הדג נחש באמריקה

תרגיל בתרגום מעברית לאנגלית. תרגמו לאנגלית את רשמית המספרים הבאה:

1948, 1956, 1967, 1973, 1982.

לכאורה אין פה מה לתרגם בכלל. מספרים הם מספרים. אבל ישראלי לא יכול לקרוא אותם ולהישאר אדיש. איך מתרגמים את זה?

לאחרונה נתקלתי ברשת במערך שיעור שמיועד לבני נוער יהודיים בתנועות נוער או היברו סקול, ומבוססת על "שיר הסטיקרים" של להקת הדג נחש ודויד גרוסמן. כי בלי שיעור שלם מסביב, פשוט אי אפשר את השיר הזה להבין באנגלית. הבעיה היא לא בעיה של שפה: הבעיה היא בעיה של משקעים תרבותיים שונים. השפה (במקרה זה, סלוגנים ופרודיות על סלוגנים) היא המפתח לתיבת פנדורה שלמה של תסביכים לאומיים, פוליטיים, דתיים ותרבותיים. שיכפול המפתח לא יועיל בתרבות אחרת, שכן תיבת הפנדורה שם היא תיבה אחרת, המבקשת מפתח אחר.

עוד לפני "שיר הסטיקרים", יצא לי לנסות להסביר את הסטיקרים של ישראל ללא-ישראלים. פעם-פעמיים ניסיתי להסביר לאורחים אמריקאים את המדבקה שהיתה מודבקת על המקרר הישן במטבח הישן שלנו: "חבר, אני מקרר." סיפרתי על רבין, סיפרתי על קלינטון. לא ממש הבינו מה הקשר למקרר שלי – את נגד רבין, או בעד? נגד קלינטון, או בעד? מה אני אגיד? אני נגד סטיקרים. ובעד… המקרר שלי?

גם "שיר הסטיקרים", כמו המקרר שלי, לא משדר מסר ברור. אי אפשר לקבוע שזה שיר שמאלני או שיר ימני. השיר הזה הוא הצצה לתוך קלחת מבעבעת של מציאות ישראלית: הומור, כעס, אירוניה, שנאה, תפיסת "יהיה בסדר", ומעל הכל צורך עז להתבטא בצורה ברורה וקולעת שבו זמנית אינה ברורה ולא קולעת לכלום. השיר הזה לא קובע עמדה: הוא נותן תמונת מצב. ותמונת המצב לא תמיד ברורה.

בתור סטודנטית בהרווארד, השתמשתי פעם במחשבים שעמדו אז לרשות הסטודנטים במרתף של בניין המדעים, כדי לחפש באינטרנט מדבקות פוליטיות ישראליות. שם בקיימברידג', במעוז האקדמיה האמריקאית, השתמשתי במדפסת הצבעונית כדי להדפיס לי מדבקת "העם עם הגולן". את "שלום, חבר" שלח לי מישהו בדואר מישראל. רציתי להשתמש במדבקות האלה בתפאורה של הצגה שביימתי. ידעתי שספק אם איש בקהל יבין את המדבקות, בקושי הבנתי בעצמי למה חשוב לי להדביק אותן שם ברקע. אבל בתחושת בטן הבנתי שהמדבקות הללו, עם המסרים הספק סותרים, ספק משלימים שלהם, מאפיינים למופת את הדמויות שרציתי להעלות שם על הבמה: כועסות, כואבות, נחרצות, מבולבלות.

המחזה היה "הערב חתונה", מאת אלון חילו, מחזה על אם ובן הממתינים לאב שישוב הביתה מהעבודה, כדי שיוכלו ללכת כולם לחתונה משפחתית. ובינתיים הבן שומע (או טוען ששמע) ידיעה ברדיו על פיגוע בירושלים, סמוך למקום עבודתו של האב. האם והבן ממתינים יחדיו במתח הולך וגובר, ועם המתח עולה גם המתיחות, וחושפת לרגעים את הכיעור במערכת היחסים האישית הסבוכה שבינהם. את המחזה הקצר הזה העלתי בכפיפה אחת עם "הכלה וצייד הפרפרים" מאת ניסים אלוני, שניהם בתרגומי.

איך ממחישים לשחקנים אמריקאים את הנוירוזות הלאומיות שלנו? אני יכולה להסביר מכאן עד הודעה חדשה שכשמדליקים את הרדיו ושומעים רק שירים עצובים, אפשר לדעת שמשהו רע קרה. השחקנים אולי יבינו אותי ברמה אינטלקטואלית, אבל האם זה ייכנס להם לקרביים, לדם? היו לי כחודשיים להרהר בסוגייה הזאת, בין המועד שבו נודע לי שאושרו לי תקציב וחלל להעלאת ההצגה, לבין תחילת החזרות. באותו פרק זמן של חודשיים זימן לי הגורל פיגוע שתאם כמעט בדיוק לפיגוע המתואר במחזה. בזמן ששהיתי בחופשת מולדת, שני מחבלים מתאבדים נכנסו לשוק מחנה יהודה בירושלים, לבושים בחליפות עסקים ונושאים תיקי ג'יימס בונד. הקשבתי לדיווחים ולעדויות הנואשות ברדיו, לשירים העצובים, ובלי היסוס הכנסתי קלטת לטייפ והקלטתי. הרגשתי צינית וחסרת לב, כמעט כאילו הזמנתי את הפיגוע כדי שאוכל להשתמש בו בהצגה שלי. כשחזרתי לאמריקה, עם תחילת החזרות, השמעתי קטעים מתוך ההקלטה לשחקנים האמריקאיים שלי. עברית הם לא הבינו, אבל התעניינתי איך הם יגיבו להקלטה, מה יעורר את תשומת ליבם. מתברר שבכל הפיגוע הזה היו שתי מילים שלא היו זקוקות לתרגום: "ג'יימס בונד". זה עורר בהם מבוכה, צחוק של אי-נחת. נאלצתי להסביר שהכוונה, פשוט, briefcase. אבל ההסבר, אף שנקלט ברמה אינטלקטואלית, לא מחק ולא שיכך את המבוכה.

זו בעית התרגום האמיתית. תרגום כפשוטו אינו יכול לשאת מטען שלם. את המטען צריך להעביר טיפין טיפין, באמצעות הערות שוליים, חינוך, הדגמה – כל מיני דברים שאינם חלק מהתרגום עצמו, ולעיתים אין למתרגם פריווילגיה להשתמש בהם כלל.

ומה בכל זאת עובר לאמריקאים, המאזינים ל"שיר הסטיקרים" בלי שעברו שיעור שלם בעניין?

הקצב. הכעס. ההרמוניות האתניות שאנחנו כבר אולי לא שומעים, כי התרגלנו אליהן. כדברי הקלישאה, "המוזיקה מדברת חזק יותר מהמילים". אבל גם כל מה שהניע את תלמידי הקולג' הללו מלכתחילה ללכת להופעה של להקה ישראלית מרגש אותם תוך כדי ההופעה: הרצון המוקדם לאהוב או לשנוא את המוסיקה הזאת, התפיסות הסטריאוטיפיות של האמריקאים לגבי ישראל. האמונות הקדומות, גם אם הן אינן נכונות או מדוייקות, הן חזקות וקשות – וגם השיר חזק וקשה. גם לאמריקאים היהודים, בכל זאת, יש תיבת פנדורה בתוך הנפש, שקשורה לישראל. אפילו ההצגה שהעלתי אני, בפני קהל שרובו דווקא לא היה יהודי, זכתה להצלחה מקומית – לדעתי, בגלל שחקנים פשוט מעולים, מחזה חזק מאוד, ומשהו בקסם של אולם אפל ובמה מוארת. דברים שהתרגום עצמו לא יכול להעביר, יכולה בכל זאת האומנות להקים מחדש, בזעיר אנפין. לפעמים.

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על הדג נחש באמריקה

  1. הסובייקטיבית הגיב:

    צודקת, נורא קשה לתרגם, ולהם להבין. לפעמים אני חושבת שגם הפוך, כשאני קוראת ספרים מתורגמים, לעיתים ניתן לחוש שהידע של המתרגם באנגלית הוא מצויין. אבל, ההבנה לגבי תחום העיסוק בספר או במטען התרבותי שהוא מביא איתו, נמוכה להפליא.

    ולגבי הדג נחש – אפילו ברולינג סטון כתבו עליהם🙂

  2. גילי הגיב:

    תודה!
    יתוקן מייד.
    בשביל זה צריך מגיהים ועורכים.

  3. טלי הגיב:

    אני מגיעה (או שאולי לא?) לומר שהרשימה מרתקת ורגישה, תודה.
    ואם כבר תיקוני הגהה… התרגלנו אליהן ולא אליהם (הרמוניות אתניות). אבל רק בגלל שאני יודעת שאת רגישה לפרטים האלה. יש כותבים שזה לא מזיז להם.

  4. גילי הגיב:

    טלי – קודם כל תודה. אכן איכפת לי, והנה תיקנתי.

    סובייקטיבית – הארה יפה ונכונה. אכן חשוב שתהיה למתרגם זיקה לחומר שהוא מתרגם, ואם אפשר גם השכלה בתחום. לא תמיד זה מתאפשר. אני יכולה להגיד לך מנסיוני, שבשנתיים בהן עבדתי כמתרגמת חדשות חוץ בעיתון הארץ, נדרשתי גם לדעת דברים כגון איך פועלת השיטה הפרלמנטרית בארץ פלונית, או מה הרקע לסכסוך זה או אחר. בלי הידע הזה, התרגום עלול להיות פשוט נונסנס. וכתבות בענייני כלכלה פשוט סירבתי לתרגם. כלכלה זאת שפה זרה בשבילי, גם כשהיא כתובה אנגלית.

  5. דוד כפרי הגיב:

    כרגע השתמשתי בו כדוגמא, בדיון על הקושי לתרגם מונחים מרפואה סינית לעברית.
    הכנסתי למועדפים, כי כנראה אזדקק לו שוב.
    תודה!🙂

  6. רונה 17 הגיב:

    תודה על המאמר היפה והמרגש

  7. הירנוט הגיב:

    לגבי הדג נחש, הסיבה שאני מתאר לעצמי שהם מצליחים בסיבוב ההופעות היא פשוטה.

    הם טובים מוסיקאלית. הם טובים מאוד. הם יותר מוצלחים ומעניינים מרוב הרכבי ההיפ הופ בארה"ב, למשל, לדעתי, בגלל שההרכב שלהם מורכב משבע אנשים שמנגנים ביחד יותר מ10 שנים. המילים לא ממש משנות הרבה. רב ההיפ הופ בארה"ב מבוסס על עבודת אולפן, ולא על נגינה חיה.

    לגבי "חבר, אני מקרר" שכחתי מזה לגמרי (זכור לי מתי ואיך ההברקה הזאת נולדה). וקצת מצער אותי שהחלפתם את הבחור (הסטיקר הזה על הנוכחי גם לא יעבוד כל כך טוב..)

    א.ש.

  8. טלי הגיב:

    אני אוהבת ומעריכה תרגום (וגם חוטאת בו בעצמי מדי פעם)ויש הרבה ספרים שאני מעדיפה לקרוא מתורגמים (כולל הארי…) מפני שהקריאה באנגלית לוקחת לי הרבה יותר זמן מהקריאה בעברית.
    א-ב-ל עדיין, נורא נכון שלתרגום קשה להעביר תחושות, ניואנסים, רמזים תרבותיים וכל הדברים הסמויים שבנימי נימיהן של השפה והתרבות.
    הסיפור שלך על ההצגה מרתק ומעורר מחשבה.

  9. Bonona הגיב:

    מאמר מעניין, כמו תמיד כתוב בעניין. אני גם תוהה לפעמים כשאני קוראת ספרות מתורגמת , מה אני מפסידה? אילו ניואנסים חמקו ממני (ומכוחו של המתרגם)? בכל מקרה עבודת המתרגמים מבורכת וקשה, אחרי הכל, גלובליזציה כבר אמרנו?
    (גלובליזציה תרבותית הכוונה)
    טוב, נו, ה כבר נושא אחר…

  10. dan shalev הגיב:

    1) גילי את מעניינת כתמיד
    2) למען הפרוטוקול יירשם כי אני וחבריי בזמנו המצאנו ליין שלם של סטיקרים בסגנון אשר היו מודבקים ברחבי המדינה:
    חבר אני פנתר, חבר אני פסנתר, חבר אני שומר, חבר אני חודר , חבר אני קודר, חבר אני דוקר, חבר אני יותר, חבר אני חותר, ועוד ועוד…
    כמעט לכל נושא! מיותר לציין ש: "חבר אני
    שומר" הצליח מאוד בקרב בסיסי צה"ל
    3) הדג נחש אכן מצויינים אך חבל ששאנון הסולן שלהם יודע\יכול לשיר ראפ בערך כמו שאני יודע\יכול לרקוד בלט ( אני לא )

    נ.ב.
    הדג נחש = נהג חדש?
    הדג נחש = צלופח?

    להם הפתרונים

  11. squaredevil הגיב:

    הסתכלתי על מערך השיעור שצרפת לינק אליו למאמר… יש שם גם לא מעט טעויות, איזכורים לא נכונים ואפילו מס' סטיקרים שהוא טוען ש"הומצאו" עבור השיר, שאני אישית זכיתי לראות אותם לפני בפקק.
    מי זה הגייב הזה ואיך אפשר להשיג אותו כדי לומר לו כמה דברים?🙂
    דרך אגב, מאמר מצוין, נהניתי לקרוא!
    נ.ב. הדג נחש = השד נגח?

  12. דינה הגיב:

    המאמר הזה הוא פשוט יפה. ומעניין. תודה.

  13. קרוליין הגיב:

    בקיץ הקרוב אדריך קבוצה של נוער מניו יורק בארץ והכנתי להם דיסק עם שירים ישראליים שהשיר הראשון בו הוא שיר הסטיקרים, חשבתי שזה לא הוגן רק להשמיע להם אותו בלי להסביר משהו על השיר, אז התגלגלתי (מלשון גוגל) באינטרנט והקישור הראשון שהופיע אחרי שהקלקתי "שיר הסטיקרים" היה המאמר שלך, בדיוק מה שחיפשתי. תודה רבה! ואת כותבת לא רע בכלל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s