איפה צפדע?

תמיד ידעתי שהילדים שלי יאהבו לקרוא. איך יכול להיות אחרת? אמא אוהבת לקרוא, אבא אוהב לקרוא, כל הבית מלא ספרים, כל הזמן רק מחפשים תירוץ להקריא ספרי ילדים בקול רם – בסביבה כזו, כך הנחתי, יכולים לצמוח רק ילדים אוהבי קרוא. אבל מוקדם מאוד בקריירה שלי כאמא, למדתי שלילדים יש רעיונות משלהם.
מה שלדעתי עושה ספר ילדים טוב, לא תמיד מקובל על הילדים שלי; ומה שהילדים שלי אוהבים, לא תמיד נעים לי לקרוא. אני אהבתי את "ארץ יצורי הפרא": רועי (כיום בן 34 חודשים) השתעמם ממנו, והעדיף ללחוץ על הכפתורים של "פינוקי מסתכל ומקשיב" ולשמוע את החתול המיילל ואת הברווז המגעגע. אני ניסיתי להקריא את "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש", אבל רועי היה מוכן להתיישב רק אם הקראנו לו את "השבוע הנהדר של פינוקי", ואיפשרנו לו ללחוץ על הכפתורים ולשמוע את החתול המיילל ואת הברווז המגעגע. אחרי נסיונות רבים הצלחנו למצוא ספר שלישי שרועי הסכים לשמוע ואמא הסכימה לא לנפץ בפטיש: "הזחל הרעב". אמא מצאה בו ערך ספרותי, ורועי גילה שיש בכל עמוד חורים שלתוכם ניתן לדחוף את האצבעות הקטנות.
עם הזמן התרחב הרפרטואר טיפ-טיפה, אולי קצת לאט מדי לטעמה של אמא, אבל עדיף קצת מכלום. "איפה פינוקי" נוסף למדף שלנו (לפחות הוא לא רועש!), ובעקבותיו "לקוף יש בעיה", "דיגדוגים", "בוא אלי פרפר נחמד", "גלגלים", "האלו, האלו אבא" ועוד. אמא למדה איך להקריא לרועי סיפור כך שלא יאבד עניין תוך שתי שניות, רועי למד להיות קצת יותר סבלן. ובשלב מסוים גם טלי גדלה והצטרפה אלינו, ולמדה לדקלם איתנו "האוטו שלנו גדול וירוק" ו"צב צב, צא צא".
מהדקה הראשונה בחייה של טלי (בת 19 חודשים) היה ברור שהיא אחרת לגמרי מרועי, ובדברים רבים ממש הפוכה ממנו. בשבועות האחרונים אני מתחילה לחשוב, שטלי היא חובבת הספרים שאליה ייחלתי. כשמונתי לכתוב המלצות על ספרי ילדים, הוצף ביתנו בן-לילה ספרי ילדים חדשים, וטלי מגלה נכונות אדירה לשמש שפן נסיונות. היא נהנית לעלעל בספרים החדשים, מראה לי אותם, מקשיבה. עם הספר "מילים ראשונות עם כספיון" (המלצה בקרוב) היא הסתובבה יום שלם, כשהיא הופכת שוב ושוב את אותו עמוד, מסתירה ומגלה בכל פעם את אותו הציור, וצוהלת: "איפה אליפסה? הנה אליפסה! איפה אליפסה? הנה אליפסה!" אפילו את רועי היא הצליחה להדביק באהבה לספר "חתול גדול חתול קטן", ועכשיו שניהם מבקשים שוב ושוב "עוד פעם חתול", ומשלימים את השורות המתחרזות. טלי אף הפתיעה אותי והפגינה היכרות עם ספרים שמעולם לא הקראתי לה, אלא כנראה הוקראו אצלה בגן.
כל זה ממלא אותי גאווה פולנית אדירה, וכבר אני בטוחה שבתי עוד תהיה לא רק תולעת ספרים, כי אם אף סופרת מדופלמת. אלא שלאחרונה חלה תפנית מטרידה בקריירה הספרותית של טלי.
אמש בחרתי להקריא לילדים את הספר הנפלא "טרופותי", בתרגום הנהדר לא פחות של רימונה די נור. את "טרופותי" כבר המון זמן אני מנסה לחבב על רועי, ומתברר שמשהו מכל זה חילחל: כששלפתי את הספר מהמדף, רועי הכריז בשמחה: "טרופותי!" ועל פניו פשט חיוך גדול. התיישבנו לקרוא. פתחתי בעמוד הראשון, ועוד לפני שהספקתי להקריא מילה אחת, פצתה טלי את פיה ושאלה: "איפה צפדע?"
"אני לא חושבת שיש צפרדע בסיפור הזה, טלי," עניתי לה. "זה סיפור על עכבר."
"איפה צפדע?"
"אין פה צפרדע. תראי, יש עכבר, והוא פוגש שועל. בעמוד הזה יש ינשוף, ופה נחש. והנה גם מפלצת שקוראים לה טרופותי."
"איפה צפדע?" התעקשה הקטנה, ואל קולה כבר התגנב שמץ יבבה. אולי בכל זאת יש בספר צפרדע, ורק אני לא שמתי לב? דיפדפתי בעמודים, חיפשתי וחיפשתי: אם אין צפרדע בעלילה, אין הכרח שאין צפרדע באיורים. והנה, הפלא ופלא, בתחילת הספר ממש, בעמוד הקרדיטים, מתחת ל"כריכה: מפעלי דפוס כתר בע"מ, ירושלים", יש איור קטנטן של צפרדע.
"הנה צפרדע!" אמרתי בשמחה. "צדקת!"
"הנה צפדע!" צהלה הקטנטנה, ושלום על ישראל. המשכנו בסיפור.
עד כאן מה שהיה אתמול. היום שלפתי ספר חדש. את הספר הזה לא הקראתי לה מעולם. גם בגן עוד לא הקריאו אותו. אני לא לגמרי בטוחה שבכלל כבר אפשר להשיג אותו בחנויות, עד כדי כך הוא חדש. "דיסה לאפרוח", מאת כרמי כץ-בק, יצא זה עתה בהוצאת ציבלין. ישבתי עם הילדים והתחלתי להקריא:
"בבוקר קמה תרנגולת, סדרה נוצות, סרקה כרבולת – "
"איפה צפדע?" צלצל קולה של טלי.
"טלי, זה סיפור על תרנגולת. אין פה צפרדע," אמרתי. נראה שהתשובה סיפקה אותה. המשכתי להקריא. בעמוד השני של הספר, פוגשת התרנגולת סרוקת הכרבולת, בשכנה אוזה לא שמנה ולא רזה. בעמוד הבא הן פוגשות במר ארנב עם גבנון קטן על הגב. עמוד אחרי זה מצטרף אליהן צב עם מבט קצת נעצב. ולבסוף בעמוד הבא – בחיי שהיא צדקה! – בצפרדע שאת שמה איש לא יודע.
"תראי, טלי, יש פה צפרדע!" שמחתי, והראתי לה את התמונה. טלי חייכה בשביעות רצון. רציתי להמשיך לקרוא, אבל כשהפכתי את העמוד וביקשתי להציג את העכבר שחזר משדות הבר, קמה זעקה גדולה:
"איפה צפדע!"
"הצפרדע בעמוד הקודם, טלי. תכף נשמע מה קרה איתה," ניסיתי להרגיע.
"איפה צפדע!!" זעקה הדרדקית, פניה מאדימים, ואני כבר מכירה את האדום הזה ויודעת איזה צרחות עלולות להתלוות לו. "טוב, טוב," פייסתי אותה, "נחזור שוב לעמוד של הצפרדע. "הנה צפדע!" קראה טלי בשמחה כשפתחנו בעמוד הרלוונטי. "צפדע!"
כל נסיונותי להמשיך בהקראה נתקלו בתגובת זעם. טלי רצתה רק את העמוד עם הצפרדע, וזהו זה. שום דבר אחר לא עניין אותה. אז ויתרנו, שמנו בידיה את הספר, שתתבונן בצפרדע כאוות נפשה. אחרי הכל, הילדה גאונה. זאת ילדה שבגיל שנה וחצי יודעת לספור עד עשר, יודעת לזהות את כל הצבעים, יודעת את שמות כל אברי הגוף וכל הילדים בגן שלה, מדקלמת בעל-פה שירים שלמים, יודעת מה זה אליפסה ומה זה אלפקה, ואוהבת ספרים. יום אחד עוד תצא ממנה סופרת גדולה. לדמיין אותה אישה בוגרת קשה לי, אבל בהחלט אני מסוגלת לדמיין אותה יושבת בתיכון, קוראת את "אנה קרנינה" ומנתחת את מוטיב הרכבת. "הסיפור הזה מרגש מאוד," היא תגיד אז למורה לספרות שלה (חמש יחידות, אלא מה?) "רק דבר אחד חסר לי פה – איפה צפדע?"

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן קריאה, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על איפה צפדע?

  1. ספלינטור הגיב:

    נורא הזדהיתי עם חלקים גדולים ממה שכתבת.
    אני אבא לבת שלוש וחצי ובת שנה וחצי.

    רק השבוע גילינו באמת את הצפרדע בטרופותי הנפלא, ובעצם גיליתי שכמעט בכל דף, יש לפחות שלוש חיות, ובד"כ גם פטריות.

  2. אורן הגיב:

    אבא (אני גם לא אמא) אני גם לא קרוב לזה והרעיון קצת מרתיע אותי אבל גם אני הזדהתי.
    (אולי כי אני תינוק? ככה לפחות מעלילות עלי נשות המשפחה)

  3. יואב הגיב:

    אצלנו זה היה מעשה בחמישה בלונים … כבר לא יכולנו יותר לחשוב לראות את הספר הזה. הוא היה מופיע לנו בסיוטים של אמצע הלילה, היה רודף אחרינו במסדרונות אפלים, מתפרץ מאחורי דלתות נעולות וכאלו.
    היינו מוכנים למכור את עצמנו בחינם רק לא עוד פעם את אל תבכה רוני רון, זה סופו של כל בלון …
    והנער? בעיקשות בלתי מתפשרת, במבט קשוח של איש מערבונים מנוסה דרש שוב ושוב את הבלונים.
    מאז, ברגעים קשים מאד, אני לא יכול שלא להודות שהיה לי איזה ניצוץ קל, רגעי וחולף של הבנה מוגבלת למקימי מוקדי הספרים בכיכרות. מעולם לא תיארנו לעצמנו שספר יכול להיות שנוא כל כך.
    שאף אחד לא יספר לך שזה עובר.
    היום אותו ניג'וס בדיוק מתנהל מסביב למפתחות של הרכב. אומרים לי שזה ייגמר בערך בגיל 30 (שלהם) כשהם יתחילו "לאכול" את החויה בעצמם …(:

  4. שלומית הגיב:

    סוף סוף הבנתי למה הילדים שורדים את החלק הראשון של ההגדה , המתייחס למכות מצרים

  5. ימימה הגיב:

    מקסים בהקראת סיפורים לילדים, אפילו כשזה סיפור שהם שמעו כבר מיליון פעמים. גיליתי להפתעתי, כשהקראתי לאחייניותי, שהסיפור "בייגלה" שאהבתי מאוד כילדה, הוא ממש ספר מתח. האפקט שלו על הילד לא נורמלי. הוא יושב בפה פעור ונושם לרווחה רק אחרי שבייגלה מצליח להוציא את זהובה מהבור.

  6. אירית הגיב:

    אוהבים בזמן האחרון את הספר הזה. יש לי שני ילדים, בן שנתיים וחצי ובת חמש, והם פשוט לא מפסיקים לצטט מהספר, וכל יום מבקשים לשמוע אותו מחדש. עוזר לי גם במאבקי הכוחות ביניהם.

  7. ענבל שגיב הגיב:

    אני כל כך אוהבת את הקטע הזה. אהבתי אותו בפעם הראשונה, ועכשיו חייכתי עוד פעם.

  8. עדנה הגיב:

    צחקתי כל כך🙂

  9. דתיה בן דור הגיב:

    שלום גילי,
    תענוג של בלוג!
    אודה לך מאד אם תצרי עמי קשר בדוא'"ל, בעניין אישי

    תודה
    דתיה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s