הרומן שלי עם אן

הספר הראשון, ועד היום אחד היחידים שקראתי פרי עטה של אן רייס, היה The Witching Hour. מאז עברו כבר כעשר שנים, ומהספר נותרו לי רק רשמים וזכרונות עמומים: מעשה בשושלת מכשפות בניו-אורלינס, רדופות רוח רעה שמעניקה להן כוחות אך גם משחקת בהן ומתמרנת אותן. אני זוכרת כמה ריתק אותי הספר הזה, איך נשארתי ערה עד השעות הקטנות של הלילה, קוראת במתח את סיפורי הזוועות האירוטיים, מנסה לדמיין את המראות ולחוש בריח הרקב המתקתק, ומפתחת אט-אט כמיהה עזה לבקר בעיר זו ניו-אורלינס.
באותם ימים הייתי מעבירה כל ספר שאהבתי מייד לחברתי נטע (אנחנו כבר לא מתראות לעיתים מספיק קרובות כדי להמשיך במנהג המבורך ההוא, ולכן מצטברים פה הספרים בערימה, מחכים לביקור הבא של נטע בביתי…) ונטע לא הכזיבה, נדבקה מייד אף היא בהתלהבותי. באותו קיץ היתה לי הזדמנות לבקר בארצות הברית, ולהשתתף בכנס לחובבי עוץ שנערך בקליפורניה (ועליו אולי עוד אספר בהזדמנות אחרת). נטע החליטה להצטרף אלי בנסיעה, אבל רצינו לעגל קצת את הטיול, וכך נפלה ההחלטה, על סמך גחמה רומנטית: ניסע לניו-אורלינס. אז נסענו.
גם כשמזג האוויר בניו-אורלינס נעים, זו עיר מהבילה. אף אדם שפוי לא נוסע לניו-אורלינס באמצע הקיץ. אולי לא היינו שפויות. היה הרעיון, היו האמצעים, הרבה מחשבה לא הקדשנו לעניין, וגם לא תכנון. מצאנו לנו מלון קטן ברובע הצרפתי, מרחק הליכה קצרצר מרחוב בורבון (עליו לא ידעתי הרבה מעבר למה שניתן ללמוד משיר של סטינג) והתנחלנו לשלושה ימים. טיילנו ברחובות והתפעלנו מהפירזולים המפותלים המקשטים את המרפסות כמו תחרת ברזל, שמענו קצת ג'ז, אכלנו "קרופיש אטופיי" וגמבו ושאר דליקטסים ממטבח הקריאול, ובמלכודת תיירים אחת הצטלמנו למזכרת, בתמונת שחור-לבן מבויימת, לבושות בביריות ומחוכים. בקיצור – עשינו חיים משוגעים.
למען האמת, בילינו כל כך, עד שדחינו פעם אחרי פעם את הטיול שלשמו כביכול תוכנן הביקור כולו: לגרדן דיסטריקט, לחזות בבית שבו מתרחשת עיקר העלילה של The Witching Hour, ושבו מתגוררת הסופרת אן רייס בכבודה ובעצמה. אך לבסוף הגיעה העת. סקרנו את המפות (התאכזבנו לגלות שקו החשמלית ושמו תשוקה בוטל משכבר ולא נוכל לסוע בו) והצלחנו לאתר את היעד. כתובת מדוייקת לא היתה לנו, רק הצטלבות שני רחובות; קיוונו שנוכל לנחש מתוך ארבעת הבתים הפינתיים איזהו בית הסופרת.
ובכן כשהגענו למקום, לא היה ספק. בית גדול וקודר, מוקף חומה, עומד בצל עץ סיוטים. אין לי מילה אחרת לתאר את העץ הזה, אדיר מימדים, שגזעו מסובך ומלופף סביב עצמו כמו מתפתל בכאבים, ושורשיו הענפים מרימים ומבקעים את המדרכה מכל עבר כמו פורצים סדקי מילוט לנשמות מיוסרות מהגיהנום – כך לפחות הוא מצטייר בזכרוני. מין עץ שכזה שבצילו כותבים סיפורים של אן רייס. (בשדרות בן ציון בתל-אביב צומחים כמה עצי פיקוס שמזווית מסויימת אולי מזכירים אותו, רק קטנים הרבה יותר…)
ונטע, כמו נטע, ניסתה לשדל אותי שהדבר הנכון לעשות עכשיו יהיה לצעוד במעלה השביל, לצלצל בפעמון הדלת ולשאול את מי שיענה, אם באמת זה הבית של אן רייס. אני, שתמיד הייתי פחדנית, סירבתי בכל תוקף והתחננתי שפשוט נלך משם. בסוף התפשרנו, החלטנו להקיף את הבית ולחפש כניסה אחרת, שאולי יהיה לידה שלט עם שם המשפחה. הפלא ופלא, בהמשך החומה אכן היה שער צדדי – כניסת משרתים לשעבר – וברחוב ליד הכניסה חנתה לימוזינה ארוכה ומפוארת, שעל לוחית הרישוי שלה היה כתוב באותיות אנגליות: OPHANIM. חשבנו שזה מין חוש הומור כזה, לכנות את הלימוזינה "אופניים", וצחקנו זו אל זו. ואז התחדש הויכוח: נטע עדיין רצתה לגשת אל הדלת ולצלצל בפעמון, ואני כמעט עשיתי בתחתונים מרוב מבוכה. ובעוד אנו עומדות ומתווכחות, נפתחת הדלת בחומה, ומתוכה יוצא חתיך חתיכי במיוחד – כזה מין דוגמן תחתונים – לבוש בחליפת טוקדיסו מדוגמת, מן הנעליים המצוחצחות ועד עניבת הפרפר המושלמת.
Does Anne Rice live in this house?
התנפלה עליו נטע, בלי שמץ של היסוס.
She sure does!
השיב היפיוף, אלא שבמבטא הדרומי המתגלגל והמלטף שלו זה יצא:
She shorrre du-uz!
ומייד המשיך:
Did y'all come here for the book signing? Cuz that’s not here. That’s being held three blocks down over thataway.
וכך התברר שהגענו בדיוק בזמן לארוע חתימה על ספרה החדש של רייס, שיצא לאור ממש באותו יום – Memnoch the Devil   שמו – ושלרגל יציאתו נאותה רייס להיפגש עם קהל קוראיה בפעם הראשונה מזה ארבע שנים, בחנות הספרים הקרובה אל ביתה. התזמון המוזר שבחרנו לנו לביקור בניו-אורלינס, כל אותן פעמים בהן תיכננו לטייל בשכונתה של רייס ודחינו ליום אחר, הכל הצטרף לבסוף למין צרוף מקרים נהדר שכזה.
מצאנו את חנות הספרים: לפנינו בתור עמדו כבר כ- 200 איש (בלבד!) והיה ברור שנצטרך לעמוד שם שעות. אבל נטע היתה הפרטנרית המושלמת להרפתקה הזאת: שתינו הסכמנו שאנחנו נעמוד בתור הזה גם אם נצטרך לעמוד בו כל היום. בסוף עמדנו בו רק שלוש שעות בערך. (הייתם צריכים לראות כמה אנשים עוד הגיעו אחרינו!) אחווה נהדרת התפתחה בין העומדים בתור. אישה אחת צילמה אותנו והבטיחה לשלוח לנו את התמונות (מעולם לא קיבלנו אותן), פיטפטנו עם כל שכנינו, היתה אווירה חגיגית של קרנבל. התברר שאן רייס מימנה לעומדים בתור סיורים מודרכים בבית הקברות הסמוך לחנות הספרים: שכנתנו החביבה שמרה לנו על מקומנו בתור בזמן שהשתתפנו בסיור. ובהחלט
היה מה לראות שם. (האקלים ותנאי הקרקע בניו-אורלינס אינם מתאימים לקבורה באדמה, ועל-כך קברי עשירים בניו-אורלינס הם מבנים משפחתיים גרנדיוזים מעל לקרקע. מה שהופך את בתי-הקברות למקומות מעניינים מאוד – וגם נותן השראה לסופרות אימה.)
ובעוד אנו עומדות בתור, צועדת ברחוב מולנו תהלוכה מופלאה: שישה סוסים לבנים מושכים כרכרה שחורה, ולפניהם צועדת תזמורת ג'ז ומנגנת שירים עליזים. לוויה בסגנון ניו-אורלינס. ואז הכרכרה נעצרת, ארון המתים מוצא מתוכה אל הרחוב, דלת הארון נפתחת ומתוכו יוצאת מי אם לא הסופרת המכובדת אן רייס. כניסתה הגרנדיוזית והמורבידית לוותה גם בפיזור קונפטי נוצץ בצורת רוחות רפאים, חתולים וכובעי מכשפות.
סוף סוף נכנסו לחנות, רכשנו עותק של הספר, והתקדמנו לאורך התור לקבלת חתימה. בשלב מסוים הודיע כרוז מטעם הסופרת שידיה מתחילות להתעייף, ולפיכך היא מבקשת לקצר בהקדשות ולחתום רק על הספר החדש ולא אף ספר אחר. גם קולה כבר התחיל להצטרד מרוב שיחות נימוסין עם הקוראים, ואף על פי כן כשהגענו אליה היא הסכימה לפטפט טיפה איתי ועם נטע. סיפרנו לה על צירוף המקרים המופלא שהביאנו עד הלום: התברר שחלקים מהספר החדש שלה מתרחשים בארץ הקודש, וגם היא קצת התרגשה כנראה ששתי בחורות ישראליות נוכחות באירוע. שאלנו אותה אם נוכל לראיין אותה לאחד העיתונים בארץ (לנטע היו אז קשרים ב"כל העיר"), ולהפתעתנו היא הסכימה, ונתנה לנו מספר טלפון שנוכל להתקשר אליו למחרת. אפילו הספקנו לדון בלוחית הרישוי של המכונית שלה, ולקבל הסבר מפיה (התברר שהכוונה היתה לאופנים שהם סוג של מלאכים, כמו השרפים). ובסך הכול: יום נהדר, יום לזכור.
עוד הרבה דברים יפים עשיתי עם נטע באותו טיול, אבל על הקסם של אותו יום היה קשה להתעלות.
הרומן שלי עם אן רייס בא אל שיאו שם בניו-אורלינס, וכנראה בו זמנית גם אל קיצו. ספר ההמשך ל-The Witching Hour, שקנינו וקראנו בזו אחר זו במהלך הטיול, היה מאכזב לעומת הראשון. במספר הטלפון שנתנה לנו רייס ענתה סוכנת בית מהוססת, שהסבירה כי רייס נקראה בדחיפות ללוויה משפחתית. (ניסינו שוב אחרי שבועיים, אבל חלון ההזמנויות כבר נסגר.) את Memnoch the Devil עד עצם היום הזה לא קראתי, כי לא היה לי כוח לערפדים של רייס; נטע קראה אותו ואמרה שהוא מוזר, ומאכזב. וכל ספר אחר של רייס שניסיתי לקרוא מאז, לא עשה לי חשק להמשיך.
לאחרונה יצא לרייס ספר חדש, סיפור המאחד סוף סוף בין שושלת הערפדים לשושלת המכשפות. הספר זכה כנראה לסדרה של ביקורות גרועות ומשפילות. בתגובה החליטה הסופרת לכתוב תשובה במסגרת המלצות הקוראים באתר המכירות אמאזון. את הספר לא קראתי ולא אוכל לחוות עליו דיעה. ליבי יוצא לסופרת, יש לי מושג כלשהו על כוח הפגיעה של ביקורות מרושעות, אפילו אם הן טיפשיות. אבל עצם תגובתה, לדעתי, מראה על אובדן מסויים של שיקול דעת ומודעות עצמית, מהסוג שעלול גם לקלקל את ספריה. גם בלי לקרוא, אני מוצאת שקל לי להאמין דווקא לביקורות השליליות: פתאום אני מוצאת את עצמי מגיבה ריגשית כאילו מאז ומעולם זילזלתי בספריה. אני שפעם נסעתי עד לניו-אורלינס רק כדי לפגוש אותה, מגלה היום שלא בא לי לתת לספרים החדשים שלה צ'אנס. לא בא לי לנסות אפילו לקרוא את Memnoch the Devil, שמונח אצלי כבר כמעט עשר שנים.
למה הפסקתי לאהוב את אן רייס? האם החיבה לספריה היתה סתם מין משיכה זמנית עזה לג'אנק, כמו הדיבוק שהניע אותי לקרוא בפרק זמן קצר מאוד את כל כתבי וי.סי. אנדרוז? האם זה משהו שהפסיק למשוך אותי אחרי שהתבגרתי והתפכחתי, כמו הספרים של אניד בלייטון? או אולי סתם נהייתי סנובית לעת זקנה? הייתכן שספריה המוקדמים של רייס היו טובים, ומאז היא התקלקלה? בפורומים ספרותיים ריכלו עליה, שמאז שצברה מעמד היא מסרבת לסור למרותם של עורכים לשוניים. אף אחד לא יגיד לה איך לכתוב את הספרים שלה. יש הטוענים שזאת נקודת ההתחלה של ההתדרדרותה כסופרת איכותית. לעומתם טוענים אחרים שאן רייס כתבה ספרים מחורבנים עוד הרבה לפני שכתבה את הספרים "הטובים" שלה, ושהללו "התפלקו" לה כנראה בטעות. כל מה שברור לי, הוא שאני לא לבד בין קוראי ספריה שלא לגמרי יודעים איך לאכול את הסופרת הזאת: ג'אנק או ספרות איכות? מרתק או משעמם? חדשני או לעוס?
אולי הגיע הזמן לקרוא שוב את The Witching Hour, לראות איך אני מגיבה אליו היום. האם שוב אתפס ואקרא טרוטת עיניים עד שהשחר כבר יפציע באופק? האם שוב אתאהב וארצה מייד לעוף לניו-אורלינס?
אבל האמת, אין לי כוח.
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה איך פגשתי את. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

7 תגובות על הרומן שלי עם אן

  1. יוכי שלח הגיב:

    אבל אף פעם לא קראתי שום דבר של אן רייס. אבל
    קראתי את מה שאת כתבת
    ויש לי הרגשה שזה לא פחות שווה…

  2. Rogatka הגיב:

    הכל נראה גדול מאוד.
    כשהגוף והראש גדלים בהתאמה,
    הכל מקבל פרופורציות.

  3. דנה הגיב:

    קראתי ונהניתי את הרשימה, על אף שגם אני, כמו יוכי לפני, לא קראתי שום דבר של אן רייס (האמת שפעם התחלתי איזה פייפרבאק דקיק שלה על… ערפדים, כמובן, אבל מאחר שמעולם לא הייתי חסידה גדולה של הז'אנר, זנחתי אותו לאנחות). ביחוד אהבתי את צירוף המקרים שבעטיו נודע לכן על אירוע חתימת הספרים. זה כמעט כמו סיפור של פול אוסטר🙂

  4. דנה הגיב:

    קראתי את הרשימה ונהניתי. אין מושג לי מה יש היום מילות יחס עם.

  5. פרינציפ הגיב:

    אממ… תהיתי אם תוכלי לפרט קצת יותר על סדרת הספרים- כמה ספרים בסדרה, מה סדרם, אלו תורגמו לעברית וכו'. לא קראתי אף ספר של הסופרת אבל הסרט "ראיון עם ערפד" חביב מאד בעיניי.

  6. רז הגיב:

    אני מחפש ספרים של אן רייס בעיברית אם מישהו מכיר הוא מוזמן ליכתוב לי אני יודה לכם
    RAZKAPLAN@HOTHAIL.COM

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s