והילד הזה הוא לא אני

הועדה לזכויות הילד התכנסה אתמול בכנסת כדי לדון בצורך לפקח על ספרים המוצעים לילדים. העילה לדיון היתה פנייה מטעם נציגת "האגודה הבינלאומית לזכויות הילד", אגודה בינלאומית שהתפרסמה, בין היתר, במאבקיה המשפטיים למען קטינים פלסטינים בשטחים. האגודה מבקשת, אם הבנתי נכון, להטיל מגבלות על ספרים, כדי להגן על ילדים מפני חשיפה לתכנים פוגעים או משחיתים.
 
ניתן היה לצפות, לאור הרקורד של האגודה היוזמת את הדיון, שיעלו לדיון ספרים שיש בהם משום הפצת מסרים גזעניים. אך הספר היחידי שעלה כדוגמא בכל ההתייחסויות שבהן קראתי, היה דווקא "אריה בלילות" של מאיר שלו, כביכול כי הוא מכיל תכנים מיניים שליליים. אולי נבחר דווקא הספר הזה כדי להדגים שלא מדובר בנושא סקטוריאלי: לא ילדים פלסטינים בלבד נפגעים מספרים, אלא כל הילדים באשר הם. והרי מיניות של הורים היא נושא אוניברסאלי שמשותף לכל הילדים. אבל דווקא הבחירה בספר "אריה בלילות" מדגישה את האבסורד שבהצעה להגן על ילדים באמצעות מניעת ספרים מסויימים.
 
איזה נזק יש בו, בספר "אריה בלילות"? ד"ר צ'ארלי גרינבאום טען בפני הוועדה, שזהו הספר היחידי שהוא מכיר שבו ההורים מפחידים את הילדים בכוונה תחילה. אף כי לא חסרות דוגמאות בספרות הילדים להורים רעים ופוגעים (לדוגמא, אמא של עמי ותמי ששלחה אותם ליער למות) גם אני לא אהבתי את הפן הזה בספר: אבל אני מבחינה בין העדפה שלי מטעמים רגשיים ואישיים, לבין שיפוט מוסרי אבסולוטי על הספר. אני לא אהבתי את הספר, ואני חושדת שזה ספר שעלול לעורר או ללבות חרדות בקרב ילדים. אבל חרדות זה לא סוף העולם. עם חרדות אפשר להתמודד. למעשה, קל יותר ללמוד להתמודד עם חרדות מלאכותיות דרך סיפור (ההורים שלי יפתח בסיפור מפחידים אותו – למה?) מאשר להתמודד עם חרדות ישירות מהחיים (ההורים שלי מפחידים אותי – למה?)
 
נדמה לי, שההנחה המובלעת בבקשה למנוע מילדים להיחשף לספרים מסויימים, היא שילדים אוטומטית מזדהים ומקבלים על עצמם את מה שכתוב בספר: ההורים של יפתח רוצים להפחיד אותו, מכאן שגם ההורים שלי רוצים להפחיד אותי. ובהחלט יש נטייה להזדהות חזקה מאוד, לא רק של ילדים, אלא של קוראים בכל הגילאים, עם הספרים אותם הם קוראים. אחרת ספרים לא היו מרגשים אותנו, אחרת לא היה טעם לקרוא בהם. אבל ההנחה שההזדהות היא אוטומטית וטוטאלית, היא הנחת אבסורד. האם כל מי שהזדהה עם קריסטופר בספר "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה מאוחרת", יהפוך לאוטיסט? האם כל מי שקרא את "הזר" בעניין, יהיה אדיש למוות של אמא שלו? האם כל מי שקורא את "מיין קמפף" יהפוך לנאצי? ומי שנהנה לקרוא את "לוליטה" ירוץ לבעול קטינות? ברור שלא. כמו המבוגרים, גם הילדים אינם חווים טרנספורמציה מלאה בכל פעם שהם נחשפים לספר.
 
מה שאנחנו לוקחים מקריאה בספר, הוא לא בהכרח מה שהמספר כביכול מנסה למכור לנו, וגם לא בהכרח מה שהסופר רצה למכור לנו. הקריאה בספר כרוכה במשא ומתן מול הערכים שמובאים בו, בין אם מובאים בו בגלוי ובין אם הם סמויים או מובלעים בתוכו. קורא שנחשף להרבה מאוד ספרים כבר יודע, שלא כל הדמויות נחמדות, ולא כל הסיטואציות משקפות את המציאות שלו, ולא עם כל הסופרים הוא מסכים. דווקא קורא שאינו מיומן, קורא שמכיר רק קומץ ספרים, דווקא הוא ייתן יותר אמון בספר, ואולי לא ידע לקרוא קריאה ביקורתית. קורא מיומן הוא קורא ביקורתי.
 
האם ספרים מפיצים רעיונות חתרניים ומסוכנים? התשובה היא חד משמעית: כן. ספרים מפיצים רעיונות חתרניים ומסוכנים, כי ספרים מפיצים רעיונות. כל רעיון הוא חתרני, אם הוא מציג באור חיובי מציאות שהיא שונה מהמציאות הקיימת. כל רעיון הוא מסוכן, אם הוא מזין ומניע אנשים לפעול באופן שאינו מקובל על אנשים אחרים. אבל לפעמים צריך לשנות את המציאות, ולפעמים צריך לפעול באופנים שאינם מקובלים על אנשים אחרים. אין כמו ספר, לגרום לנו לחשוב על מציאות אחרת מהמציאות שלנו, או לראות את המציאות שלנו מנקודת מבט שונה לזו שאנו מורגלים אליה. איך נראה העולם שלנו מנקודת מבט של מישהו אחר מאיתנו? של מישהו קטן נורא? של חיה שאנחנו אוכלים אותה? של אלוהים? איך היה נראה העולם אילו כולנו היינו קטנים נורא? או טרף לחיה אחרת? או בעלי כוחות קסמים? איך נראה העולם מנקודת מבט של ערבי? איך היה נראה העולם, אילו לא שנאנו ערבים?
 
ספרים יכולים לפתוח לנו אופקים חדשים, והם יכולים לעשות זאת טוב יותר מטלוויזיה או קולנוע, מכמה סיבות. סרט הוא פרי עמל משותף של הרבה אנשים, ולפיכך מראש קשה לו יותר להכיל חזון של אדם אחד; סרט דורש תקציב ענק, ומראש יכולים לעשות אותו רק עשירים. ספר לא. וסרט לוכד אותנו בכבלים סובלימינאליים, ומשפיע עלינו באופנים שאנחנו לא נותנים אליהם את הדעת: דרך המוסיקה, דרך קצב החיתוך, דרך הצבעים והיופי. סרט הולך ישר אל הקישקעס, אבל ספר עובר קודם דרך הראש ורק אז אל הקישקעס, ולכן ספר נותן לנו יותר הזדמנות להיות אנשים חושבים, עצמאיים, ביקורתיים, לומדים. לכן אני לפעמים תומכת בהגבלה של תכנים מסויימים בטלויזיה, אבל לא בספרים: זה פשוט לא אותו הדבר. (לכן גם לפעמים אני מתלוננת שספר הוא "אסתטי מדי" לטעמי).
 
איזה ספר נקי מכל פגם מוסרי? אף ספר טוב אינו טלית שכולה תכלת. ספר יכול להיות הומאניסטי ורגיש (כמו ספרי "דוקטור דוליטל" כשהם מעודדים אותנו לחשוב על נקודת המבט של החיות) ובו זמנית גזעני ואטום (כמו ספרי "דוקטור דוליטל" כש
הם מציגים לנו את כל הכושים כילדותיים טיפשים ועצלנים). ספר יכול להיות כתוב נפלא ולהכיל מסרים דוחים, והוא יכול להכיל מסרים נפלאים ולהיות משעמם כל כך עד שאף אחד לא ירצה לקרוא אותו. האם בשם הגנה מפני הרע, נמנע מעצמנו גם את הטוב העצום שאפשר להפיק מתוך ספרים פגומים? קורא מיומן יודע לבחור לעצמו מתוך כל ספר, את מה שמתאים לו ואת מה שאינו מתאים לו, להפריד בין החיובי לשלילי. ומה בדבר הילדים, שאינם קוראים מיומנים? נכון, הילדים פגיעים יותר – אבל אם לא ייחשפו למלוא המגוון של הספרים והרעיונות, הם גם ישארו פגיעים, ומטומטמים.
 
לכן אני אומרת: תנו להם ספרים. תנו להם ספרים, כדי שייחשפו לכל המגוון המופלא והמחריד שהמוח האנושי מסוגל לדמיין: אבל למדו אותם גם להפעיל את המוח האנושי שלהם. פתחו אצלם את היכולת המופלאה, לא להזדהות עם כל מה שהם קוראים. שיקראו את "קופיקו" ואת "חסמב"ה" ואת "דני דין", ואת כל התיאורים של הערבים המכוערים והרעים, אבל שידעו שאמא ואבא שלהם לא בהכרח מסכימים עם און שריג ועם דיעותיו. שילמדו שזה שסיפור הוא אמין, לא אומר שהוא נכון. שזה שסיפור הוא יפה, לא אומר שהוא טוב. שידעו להפריד בין התיאורים שהם קוראים בספרים, לבין המציאות. שידעו לחפש את הצד השני של המטבע. שידעו לזהות את השקרים, ולזהות את האינטרסים מאחורי השקרים. שידעו להגיד, "זה רק סיפור. אמא ואבא שלי הם לא כמו בסיפור הזה. וגם אני לא."

 

 

 

ידיעה ב-ynet באותו עניין.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

11 תגובות על והילד הזה הוא לא אני

  1. רז הגיב:

    לפני כמה חודשים קראתי ב-"הארץ" כתבה על ספר ילדים שהופיע באנגליה (נדמה לי), ועוסק בילד פלסתיני במחנה פליטים. באופן טבעי, ההצגה של ישראל בספר האמור היא מאוד-מאוד לא מחמיאה. ויש גם היבטים בעיתיים עוד-יותר: מהספר ניכרת תחושה של אהדה למחבלים המתאבדים.
    בקיצור, לא משהו שכנראה יופיע בתרגום עברי על המדפים בארץ, ואני לא סבור שמדובר בהפסד כזה גדול. אבל השאלות שהופנו לסופרת באותה כתבה די הצחיקו אותי. שאלו אותה למה הספר שלה "לא מאוזן". "מאוזן"? מה זה, כתבה ב-"ניו-יורק טיימס"? ממתי ספר (או יצירת אמנות כלשהי) מחויב לאיזון?
    אם מישהו מודאג מההשפעה השלילית שתהיה לספר האמור על נפשם העדינה של הילדים בחו"ל, והתפיסה המעוותת שלהם את מדינת היהודים (לפני, כמובן, שהם יהיו מבוגרים מספיק כדי לשמוע דברים חמורים בהרבה עלינו בחדשות…) שיתכבד וישב, ויכתוב ספר ילדים שמציג את ישראל היפה.
    ותהיה לו – ואני אומר זאת תוך התעלמות מוחלטת ממה שהולך מעבר לקו הירוק – עבודה קשה. מאוד.

  2. רוני הגיב:

    כמעט הפעלתי את האתר שלי רק בשביל להגיד את מה שאמרת כאן (הייתי אומרת את זה פחות טוב ממך, אז יופי של החלטה מצידי לא לעשות את זה).
    הטענות בהירות, האבחנות חשובות והכתיבה כרגיל נהדרת.
    סחתיין.

  3. עם ספר כמו של מאיר שלו (גילוי נאות: לא קראתי אותו).
    במקום זה, אפשר לספר להם סיפורים הולמים שירגיעו את נפשותם, כמו איך משה הטביע את המצרים, או איך קוראים לה זאת שחוגגים על שמה עכשיו, אסתר, עם הדוד שלה מרדכי, סיבכו את היהודים וטבחו בגויים (ראה בפוסט של כרמל), ולסיכום, להזכיר להם את טרומפלדור שאמר טוב למות בעד ארצנו, ובר כוכבא לקינוח.

    אם הם לא רגועים, אפשר תמיד להראות להם תמונות של חברי הוועדה שהתכנסה בכנסת.

  4. אסטריונה הגיב:

    אם, לרגע קטנטן, הייתי בוחרת להאמין שהעשייה המתוארת בתחילת הפוסט (התכנסות הועדה) היתה לשמה, להגנה על זכויות הילד, הייתי נרעשת. אבל אני אישית לא מאמינה להם. הועדה צריכה להתפצל במקום להתכנס, לגשת למקומות שבהם יש ילדים, במקום להתאגד במקומות מרוצפי פרקט, להיות עם ולא מעל, בתוך ולא מחוץ. יש לקחת ספרים פדגוגגיים מידיהם של אנשי הועד, למען יפסיקו לבלבל את המוח ויחפשו משהו אמיתי לעשות, כמו שציינת בחוכמה – לנסות ללמד את הילד להפעיל את מוחו. אך הרי זה ישמוט את הקרקע הפוליטת מתחת לרגליהם. אולי צריך לקרוא להם הועדה להפרעה לזכויות הילד או משהו כזה

  5. אסטריונה הגיב:

    לרגע נשתף פעולה עם הגישה שלהם, ולא נרחיק לספרים כמו 'דוליטל' (אגב, הערה מעולה על האפשרויות לקחת טוב ורע) אלא נתמקד בתוכנית לימודים טריוויאלית – אנא הורידו את התנך (כמה תועבות, גזענויות, התנשאויות ומיסטיקה מעורפלת שדיין לבלבל כל ילד, במיוחד אם הוא יודע להשתמש במוחו), נוריד את המחרוזת והנסיך המאושר (שעשו לי כאב בטן בתור ילדה, אבל לא הייתי מוותרת) נוריד את על השחיטה (מה צריכים את זה הילדים המסכנים) ונוריד ונוריד ונשמיט ונאסור, ובסוף אולי ישאר לנו ע.הילל, אולי, ודירה להשכיר. מספיק להם. ממילא ילדים מעדיפים טלויזיה, לא?

  6. על ידי איזה סופרת דתית חינוכית, אני לא זוכר על מה זה היה.

    אז כבר לא נשאר כלום.

  7. דבי הגיב:

    אני מציעה שתרענני את זכרונך בנוגע לדירה להשכיר. מחכות לך כמה הפתעות – הספר לא כל כך תמים.

  8. טלי הגיב:

    לומר אמן ואמן,כל מילה נוספת מיותרת!

  9. אסטריונה הגיב:

    יש לגביו איזו הסכמה, נניח.

  10. Dorothy הגיב:

    Yap, yap. Ban the darn book! You're on the right track. We did the same thing to Darwin-shmarwin. Go on, continue you neo-liberal Cohen. You'll get what we have in OUR great land – a lot of flat gray land with twisters and people with a funny accent. Don't forget Toto…he's hiding under the bed…just a dog

  11. אנונימית הגיב:

    הרבה אפילו, אם תקראו את הספר שוב תראו כמה הוא מדבר על דברים קיימים, חזיר לבן עור וחתולה כושית? קוקיה שנוטשת את הילדים שלה? ארנבת מלאת ילדים (לא מזכיר לכם משהו?) תרנגולת שמנה ועצלה? כל הספר הזה מלא במסרים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s