To Bee or not to Bee

ה-spelling bee הארצי בארצות הברית הוא אירוע שנתי מתוקשר, המשודר בטלוויזיה ברשת ESPN וזוכה לאחוזי צפייה גבוהים מאוד. זר לא יבין זאת. תחרות איות לילדים בכיתות ד-ח: הכתבה בשידור חי. בעברית זה פשוט לא הולך (וכל מי שחושב ש"עברית שפה קשה" יותר מאנגלית, פשוט טועה, בכל הנוגע לכתיב): באמריקה זה מוסד ותיק, מוכר ומכובד מאוד. וזה קשה. רק תשאלו את הילדים שמקדישים שעות ארוכות בכל יום לשינון בעל-פה והכללת חוקים לאיות מילים שמקורן בשפות שונות: איך מאייתים מילים אנגליות ממקור צרפתי, גרמני, לטיני, יווני, יידי, אוסטראלי… די בטעות אחת, אות אחת שנפלטה בלי כוונה, כדי להיפסל ולהיזרק מהתחרות. והטעות צורבת. אני התנסיתי בזה בכיתה ד' בקליפורניה, ונפסלתי כבר במילה השנייה שניסיתי לאיית: acknowledgement. לעולם לא אשכח זאת. המורה שלי באותה שנה ניחמה אותי: גם היא מעולם לא שכחה את המילה שבגינה נפסלה, בשלב מתקדם הרבה יותר, בתחרות האיות האזורית שאליה העפילה כילדה: fuchsia.

הסרט התיעודי Spellbound (בעברית בחרו לקרוא לו "ודייק", תרגום שמראה על מאמץ יצירתי מצד המתרגם, אבל בו זמנית מדגיש את הפער הלשוני והתרבותי שפשוט לא ניתן לגישור) מלווה שמונה ילדים, בגילאי 11-13, בדרכם אל תחרות האיות הארצית שהתקיימה בוושינגטון הבירה ב-1999. אתמול שודר הסרט בטלוויזיה (ערוץ "יס אוסקר" בלווין), ואני נשביתי בקסמו. עד כמה שזה ישמע קלישאתי, הסרט מצייר דיוקן מיוחד ומסעיר של אמריקה. יש בין הנפשות הפועלות בסרט דמויות מעוררות אהדה עזה, כגון אביה של אחד הילדות, מהגר לא-חוקי ממקסיקו, שהבריח את הגבול באישון לילה לפני 20 שנה כדי לקנות, ב-500 דולר, עתיד טוב יותר למשפחתו בארצות-הברית, ומאז לא למד לדבר אנגלית ("20 שנה אני רועה פרות. גם הפרות לא יודעות אנגלית"); יש גם מטרידות או מקוממות, כגון המהגר ההודי העשיר שמתרגל את בנו באיות מינימום 4000 מילים ביום, ובנוסף שכר מורים פרטיים ללמד אותו צרפתית, גרמנית ולטינית ארבע פעמים בשבוע, וגם שילם למאה מקרוביו בהודו שיתפללו יום ולילה במהלך התחרות הארצית. ישבתי במתח, דרוכה לגלות מי מהילדים העפיל לשלבים מתקדמים יותר בתחרות, מי נפסל ואיך ("כשהתקרב התור של הבת שלי," מספר אחד האבות, "לא יכולתי לעמוד במתח. יצאתי מהאולם, הלכתי להקיף את המלון. הקפתי את גוש הבניינים כולו שלוש פעמים. המתח הזה בלתי נסבל.")

"האנשים האלה מופרעים," אמר בנזוגי חמי, שישב וצפה איתי, מרותק לא פחות ממני. "אין בהם אחד שהוא נורמאלי." פתאום הבנתי שגם אני מופרעת לא פחות. אני יושבת וצופה במעורבות רגשית אדירה: משתגעת מילדים שלא מכירים מילים פשוטות כגון wheedle, darjeeling ו-banns, מתעצבנת ממילים מופלצות שמעולם לא נתקלתי בהן (ואני גם לא זוכרת אותן), מתמוגגת ממילים ערבות בעלות משמעות פיוטיות כגון palimpsest*, מתפוצצת מאושר כשאני מגלה שאת המילה האחרונה והמכריעה בתחרות אני מכירה ויודעת לאיית: logorrhea. לא פלא שקרובים ומכרים מרימים אלי טלפון במקום לפתוח מילון אנגלי. ועם זאת, בתחרות איות אמריקאית מול הילדים האלה, הייתי נושרת הרבה לפני השלב הארצי, אולי בסבב הראשון.

אם אתם חושבים שהשתגעתי, זה רק כי עוד לא ראיתם את הסרט. לכו חפשו אותו באוזן. סרט מקסים.

 

 

*palimpsest: מצע לכתיבה, כגון קלף או לוח, שנעשה בו שימוש חוזר, אחרי שכבר היה כתוב ונמחק. ובהשאלה: כל דבר אשר מתחת לפני שטחו ניתן להבחין בשכבות קודמות, עתיקות יותר.

פוסט זה פורסם בקטגוריה סרטים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

27 תגובות על To Bee or not to Bee

  1. ת"ת הגיב:

    הסיבה לזה שאנשים לא מכירים את המילים והדקדוק היא שדרכי רכישת הידע בעולם של היום הולכות ומצטמצמות. כיום האנשים צורכים את כל המידע האפשרי מהרשת או מהטלוויזיה. הרשת והטלוויזיה הן מקור מידע נוח ומהיר בהרבה מן הקריאה. הקריאה שהיא הדרך לרכוש את הידיעה בלשון, תופסת פחות ופחות זמן.

  2. חן הגיב:

    ספר מאת מיילה גולדברג, שתרגם ויצא בעברית בשם "סוד המילים". זה סיפור התבגרות במשפחה אמריקאית, סביב עניין תחרויות האיות, ולמרות הקשיים המתבקשים בתרגום, דווקא נעשו מאמצים וזה עובד גם בעברית.

  3. גילי הגיב:

    לדעתי יש פרק על תחרות איות גם באחד הספרים בסדרת "בית קטן בערבה", אבל בדפדוף מהיר לא הצלחתי למצוא אותו.

    והספר: The View from Saturday מאת א"ל קונגסברג עוסק בתחרות ידע לתלמידי ד' באמריקה: כללי התחרות קצת שונים, אבל דמויות הילדים המתחרים, ילדים מיוחדים/חריגים המתוארים ברגישות רבה, הזכירו לי קצת את הילדים שצולמו בסרט. בעיני זהו ספר סופר אמריקאי, כזה שגם אם יתורגם בהצלחה לא ברור שיעבור את המחסום התרבותי, אבל מומלץ למי שאמריקאיות אינה מרתיעה אותו.

    ולת"ת: אולי בגדול אתה צודק, אבל לא בקשר לילדים המסויימים שהוצגו בסרט. הם קוראים ועוד איך, ובפרט קוראים מילונים.

  4. ת"ת הגיב:

    ברור שזו הייתה הכללה. אבל היא מאוד נכונה כשמדובר בכלל האוכלוסייה. הקריאה הפכה למשהו מוגבל לחוג אליטיסטי מסוים, לא נחלת הכלל כפי שהיה בעבר. על איכות הטקסט ועל העריכה בעיתונות היומית אין מה לדבר…

  5. רז הגיב:

    בדבר הזה שנקרא "תחרות האיות" נתקלתי לראשונה בסרט הקולנוע המצויר A Boy Named Charlie Brown (סרט הקולנוע הראשון על גיבורי הקומיקס המבריק Penuts של צ'ארלס מ. שולץ). כבר בסרט ההוא התחרות הזאת הצטיירה כמשהו לא-אנושי – טירונות רובאי 07 לילדים מסכנים, עם כל הטרטורים וההשפלות שכרוכות בעניין. תמיד הנחתי שמדובר בעוד הגזמה של הסרט המריר-מתוק ההוא – אבל את מספרת שמדובר במוסד אמריקאי מסורתי? והורים ממש *שולחים* את הילדים שלהם לחוות את הטראומה הזאת על בשרם? אוי ואבוי.
    אבל אני מתחיל להבין מאיפה באה האובססיה של האנשים האלה לתוכניות ריאליטי…

  6. גילי הגיב:

    מתברר שנכתב מחמזר בהשראת הסרט הזה. הייתי מתה לראות אותו, אבל זה רק בניו-יורק:
    http://www.newyorkmetro.com/nymetro/arts/theater/reviews/11069/

    לרז: אחת האמהות באמת מספרת שיש אנשים שקוראים לזה organised child abuse.

    לרוני: לא אגלה מי ניצח, כדי לא לקלקל. אבל ההודים הם היהודים החדשים של ארה"ב. או לפחות, הסינים/קוריאנים החדשים. נדמה לי שהיו שלושה ילדים הודים בשישיה הסופית.

  7. טלי הגיב:

    האנשים האלה אכן מופרעים קשות,ואני מרחמת על הילדים שלהם.ידעתי שבארה"ב יש תחרויות איות מפחידות שכאלה מהטלויזיה. אני אפילו לא זוכרת באלה תכניות בדיוק כי זה משהו שהופיע בהרבה סיטקומים וסרטים שיצרו אצלי תחושה (אמיתית או לא- אין לי מושג) שבכל בי"ס אמריקאי יש תחרויות איות ויריד מדע עם דגמים של הר געש מתפרץ,מולקולות ומערכת השמש…
    אישית, אני מבינה ומדברת אנגלית מצויין והספלינג שלי מזעזע. אבל עדיין, אני לא חושבת ששינון ריק ממשמעות ישפר במשהו את מיומנויות הכתיבה של הילדים האומללים האלה.מילים הרי לא מופיעות בעולם כרשימות סתמיות אלא כחלק מטקסט, מסיפור, ממשהו בעל משמעות שקריאת כל המילונים שבעולם לא תעביר.
    גילי-את דוקא לא מופרעת, את פשוט אנושית ונתפסת לסרט מסקרן, ובודאי ובודאי כשכרוכה בכך גם טראומת ילדות מסוימת- מותר לך….
    והערה קטנונית שאני מעירה רק כי אכפת לך מטעויות הגהה- התפלק לך"אחד הילדות"…
    הפיתוי להסתכל בזעזוע על "האמריקאים האלה"גדול (ואיפה איילת כשצריך אותה וכשמדברים על תרבות אמריקאית וילדים….?) אבל למען ההגינות- האמת היא שאין הבדל משמעותי בין ההורים האלה לבין הורים שדוחפים את ילדיהם להיות ילדי פסטיגל, להופיע בפרסומות,וכו' וכו'.

  8. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    ואותי התחרויות האלה (שראיתי באותם סיטקומים וסרטים כמו טלי, כנראה) תמיד הצחיקו נורא. קיבלתי רושם שארה"ב היא מדינה שתושביה בורים עד כדי כך שאיות נכון נראה להם כמו מיומנות מורכבת עד אין קץ. היי, תנו לילדי ישראל עוד כמה שנים של Whole Language ואולי גם הם יצטרכו תחרויות כאלה כדי לזכור מה זה איות.

  9. גילי הגיב:

    אני לא מסכימה, לא עם טלי ולא עם מענ"מ. (מוזר, כי בד"כ אני מסכימה עם שתיכן מאוד). בסרט הזה היו ילדים והיו ילדים. היו שם ילדים, כמו אותו ילד הודי אומלל, שאכן סבלו מלחץ הורי אדיר – אבל היו שם גם ילדים מאוזנים, אינטליגנטים, ואולי קצת חריגים שלמיטב שיפוטי בחרו בחירה חופשית להשתתף בתחרות הזאת. הזדהתי אתם מאוד. היו שם כמה שבמילא היו חריגים, לפחות התחרות הזאת סיפקה להם הזדמנות להיפגש עם קבוצה גדולה של ילדים אחרים שיש להם איתם מחנה משותף. עצם ההצטיינות, תחושת המצויינות, יכולה להיות מקור גאווה וסיפוק. אני בגיל הזה שרתי במקהלה, והשתתפתי בחזרות מינימום שעתיים ביום חמישה ימים בשבוע. גם זה קצת טירוף – אבל זה נתן לי משהו שילווה אותי כל החיים.

    ולניק המתחכמת: איות נכון באנגלית זאת אכן מיומנות מורכבת עד אין קץ. לא מדובר במילים יומיומיות, כי אם במילים שסופחו לאנגלית מאינספור שפות זרות, ולכל אחת מהן חוקיות משלה. איות נכון בעברית זה עניין לאין ארוך יותר פשוט (ועם זאת נשגב מטוקבקיסטים רבים) ולו רק בשל העובדה שהעברית כופה את עצמה הרבה יותר על מילים זרות ושאולות.

  10. איילת הגיב:

    עם תואר שני שכותבת וקוראת באנגלית, במשך שלושת החודשים הראשונים שלי פה לא הצלחתי להזמין ארוחה במקדונלד'ז, לא הבנתי מה אומרים לי וכשכבר גמגמתי תשובה הייתי בטוחה שלפחות 3 מילים מתוכה לא אומרות את מה שאני חושבת שהן אומרות. יחד עם זאת, ברגע שקלטתי את הפרינציפ ויצאתי מהשוק נוכחתי לדעת שאיכות הכתיבה שלי באנגלית עולה עם ההבנה מבחינת חוסר שגיאות הכתיב. מצד שני, העברית הכתובה שלי מתחילה להדרדר ואני צריכה לקרוא כל דבר לפחות פעמיים לפני הפרסום. טייפוז שמעולם לא היו לי פתאום צצות ולא הייתי מתנגדת לתרגולי איות כאלה מדי פעם.
    בנוגע למערכת החינוך המלחיצה והמטורפת כאן, הידעתם שחוץ מאיות יש קורסים בכתיבה תמה ומסולסלת של ה ABC?
    מאז העגבניה ותפוח האדמה של אותו פוליטיקאי (ששמו זרח מפרחוני כרגע) נדמה כאילו גם האמריקאים נכנסו למצב רגיעה מסוים ויש דברים שנשארים בתחומי בתי הספר הממלכתיים (וטוב שכך).

  11. רז הגיב:

    הוא דן קווייל, סגן נשיא ארה"ב בתקופתו של בוש (האב). ובמקרה שלו, הסיפור עם תופח האדמה היה דווקא אחת הדוגמאות הפחות קיצוניות למקרה שבו האיש השפיל את עצמו בפומבי.
    יש לציין, עם זאת, שלדברי הרבה אנשים (ובניגוד לרושם שנוצר) הוא היה אדם אינטליגנטי למדי, ופוליטיקאי הגון במידה לא-ממש מצויה, שפשוט לא התברך ביכולת הבעה מפותחת מדי. גם על הנשיא הנוכחי בארה"ב אפשר להגיד את אותו הדבר (מלבד שני החלקים הראשונים של המשפט, כמובן).

  12. משתמש אנונימי (לא מזוהה) הגיב:

    זה לא יפה לעשות את זה לאנשים! אני בחו"ל ומסקרן לדעת מי ניצח

  13. טלי הגיב:

    קודם כל- מותר לא להסכים לפעמים, ככה יותר מעניין…
    יש להבחין בין רצון לרצון. ילד שרוצה משהו מתוך עצמו שונה בעיניי מילד שהוריו מלעיטים אותו ב"כדאי לך" וב"נכון שאתה רוצה?" ואז , הרבה פעמים הילד נוטה לרצות(בפתח מתחת לר') ולא לרצות(בשווא).
    יש גם הבדל בין חוייה חד פעמית של מקהלה, קונצרט, הצגה, תרות ספורט וכו'- כשעם כל הלחץ והאינטנסיביות אכן נשארת לכל החיים לבין אורח חיים שלם של ריצה בין תחרות לתחרות ובין ארוע לארוע. אני מסכימה שילדים דחויים חברתית יכולים להרויח משהות משותפת עם ילדים דומים להם אבל לא בטוחה שצריך תחרות לשם כך….
    וגם הפעילות של תחרויות איות לכשעצמה נראית לי חלולה ומיותרת- זה ידע לשמו, בלי חשיבה, בלי הבנה, בלי שאר רוח ובלי יצירתיות, בשונה מפעילויות אמנותיות,ספורטיביות ואחרות שיש להן ערך מוסף.
    אני מסכימה שחוויית הניצחון יכולה להיות מספקת ביותר, אבל אסור לה להיהפך לחזות הכל ובעיקר כעל כל מנצח יש אי אלו משתתפים אחרים שנושאים איתם את ההפסד.

  14. סולוצו הגיב:

    תחרות כזו יש גם בצרפתית. שם התחרות היא אפילו בין לאומית (כלומר – בין כל העמים דוברי הצרפתית). אני חושד, שאם הסרט והפוסט היו עוסקים בצרפת, התגובות כאן היו מציינות עד כמה מצויינת ומתקדמת היא תרבות המעלה על נס את האיות הנכון וידיעת הכתב.
    למען האמת, יש לי צורך קטן מאוד ב-"חשד" – בני ציפר נהג להתייחס לתחרויות אלו בהערצה עיוורת (כפי שהוא מעריץ כל דבר צרפתי, כנראה) בטוריו השבועיים ב-"הארץ".
    כאשר התחרות מתקיימת בארצות הברית, כמובן, מדובר בפעילות חלולה, חסרת מטרה, בלי שאר רוח ויצרתיות, מסבירה למה האמריקאים אוהבים תכניות ריאלטי ועוד ועוד.

    למעוניינים – אתר הגוף המארגן את התחרות הצרפתית:
    http://www.fondationpgl.ca/

  15. גילי הגיב:

    מעניין, תודה, לא ידעתי! אני נוטה להסכים איתך.
    אמנם חלק גדול מהלימוד לתחרות כזאת הוא שינון בע"פ, אבל אי אפשר להצליח בתחרות בלי להפנים גם עקרונות בלשניים. לימוד המילים כולל גם לימוד הגדרותיהם, כלומר, הרחבת אוצר המילים. יש כל מיני פעילויות שדורשות מילדים צעירים הקדשת זמן טוטאלית ופנאטית: בפרט אני חושבת על פעילות ספורטיבית (התעמלות קרקע) ועל מוסיקה. למה אנחנו מקבלים כמובן מאליו את השיעבוד הכרוך בעיסוקים הללו, אבל קשה לנו לקבל שיעבוד לאיות? השיעבוד הוא אותו שיעבוד, וגם לו יש תגמולים ושכר בצידו.

  16. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    סולוצו, התגובות היחידות כאן שקישרו בין תחרויות איות לאי-ידיעת האיות בציבור האמריקאי היתה התגובה האחת שלי (שאר התגובות השליליות התייחסו לתחרותיות המוגזמת). אבל יפה שמזה ומהפרנקופיליה של בני ציפר אתה מגיע למסקנות סוציולוגיות מקיפות, ועוד ללא צורך בחשד.

  17. סולוצו הגיב:

    צר לי, אבל באמת שהצלחת לפספס לחלוטין את כוונתי.
    ראשית, בתגובה שלי לא התייחסתי בכלל להאשמה ב-"אי-ידיעת האיות בציבור האמריקאי". אבל זו נקודה קטנונית מעט – באותה מידה הייתי יכול להתייחס להאשמה מסוימת זו. אבל מה שהיה מפריע לי בה, בניגוד למה שאת חושבת, הוא שאין בעיה לכתוב שתחרות איות בארצות הברית מעידה על כך "שאיות נכון נראה להם כמו מיומנות מורכבת עד אין קץ" בעוד שעל תחרות איות בצרפתית ביקורת כזו לא תכתב אפילו בהומור.
    טענות נוספות שנטענו כאן, וניתן להחיל עליהן את אותו כלל הן ש-"אני מתחיל להבין מאיפה באה האובססיה של האנשים האלה לתוכניות ריאליטי…" (רז), "וגם הפעילות של תחרויות איות לכשעצמה נראית לי חלולה ומיותרת – זה ידע לשמו, בלי חשיבה, בלי הבנה, בלי שאר רוח ובלי יצירתיות, בשונה מפעילויות אמנותיות,ספורטיביות ואחרות שיש להן ערך מוסף." (טלי).
    אני באמת חושב, שאם הפוסט היה עוסק בארץ אחרת מלבד ארצות הברית (וישראל כמובן, מטעמים מובנים) לא היו מופיעות ההתבטאויות הללו. ציינתי את ציפר בתור דוגמה למישהו שכתב על תחרויות איות בצרפתית וגמר עליהן את ההלל (תוך השוואה כמובן למצב העגום בארץ) כך שיש לי מקרה בוחן מסוים.
    לא למותר לציין, אגב, שאינני מאשים אותך ואת רז (שאת שניכם אני מכיר ומוקיר עד מאוד מפורום אחר) או את טלי (שאינני מכיר) בחוסר יושרה. בהחלט יתכן שדברים כאלו היו נכתבים גם על תחרות איות בצרפתית, אך אני חושד שלא, וגם אם כן – הם היו זוכים לתגובות פחות מבינות ויותר נזעמות, ולו רק בגלל שביטויים מזלזלים בארצות הברית ותרבותה הם בון-טון, בעוד שהתבטאויות דומות על צרפת אינן כאלו.

  18. רז הגיב:

    ראשית – ויכוחים עם בני ציפר, נא לנהל עם בני ציפר, לא אתי. לא קראתי מספיק מהגיגיו של האיש כדי להתרשם כמה דעותיו חופפות לאלה שלי, אבל אם הוא כזה פרנקופיל כמו שעולה בהודעה שלך – סורי, אין מקום להשוואה. מבחינתי, הצרפתים נתנו לעולם בדיוק שלושה דברים בעלי ערך – "היפה והחיה" (הסרט של קוקטו), "הלילה האמריקאי" (הסרט של טריפו) ו-"האלמנט החמישי" (הסרט של בסון). טוב, ואולי עוד כמה אומני קומיקס. ויש גם איזו בחורה משגעת… עזבו. הנקודה שלי היא, שבתור מי שהצהיר כמה פעמים שהסרט עם הסוף הכי משמח מבחינתו זה "ארמגדון" (העולם ניצל, צרפת נמחקה מהמפה) לא נראה לי שיש יותר מדי מקום להשוואה ביני ובין ציפר. אם הפוסט של גילי היה עוסק בתחרויות איות בצרפת, מן הסתם הייתי משחרר הערה נבזית על כך שזה מסביר למה האנשים האלה הם כל כך נפוחים מחשיבות עצמית (או, לחליפין, כאלה אנטישמים).
    עד כאן, ענייני מדינת הצפרדעים. בנוגע לתחרויות האיות – לא הערתי כאן על עצם הרעיון של תחרויות איות (תחביבים ביזאריים יש גם לי), הערתי על ההשפלה והטראומה שכרוכה בכל העניין – אליהן התייחסתי בתור סוג של בדיחה כאשר נתקלתי בהן במסגרת פיקטיבית, ולדברי גילי, זה המצב גם במציאות. אנשים מבוגרים שמוכנים, בדיעה צלולה, להשפיל את עצמם בשידור חי – זו זכותם, הם הגיעו לגיל שבו הם מבינים את ההשלכות של הנושא. אבל לזרוק ילדים לזירת הגלדיאטורים הזאת נראה לי ממש לא-בסדר.

  19. טלי הגיב:

    תמהתני.
    אי אפשר לחשוד בי שאני מחסידי בני ציפר- הוא לא מעניין אותי, מטוב ועד רע ואני ממש לא בקיאה בעמדותיו ודעותיו. אני מודה שיש חלקים בתרבות האמריקאית שאני לא סובלת ומודה שהקריאה בבלוג של איילת רק מחזקת את דעתי אבל דוקא בתגובתי, ובעיקר במשפט שציטטת אין שום התייחסות לארה"ב אלא לתחרות איות שנראית לי טפלה לכשעצמה, וממש לא משנה לי אם היא נערכת בארה"ב, בפאריז או בטימבקטו.

  20. סולוצו הגיב:

    חשדתי בכשרים. כעת נותר לי לקוות שלא אלקה בגופי.

  21. מישהי עם ניק מתחכם הגיב:

    סולוצו, אתה לא יכול ככה לקבל את הדעות שלנו. פה זה אינטרנט, אמורים לריב עד הסוף המר.🙂

  22. גילי הגיב:

    שולם שולם לעולם?

    רז: למה תחרות איות משפילה יותר מתחרות נגינה או תחרות ספורט? אגב, אין לי ספק שזה ככה, אני פשוט תוהה למה. אחד המרואיינים בסרט, איש מבוגר, נשוי ואב, שבעברו כילד זכה בתחרות, הודה שזה הזיק ל"חיי האהבה הטרומיים שלי". (המלה המדוייקת שבה השתמש היתה nascent – טוב, אם כבר אוצר מילים אז גם להשתמש בו). אולי העניין הוא, פשוט, שפחות אנשים רוצים להצטיין באיות, פחות אנשים מסוגלים להעריך הצטיינות באיות, ולכן העיסוק בזה נראה פתטי יותר? אולי כפי שנגינה בכלי קשה יותר, כגון כינור, נתפסת כפתטית יותר מנגינה בכלי קל יותר כגון פסנתר; או כפי שהשתתפות בספורט פופולארי כגון כדורגל נתפשת כמקובלת יותר מאשר השתתפות בספורט פחות פופולארי כגון פינג-פונג. או אולי כי זוהי פעילות שהיא על טוהרת יכולת שכלית מצומצמת, שאין לה יישום מלבד בהקשרים אינטלקטואליים מצומצמים?
    כאמור, לפעילות הזאת נמשכים ילדים שהם מראש חריגים, מראש קצת weirdos. מה קדם למה, הביצה או התרנגולת? לדעתי, חלק גדול מאותם ילדים היו חריגים גם אם לא היו עוסקים באיות. לפחות מתוך הסרט נראה שההשתתפות בתחרויות הללו באמת ובתמים נותנת להם הנאה וסיפוק, לצד הסבל שנגרם בעיקר בגלל המתח והשרירותיות של חוקי התחרות, שקובעת שדי בטעות אחת – גם פליטת פה – כדי לפסול משתתף, אפילו אם היכולות שלו גבוהות מאלו של חבריו. הצגת האיות לכשעצמו כפעילות ריקה מתוכן, מעידה בעיני יותר מכל, על חוסר הבנה וזלזול. ניסיתי להגיד שאני אישית דווקא כן מבינה מה יכול להיות מקסים בזה – ואולי זאת ההוכחה שאני דפוקה בשכל.

  23. רז הגיב:

    קודם כל – שוב – לא פסלתי את הרעיון של תחרות איות. זה נראה לי לגיטימי באותה מידה כמו תחרות ספורט או הופעה בקונצרט. אני פשוט תוהה עד כמה זה חכם (או אפילו סתם אנושי) לזרוק ילד לתוך דבר כזה. אגב – האם קיימת גם תחרות איות למבוגרים?
    ההבדל בין ספורט ומוסיקה לבין תחרות האיות (כמו שהיא תוארה בפוסט שלך) היא שתחרויות משני הסוגים הראשונים נערכות כדי שהצופים יוכלו להתרשם מהביצוע של המשתתפים, בעוד שתחרות האיות מיועדת כדי להשפיל את המפסידים. זה, אגב, בדיוק העיקרון שעומד מאחורי תוכניות ריאליטי והאנלוגיה שלי אליהן בהודעה הראשונה שלי (והסיבה שהז'אנר הזה הוא עבורי משהו מבחיל).
    וגם בלי המרכיב הזה – ובנוגע לשני סוגי התחרויות האחרים – יש לא מעט ויכוחים בשאלה עד כמה צריך להכניס ילדים גם אליהן. כבר קראתי טור של מבקר מוסיקה אחד, שטען שיוצא לו לשמוע יותר מדי "ילדי פלא" מנגנים בקונצרטים, ובלי קשר לשאלה כמה טוב הם מנגנים – זה נראה לו כמו שערוריה מוסרית. יש אין-ספור סיפורי זוועה על ילדים-ספורטאים (ובמיוחד ילדות במקצועות האתלטיקה השונים) שכדי להגיע להישגים עוברים דברים שאין דרך אחרת להגדיר אותם חוץ מ-"התעללות גופנית".
    אני מודה שאני עצמי עוד לא גיבשתי דיעה בנושא. פשוט לא יצא לי לחשוב עליו יותר מדי עד היום.

  24. חגית הגיב:

    גם אני השתתפתי בילדותי בספלינג בי כזה, ונפלתי מילה אחת לפני הסוף, על business.
    בשבוע שעבר בדיוק הציגו את הסרט ביס אוסקר, אבל לא יצא לי לראות. ומעניין לעניין באותו עניין, המלצה על סרט אחר, על המטורפים שמשחקים scarabble, שנקרא Word Wars.

  25. גילי הגיב:

    את סרט השבץ-נא ראיתי תוך כדי הכנות ליציאה, והקלטתי כדי לראות מתישהו כשיהיה לי זמן (אולי כשהילדים יהיו בצבא). יש לי אמא שהיא שחקנית שבץ-נא מפחידה בתוקפנותה, ואני מתוך הגנה עצמית התפתחתי לשחקנית די טובה בעצמי. אבל כמובן לא בליגה של השחקנים בסרט. בכל אופן, עם כל ההו-הא שעשו בעיתונות לקראת ההקרנה של World Wars, לדעתי Spellbound סרט הרבה יותר מרגש ומותח. מעניין יהיה פעם לארוך השוואה שיטתית בין שני הסרטים האלה, באמת יש להם קווי דמיון רבים.

  26. שמואל הגיב:

    הסרט מעולה. נקודה.
    ראיתי אותו היום ב"יס דוקו" ופשוט התפעלתי מכך שהאמריקאים האלו יכולים לעשות אפילו מדבר שהוא כביכול טכני ואפרורי תחרות שממחישה את ההישגיות בחברה האמריקאית.

    ובקשר להודי שאביו מפמפם אותו במורים. חבל שהכותבת שכחה לציין את המשפט הכי חושב שהוא אומר בסרט: "אמריקה היא המקום היחיד בעולם שבו מובטח לך שאם תעבוד קשה – תצליח".
    האם מישהו יהין ויעז לומר זאת על מדינתנו?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s