בחזרה לספסל הלימודים

נרשמתי לקורס באוניברסיטה. הקורס הוא "ספר הילדים האהוב עלי" בחוג לספרות עברית: כל שבוע יתארח איש תרבות אחר, וידבר על ספר ילדים שהשאיר עליו רושם עמוק.

סילבוס כתוב עוד לא קיבלתי (וכבר נוחתת עלי שוב הרוח הסטודנטיאלית, ואני מתלוננת: כל כך קשה להכין סילבוס כתוב?) ניסיתי לכתוב מהר את מה שהקריא המנחה/רכז הקורס (שלא הזדהה בתחילת הדברים, שכן כולם מכירים אותו, לא?) ולא ממש עמדתי בקצב ההכתבה:

 

הרצאה ראשונה (זאת שכבר היתה): יעל דר, על ילדוּת וילדים בספרות, ואחריה:

2. אסתר שטרייט-וורצל על כתיבתה, מ"אורי" ועד "רועי"

3. יהודה אטלס על "הילד הזה הוא אני"

4. יעל דיין על "לימפופו" בתרגום נתן אלתרמן

5. פרופ' זיוה שמיר (על שירי הילדים של ביאליק?)

6. מאיר עוזיאל על "הנסיך הקטן"

7. נירה הראל על "אגדות למכסה"

8. מיכל סנונית על "הנערים מרחוב פאל" ("מחניים")

9. מירון ח. איזקסון על "הרוזן ממונטה קריסטו"

10. ????

11. איריס מילנר על ספריה של גילה אלמגור

12. אסא כשר

13. מני מרקנר

14. פרופ' זוהר שביט.

 

עדכון: השלמת רשימת המצרים

למי שמעוניין: ההרצאות תתקיימנה בכל יום שלישי בין השעות 16:00 ל-18:00, באוניברסיטת תל-אביב, בניין ווב אולם 001, והן פתוחות לקהל הרחב (תמורת תשלום, נדמה לי 40 שקלים, הנחה לנרשמים מראש דרך החוג לספרות עברית).

את ההרצאה הראשונה פתחה מישהי שגם אותה כנראה הייתי אמורה לזהות על פי מראה, כי גם היא לא הזדהתה בתחילת דבריה. (כל כך קשה לפתוח ולהגיד, "צהריים טובים, אני —?") הבנתי שהיא בכירה בחוג לספרות עברית, והיא זאת שיזמה את נושא הקורס השנה.

ישבתי עם מחברת ועט, וכמו ילדה טובה, התחלתי לכתוב סיכום של הדברים. תמיד הייתי גרועה בכתיבת סיכומים. פתאום הבנתי: את לא חייבת את זה לאף אחד. לא יבחנו אותך בסוף. הנחתי את העט, והרשיתי לעצמי סתם להנות.

המעניין בנאום הפתיחה, היה שעל אף שהמרצה הביעה סנטימנט שאני מאוד מסכימה איתו – והוא, שהספרים שאהבנו בילדותנו נכנסים לנשמתנו ומלווים אותנו גם בבגרותנו – אף לא אחת מהדוגמאות שהיא נתנה היתה ספר שדיבר אלי בילדותי. "הלב" של דה-אמיצ'יס, "הרוזן ממונטה קריסטו", "עלילות הנס דריאן" ועוד רבים שהוזכרו שם (כאמור, לא רשמתי את הדברים) הם ספרים שבמקרה הטוב דחקו בי המבוגרים לקרוא בהם, אך כשניסיתי לא נתפסתי; במקרה הפחות טוב, אפילו לא שמעתי עליהם קודם להרצאה. מה שמוכיח בעיני, שחווית הקריאה בילדות היא חוויה חזקה ומשפיעה לא רק בגלל עצם היצירות שנקראות בילדות.

יש משהו בפרק החיים הזה, הילדות, אולי משהו בראשוניות הקריאה בילדות, שמאפשר לספרים לחדור לנשמתנו כפי שבבגרותנו הם כבר לא עושים. גם אם אשב היום ואקרא את אותם ספרים שהרשימו את המרצה בילדותה, גם אם אסכים שאיכותם הספרותית גבוהה ושהם מותחים, משעשעים או מרגשים, ספק אם יטביעו בי חותם כמו שהטביעו בה בילדותה. ואף היא, אם תקרא היום את הספרים שהלהיבו אותי בילדותי, ודאי לא תסבור שהם עולים בקנה אחד עם הספרים שקראה היא בילדותה. המרכיב החסר הוא לא איכות ספרותית. המרכיב החסר הוא הילדות.

מה שמביא אותי להרצאתה של ד"ר יעל דר, שהצליחה להציב דרך הסתכלות על ספרות הילדים, שוודאי תצבע את הקריאה שלי לשנים לבוא. בפרפראזה על דבריה (שמן הסתם כבר עברו אצלי עיבוד מסוים, ואולי כבר צבועים במחשבותי שלי), דר תיארה את ספרות הילדים כצומת מפגש בין דורי שמתקיים בכמה אופנים: בתוכן הסיפור (ספרי ילדים רבים עוסקים ביחסים בין הדורות), בחווית הכותב (סופר מבוגר מול קהל קוראים צעיר, סופר מול ילדותו שלו), ברבדים בתוך היצירה (יצירה שמכוונת בו זמנית לילד ולמבוגר, ומתפרשת אחרת בעיני כל אחד מהם), ומפגש פיסי בזמן שמבוגר מקריא את הספר לילד. אבל מלבד אותו מפגש קסום שנוצר בין הורים לילדיהם בשעת הקראה בצוותא, מרבית ה"מפגשים" אותם תיארה דר אינם התלכדות לחוויה אחת אלא מתח שמתקיים ביצירה או בהתהוותה, בין המבוגר לילד, בין דור לדור.

הדברים שכתבתי לעיל אינם בגדר סיכום של ההרצאה (במהלכה נעשה גם ניתוח מאוד מעניין של "פיתחו את השער" מאת קדיה מולודובסקי, ועוד), אלא ניסיון שלי להעלות על הכתב רשמים שנותרו בי בעקבות ההרצאה. אבל כמו אדם שבא לתאר חלום שחלם, בעודי כותבת אני מבינה עד כמה הניסוח הזה מפספס את המחשבות שבאמת עברו בי.

רק עוד דבר אחד קצר אעלה פה, שקשור ישירות לעמוד זה שלי ב"רשימות". שם העמוד "עוד דף אחד ודי". שם אחד מספריה של יעל דר הוא "עוד סיפור אחד ודי". לא הייתי מודעת לדמיון כשבחרתי בשם העמוד: הכוונה שלי היתה לצטט משפט שעליו חזרתי עשרות פעמים בילדותי, כשקראתי במיטה בלילה, ואמא צעקה לי שהגיע זמן לכבות את האור ולישון. שקלתי גם לקרוא לעמוד "רק עד סוף הפרק", אבל "עוד דף אחד ודי" נשמע לי קליט יותר – מן הסתם כי בכל זאת קינן איפשהו בתת-המודע שלי שם ספרה של יעל דר. בכוונה או שלא בכוונה יצא הומאז'. אז שיהיה הומאז'.

 

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

10 תגובות על בחזרה לספסל הלימודים

  1. אביגיל הגיב:

    שבקורס שנושאו "ספר הילדים האהוב עלי" ידברו מרצים
    2 ו-3 על ספרים שהם כתבו?

    בכל מקרה נשמע מעניין.
    אגב, מהו ספר הילדים (נעורים, מתאים יותר לרוב הרשימה) שאהבת?
    אני זוכרת שאהבתי מאוד את צ'רלי והשוקולדה, האריה המכשפה וארון הבגדים, ו 3-0 לטובת בעלי הזקן.

  2. תרצה הגיב:

    הצטערתי לשמוע שבאוניברסיטת תל אביב ועוד בחוג לספרות עברית המרצה אינו מספק בשעור הראשון את הסיליבוס ולא מציג עצמו בפני הסטודנטים
    חוץ מזה אני מאוד נהנית לקרא על ספרי ילדים לזכר אותם ימים טובים ותמימים

  3. טלי הגיב:

    הרוזן ממונטה-כריסטו והנערים מרחוב פאל לוקחים, ובגדול. הראשון – על הרשעות המדוקדקת, עתירת הדמיון והמופלאה כל-כך של החלק השני – המוקדש לנקמתו של הרוזן [וכמובן שבגרסה הקולנועית הרדודה החדשה נעלם כל הרשע המפואר הזה לחלוטין וחילקו לנו מחדש את העולם 'כמו שצריך' לטובים ורעים]
    והשני – על הריאליזם הנוקב, המצמרר וקורע הלב של הסיום.
    ובעצם כשחושבים על זה את שניהם אני הכי אוהבת מסיבות די דומות….

  4. אולה הגיב:

    הוא הספר שלי. גו' המרדנית, חסרת הפשרות, בולעת ספרים ואם כל היתומים לעתיד. הדמות שהכניסה אותי לעולם החדש של נשים חזקות שאינן מפחדות להיות הן עצמן.

  5. איילת הגיב:

    אוי, כמה שלא אהבתי את "הלב" וכמה שדחקו בי לקרוא אותו. כשאני חושבת על זה, לא התחברתי לרוב הספרים שדחקו בי לקרוא – בבית או בבית הספר ובכלל זה התקשיתי עם ז'ול ורנים וסטיבנסונים למיניהם. אולי פעם אני אתן לזה צ'אנס (כשהפרינססה תגיע לגיל הנכון?)

    עוד לפני סדרת נרניה, אני חושבת שהראשונים שהשפיעו עלי היו סדרת "האסופית" וספרי אריך קסטנר (חוץ מאמיל והבלשים שהיה נורא מומלץ אצלנו בבית…).

    אני חייבת לציין גם שאני מתקשה להתחבר להרצאות של חוגי לספרות (הלכתי להרבה קורסים בפורמט אירוח באוניבסיטה העברית) בעיקר כי כל מרצה יודע בדיוק למה התכוון המחבר, טוב יותר מכל אחד אחר ובמין התנשאות פומפוזיות, מוציא את כל הכיף מהפנטזיה. היחיד שלא הצליח לקלקל לי, היה מאיר שלו (ואולי לכן הוא לא ברשימת המרצים?).

    ובנוגע לכותרת – האסוציאציה שלי היתה דווקא "אבא סיפור" של מיקי גבריאלוב, אבל הבנתי בדיוק מאיפה שאבת את הרעיון.

  6. גילי הגיב:

    כמו אביגיל, את צ'רלי והשוקולדה ושאר ספרי רואלד דהל, ואת סדרת נרניה (3"-0 לטובת בעלי הזקן" מעולם לא יצא לי לקרוא); כמו אולה, גם את "נשים קטנות" (אם כי את "גברים קטנים" לא הצלחתי לקרוא עד הסוף); כמו איילת את ספרי אריך קסטנר חוץ מאמיל; וכמה ראשונים מסדרת "האסופית" גם קראתי בהנאה. וחוץ מזה קראתי כל דבר שיכולתי להשיג שנכתב על-ידי: אדית' נסביט, יו לופטינג (ד"ר דוליטל), פרנק באום (סדרת עוץ), ג'ודי בלום, נואל סטריטפילד, דיאנה וין ג'ונס ועוד. אהבתי ספרים של אניד בלייטון שכיום אני לא יכולה לסבול אותם, ושל מדליין ל'נגל שרובם כיום עולים לי על העצבים. ואת סדרת "העלמה ביאנקה", ואת סדרת "הסייח השחור" שבדיעבד היא די בינונית, וספרים של ארתור רנסום, ואת אוספי האגדות של אנדרו לנג, ועוד ועוד.

  7. דודו הגיב:

    לגילי ולתרצה ולשאר המעירות שלום.
    אני המרכז הבלתי מזדהה של הקורס "יצירות נבחרות – ספר הילדים האהוב עליי" אינני המרצה, והעיסוק שלי בריכוז הקורס הוא אדמיניסטרטיבי בעיקרו. אני מתנצל על כך שלא הזדהיתי בשמי בשיעור הראשון. לא היה זה מתוך מחשבה ש'כולם מכירים אותי' אלא דווקא מתוך התרגשות ומבוכה יחסית מן המעמד שאינני מורגל בו – לרכז קורס שאינני אחראי על תכניו, ואני מתנצל על כך.
    סיליבוס חולק בשיעור השני לסטודנטים הרשומים בקורס ולמי שבקש מקהל האורחים. את רשימת המרצים (ולא הסיליבוס של הקורס) הקראתי מתוך מודעה שפוזרה ברחבי האוניברסיטה ופורסמה מספר פעמים בעיתונות היומית. הלו לא נרשמת לקורס בטרם ידעת מי המרצים בו, האין באותה מודעה שהזמינה אותה להרשם לקורס את רשימת המרצים? בכל אופן השלמה לרשימה שכתבת:
    הרצאה 10 היא של פרופ' חגית הלפרין ותעסוק ב"שני רעים יצאו לדרך" של לובה ואבידר-טשרנוביץ
    פרופ' אסא כשר ירצה על דון קישוט
    פרופ' מני מאוטנר ירצה על פנג הלבן
    ופרופ' זהר שביט תרצה על אליס בארץ הפלאות.

  8. גילי הגיב:

    אכן קיבלתי את הסילבוס בשיעור השני, סליחה שלא פירסמתי השלמה כאן. וכאן גם אשלים שהמרצה שפתחה את ההרצאה הראשונה היתה מיכל אורון.
    נרשמתי לקורס על סמך ידיעה שפורסמה בעיתון (לא מודעה), ובה הוזכרו שמות אחדים מתוך הרשימה המלאה – די בשביל שאחשוב ששווה לנסות, אבל לא יותר מזה. בתור מי שלא הכירה איש באולם או על הבמה, היה לי מתסכל מאוד לא לקבל ביד שום מסמך כתוב, וגם לא לשמוע דברים "ממקמים" מהדוברים על הפודיום. אז אולי באמת נעשיתי קצת פראנואידית, והנחתי שכולם יודעים ורק אני לא. סליחה אם כתבתי בתוקפנות יתרה, זאת מלכודת ידועה של כתיבת בלוגים. אבל הערתי לגבי הזדהות בתחילת הדברים בעינה עומדת: הג'סטות הקטנות יכולות לפעמים לעשות את כל ההבדל!

    אם אתה כבר כאן, אולי תוכל לענות לי, אם ידוע לך, מה היו השיקולים מאחורי בחירת המרצים לקורס? את שלושת המרצים הראשונים (יעל דר, אסתר שטרייט-וורצל, יהודה אטלס) היה טבעי מאוד להזמין, שכן הם עוסקים בכתיבה לילדים או על ילדים. כך גם נירה הראל, זוהר שביט, ועוד. אבל איך הגעתם דווקא ליעל דיין, לדוגמה, או לאסא כשר? מה הקשר שלהם לספרות ילדים? או שסתם יצאתם מנקודת הנחה שאנשים מעניינים יגידו דברים מעניינים, גם אם אין זה תחום עיסוקם העיקרי?

  9. דודו הגיב:

    מאחורי סדרת 'יצירות נבחרות' המחודשת, כמו זו של העבר הרחוק, עומדת המחשבה כי אהבת הספרות והספר איננה נחלתם של חוקרי הספרות בלבד. באירועים מן הסוג הזה אנו מבקשים להביא דמויות מדיסציפלינות שונות אשר יציגו נקודות מבט שונות ומגוונות. הרצאות הפתיחה והסיום ניתנו/ינתנו על ידי חוקרות שתחום ספרות הילדים הוא תחום התמחותן, וביניהן הזמנו יוצרים, חוקרים מתחומים שונים, עיתונאים ואנשי ציבור שיוכלו לשלב בהרצאתם את האישי והאינטלקטואלי. ולהאיר את היצירות האהובות עליהן מנקודת המבט הייחודית של עיסוקם. מטבע הדברים, לא כל ההרצאות תהיינה באותה הרמה או תעוררנה את אותו העניין, אולם אני בטוח, כי בסך הכל הצלחנו לגייס רשימה מגוונת ואיכותית של מרצים ושל יצירות בהן הם עוסקים הלא כן?
    להתראות ביום ג' הקרוב בהרצאתה של פרופ' זיוה שמיר.

  10. זוהר הגיב:

    וואו. אני אשמח לשמוע את אסתר שטרייט וורצל. "אורי" הוא הספר האהוב עליי🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s