צבעוני ומנגן- לשם כך הומצא המובייל….(מירצדת בעברית צחה).ואני מסכימה עם עומרון לגבי זה שהסכנה טמונה במדיום ולא רק בתוכן. מובן שחשוב מאוד לבחור תכנים ראויים ואיכותיים ולא כל ג'אנק מזדמן, ובכך הוידאו הוא ברכה גדולה,אבל דוקא ביכולתו של המסך להפנט ולטשטש כל מצוקה אמיתית- כאב צמיחת שיניים, מחלה, געגוע, מצברוח,צורך בחיבוק או כל מצוקה אחרת של גיל שנתיים ומטה,יש משהו שמפחיד אותי. מאותה סיבה שאני מזדעזעת מהורים שתוקעים לילד בוכה סוכר או ממתק "על אוטומט" כדי להרגיעו. איכשהו יש לי הרגשה ששכר הטלויזיה לתינוקות ייצא בהפסדה בסופו של דבר.
    וגילי, אני מפרגנת לך כל דקת שינה מכל הלב- האחריות ליצירת ולהפצת הבייביים למיניהם לא מוטלת עליך, אבל עדיין- אני מצביעה נגד ומבטיחה להשתדל ככל יכולתי להצדיק את עקרונותיי כיגיע מבחן המציאות…

  4. גילי הגיב:

    קלעת בול. אנחנו משוכנעים שג'ולי קלארק זוממת משהו. לך תדע איזה מסרים תת-הכרתיים עוברים שם, בקלטות הללו. תחשוב על כל התינוקות שקשובים לה: יום אחד הם יהיו מבוגרים, ואז היא תגיד את המילה הנכונה, או תשרוק בתדר הנכון, וכולם יהפכו לצבא של זומבים שעומד לרשותה…

    לעומרון ולטלי: יש מובן שבו אני איתכם. אני גם בכלל לא בטוחה שכשתהיו הורים, בהכרח תשתנה התפישה שלכם. אם תצליחו בלי טלויזיה, יופי לכם, באמת. אבל כמו ששניכם מניחים בעצמכם, הרבה מאוד דברים משתנים כשהופכים להיות הורים, והרבה הפתעות צצות. אחת ההפתעות היא, שהילדים הם בכלל לא איך שתיכננו אותם: יש להם אופי משלהם, רצונות משלהם, תכניות משלהם, והם בכלל לא בהכרח מסתדרים עם איך שדמיינו אותם. הם מפתיעים כל הזמן. אחת ההפתעות המרעננות ביותר בהן נתקלתי, שאולי תשמח גם אתכם, זה שהילדים שלי בעצמם יודעים מתי נמאס להם לראות טלויזיה. הם יודעים ללחוץ על הכפתור בשלט שמכבה אותה, הם יודעים לבקש לכבות כשהם לא מוצאים את השלט, ומדי פעם הם בעצמם בוחרים לא לראות, ועוברים לדברים מעניינים יותר.

  5. איילת הגיב:

    בגילאים המוקדמים טלוויזיה היא בעיקר להורים וג'ולי קלארק יוצרת דיסוננס – מצד אחד התחושה שאנחנו לא מושיבים אותם מול הזוועות השגרתיות אלא מול משהו כביכול תורם יותר ומצד שני – איך לעזאזל היא נהייתה מולטי מליונרית מלצלם תפוח על רקע של בד שחור ולמה לא חשבתי על זה לפניה?
    הוותק שלי הוא בדיוק 9 חודשים ושמונה ימים יותר מזה של גילי, את רוב הקלטות קיבלנו בירושה פרט לזו של בייבי שייקספיר שסקרנה אותי והגיעה ביוזמתי. עד היום אני מנסה להבין מה גרם למו"לים הישראלים לתרגם את שלי וקיטס ולא להשתמש בשירה עברית מקורית. בחייכם – "רכבת היא דרקון השועט לו בליל"? ומזה הם אמורים להעשיר את אוצר המילים שלהם? הושיעו!
    לאורך כל הקריירה ההורית שלי החרמתי 2 קלטות. הראשונה נקראת "התינוק הצוחק" היא מיועדת לפיתוח חוש הומור (!) אצל התינוק על ידי שיבוש מילים בתינוקית – נניים במקום נעליים זו המילה הרווחת בה ואותי היא עצבנה, השניה נקראת "מפתחות הקסם של דידי" והיא מיועדת לפיתוח תקשורת לא אלימה אצל ילדים. מספיק לצפות בה פעם אחת כדי שיתחשק לכם להכניס מכות ליוצרת. בכל מקרה, למדנו (ואפשר לומר בדרך הקשה) שהפרטית צריכה קלטת כשהיא חוזרת מהגן כדי להמשיך לתקשר עם העולם בצורה פרודוקטיבית. מעין מיסוך שמקביל לקפה של אמא שלה בבוקר. לה זה נותן כוח לסיים את היום בצורה נעימה לכולם ולנו עוד 45 דקות לפחות של שקט יחסי.
    עומרון, בכל מקרה גם במצבים שנראה שהילד עומד להפוך לבטטת כורסה זוהי התנייה שאפשר להכחיד עם קצת חיזוקים לכיוונים אחרים.

  6. טלי הגיב:

    לגילי- בודאי ובודאי שילדים לא יוצאים איך שתכננו אותם- זה ממש לא מפתיע אותי ולמרות שאני בהחלט מדמיינת את הורותי העתידית אני לא מדמיינת את ילדיי העתידיים-שיהיו מי ומה שירצו.אני אכן שמחה לשמוע שילדייך מכבים את הטלויזיה מרצונם. כשהייתי קטנה ממש לא היתה לנו טלויזיה בבית, הטלויזיה הצבעונית הגיעה בדיוק ביום הולדתי השישי (ולכן הייתי משוכנעת שנים אח"כ שהיא שלי ורק שלי כי קבלתי אותה ליומולדת….),ובזמני- סוף שנות השבעים ובעיקר השמונים, ממילא היו מעט תכניות לילדים(אם כי משובחות בד"כ!).למרות כל אלה, אחד הדברים הראשונים שאמא שלי לימדה אותי על הטלויזיה הוא איפה נמצא הכפתור המכבה.
    לגילי ואיילת ביחד- הבהרה: אני ממש לא נגד טלויזיה לילדים, ואפילו בעד, במינון מוגבל ובהקפדה על איכות. אני נגד טלויזיה לתינוקות, וכאן עובר, מבחינתי, הקו האדום.ברגע שילד מדבר ומתנייע בחופשיות, כשהתודעה שלו יותר בשלה ומפותחת וגם יכולתו להיות אקטיבי ולבחור- כלומר בערך מגיל שנתיים, טלויזיה, ובעיקר וידאו, הם כלים נפלאים שאפשר להנות מהם מאוד ולהפיק מהם המון תועלת(ע"ע העשרה וכיף בפוסט האחרון של איילת…).בעצמי טרחתי להכניס את הוידאו לחייהם של ילדים של חברה שלי (זו המתכנה תמר ושקצת מחפפת בביקורים פה לאחרונה, ולכן, כעונש, אמנע מלכנותם "יצורים"…).במו ידיי הקלטתי להם תכניות של "פרפר נחמד""נימנומים"(סדרה מופלאה שיצרו שירה גפן ומאיה חנוך)ואפילו השגתי קלטות של פינוקי,רגע ודודלי(כן כן…)ועוד ועוד.לטלויזיה יש הרבה יתרונות- גם "העשרתיים" וגם בידוריים, וכל עוד יש מינון ידוע מראש והצפייה לא הופכת לעיקר החיים אני בהחלט בעד חשיפת ילדים לטלויזיה.תינוקות, כאמור- זה סיפור אחר לגמרי מבחינתי, כי מבחינתם באמת מדובר בסוג של נרקוזה קוגניטיבית,וזה כבר עושה לי רע.

  7. גילי הגיב:

    אם ככה, ארגיע אותך: כתינוקות רכים, הילדים ראו משהו כמו קלטת אחת פעם ביום אם בכלל, שזה כ-20 דקות. זה ממש לא הרבה. טלי היתה חשופה קצת יותר מרועי, כי הטלויזיה כבר היתה דלוקה בשביל רועי: אבל טלי פשוט לא התעניינה בטלויזיה והתעלמה ממנה, עד בערך גיל שנה וחצי.

  8. איילת הגיב:

    התעלמות עד גיל שנה+ זו התנהגות רווחת לדעתי, לכן כל מה שקודם לה הוא בגדר פתרון לרגשות האשמה של ההורה שרוצה להכנס להתקלח/לעשות כלים/לקרוא/לעבוד או קצת שקט בלי להשאיר את העולל בוהה בקיר.

  9. ספלינטור הגיב:

    קצת באיחור רציתי לומר תודה על הניסוח של הדברים. אנחנו מתלבטים (או יותר נכון, התלבטנו) בדיוק באותן סוגיות.

    אגב, אם כבר החלטת שאת נותנת להם לראות קצת קלטות וחשוב שיהיו איכותיות, ההמלצה החמה שלנו על השלב הבא הם הקלטות של הנשיונל ג'יאוגראפיק בקריונו של אברי גלעד.
    הן ממש עשויות היטב ומלמדות. יש כמה חריקות קטנות בתרגום מאמריקאית, אבל בד"כ הם ממש ממש טובות.

    התלונה היחידה שנשמעה אצלנו היא שההורים התחילו לזמזמם את השירים הקליטים מאוד מהקלטת בנסיבות חברתיות שבהם זה לא ממש התאים, והסובבים אותם לא הבינו מאיפה זה בדיוק השיר שהם מהמהמים.

  10. נוית הגיב:

    אין פרסומות? הקלטות של גודי קלארק מלאות בפרסומות ועוד איזה פרסומות. חלקן מכוון היישר לתת המודע של התינוקות חלקן גלוי להורים וחלקן לתת המודע של ההורים. ראיתי את הקלטות האלה כ"כ הרבה פעמים.. ניקח לדוגמא את בייבי מוצרט. הקלטת מלאה באיקונות (סמלים) של מוצרים שונים שמיועדים לתינוקות לכשיתבגרו. הדוב שעושה בועות סבון מחזיק בידו קוקה קולה. הבובה החייכנית שמופיעה לקראת הסוף היא בת דמותו של הליצן של מקדולנד ועוד. חוץ מזה בסוף כל קלטת יש כמה דקות שקשה מאוד להורה העסוק למנוע מהילד לצפות בהן שבו גודי מפצירה בנו לקנות את קלטות הבייבי השונות ומוצרי הלוואי שלהן

  11. עידן הגיב:

    אני ממש מבין
    וגם מכיר את הקלטות שלהם מההתחלה ועד הסוף (הילד בן ה – 3 שלי)
    והתרגומים באמת ממש גרועים, גם ב"בייבי דוליטל חיות החווה" וב"בייבי שיקספיר" יש שירים שמקורם באנגלית (והם מושמעים באנגלית). בבייבי דוליטל: old mcdonald had a farm (לדוד משה היתה חווה) בביצוע ילדים קטנים
    ובשיקספיר: abc song (אי בי סי די אי אף ג'י…) גם יש בהם פרסומות שלא ממש פרסומות – הצעצועים!
    בסוף הקלטת בייבי מוצארט יש רכבת צעצוע אדומה כזו שקוראים לה "funny train" ויש לבן שלי אחת כזו בבית, גם הבובות של בייבי אינשטיין כגון בראד הדרקון נמצאים גם אצלנו. הדוב שעושה בועות סבון זה הדוב הזה של קוקה קולה!!! אז זה גם נחשב קצת לפרסומת. בסוף הקלטת, הקטע הקצר עם הבובות בליווי מנגינת שיר האי בי סי: בסוף יש בובת ליצן כזאתי והיא מופיעה באחת הפרקים של הסדרה "שמש" עם צביקה הדר. וגם הצעצוע הכיייייי מוכר בין כל קלטות הבייבי – מגלשת הקרקס עם כלבי הים! זה שבובות קטנות של כלבי ים עולות במדרגות "נעות" למגלשה ומתגלשים עד הסוף…ושוב עולים!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s