מאת ג'ף ריימן; תרגמה מאנגלית יעל אכמון; הוצאת גרף, 359 עמודים, 78 שקלים.
כבר משם הספר ניתן להבין שזה לא רומן שגרתי. 253 הוא מספר הנפשות על רכבת תחתית באנגליה, אם בכל מושב יושב נוסע (7 קרונות ובכל קרון 36 נוסעים), פלוס הנהג. לכל נוסע ונוסעת ברכבת מוקדשים עמוד או שניים ובהם תיאור חיצוני, "מידע פנימי" (מקצוע, מטרת הנסיעה), ותיאור המחשבות של אותו אדם במהלך כשלוש דקות נסיעה ברכבת. גימיק ההצצה למחשבות מוכר לנו מסרטים כגון "מלאכים בשמי ברלין" ואותו קליפ של REM ל"Everybody Hurts Sometimes”. ריימן ניסה לבנות רומן שלם סביב אותו גימיק. זו לא משימה קלה.
בספר שבו בכל שני עמודים משתנה הגיבור הראשי והשעון מתאפס מחדש, לכאורה אי אפשר לקיים רצף עלילתי. לכאורה מדובר לא ברומן, כי אם בקובץ ובו 253 סיפורים קצרצרים, כשהמבנה והרקע מהווים חוט מקשר.
מחשבתי הראשונה (ומתברר שלא הייתי הראשונה שסברה כך) היתה שזהו מעין אלבום שניתן לדפדף בו באקראי, לקרוא פה סיפור ושם סיפור. (הזכיר לי את ספר הפורטרטים של הולכי רגל ברחוב 42 בניו-יורק). כשאין רצף נראטיבי, קשה לשמור גם על רצף של קריאה, ומכאן עלול להיות קשה גם לשמור על עניין בקריאה. אם נמשיל את הספר לפסיפס שנגלה לעינינו אבן אבן, הרי שלאורך זמן בעצם די משעמם לבחון את האבנים הבודדות אחת אחת. אלא שמתוך התנסות אישית אני יכולה להעיד, שבמקום להשתעמם קרה ככל שהתקדמתי ההפך: הקריאה צברה תאוצה, התעניינתי בספר יותר ויותר, נבנה מתח. סוף הספר, שחורג ממבנה עיקר הספר, הוא בהחלט סוף עגול, סוף של פורקן, סוף עם תכונות של סוף (ומי שידלג אליו ויקרא לפני הכל, יקלקל לעצמו את שאר הספר). קשה לטעון שיש בספר הזה עלילה, ואף על פי כן מתאים לי לכנות אותו רומן, ולא קובץ סיפורים, אלבום או פסיפס.
הקשרים בין דמות לדמות מצטברים לכדי סיפורים קצרים, גם אם בלתי שגרתיים במבנה שלהם. לדוגמא: נוסע אחד עובד במשרה בכירה במשרד כלשהו; עובדיו מתכננים בשבילו מסיבת יום-הולדת, והוא הזמין אליה גם מבקרת בכירה ממנו, בתקווה להרשים אותה במידת הנאמנות של העובדים הכפופים לו. נוסעת בקרון אחר היא אחת העובדות מתחתיו. היא בזה לו. בידיה היא מחזיקה את מתנת יום ההולדת שלו: גוש של חרא פרה-היסטורי מאובן.
לא הופתעתי לגלות שהספר התחיל את חייו כפרוייקט מקוון: יצירה מתואמת לאינטרנט. גם כשקראתי בגרסה המודפסת, נאלצתי שוב ושוב לדפדף קדימה או אחורה בספר, על מנת להשלים מידע או להיזכר בנוסעים שעל אודותם כבר קראתי. (וכאן אציין כמה מתסכל היה שאין נספח שעוזר לחפש בספר דמויות לפי שם, על אף שקל מאוד לאתר דמויות לפי מספרן הסידורי ואפילו לפי נושא המחשבות שלהן). הספר הזה פשוט אינו לינארי, וזאת חווית קריאה מוזרה שאינני רגילה אליה. קראתי שניים-שלושה קרונות לפני ש"נכנסתי לקצב"; צריך להתרגל לדוגמא לכך שבקריאה בניגוד לכיוון השעון, הנוסעים הולכים ומתרחקים ממוקד פעילות מסוים (קטטה, הצגה, נוסע שמקיא) ואז בהדרגה חוזרים אליו שוב… רק לקראת אמצע הספר "התרגלתי" לקריאה הזאת, ובדיוק שם הדברים התחילו להיות מעניינים באמת. ואני מניחה שכך תיכנן זאת ג'ף ריימן.
אזהרה: ספויילרים חלקיים בהמשך
בדיוק באמצע הקרון השלישי, מתגלה פרט קטן (אליו יש רמזים כבר מתחילת הספר), שמעלה את המתח מייד בכמה דרגות. ובקרון הרביעי הפתעות נוספות: שניים מהנוסעים כלל אינם בני-אדם בשר ודם. זה לא סתם גימיק: זה גם מכין את הקרקע ל"פואנטה" בסוף הספר, הכרוכה בכך שהקוראים נדרשים לבלוע את נוכחותה של אנה פרנק (כן, אותה אנה פרנק) כדמות קיימת/לא קיימת, חיה/מתה, מציאותית/על מציאותית.
סוף הספויילרים
אמנם אין לספר עלילה, אבל משנתו של ריימן עולה ומבעבעת בו ובסופו של דבר אפשר, לדעתי, להגיד על מה הספר (ובאופן לא מפתיע, גם ספרו של ריימן WAS אותו קראתי בעבר עוסק בתמות דומות). וזוהי, כפי שהיא מתפרשת בעיני: האנשים, כמעט כולם, אומללים (אבל המהגרים והגוססים מפוכחים יותר); מי שאינם אומללים חיים בעבר, או באשלייה; העבר לנצח יראה יפה יותר מהעתיד; ולבסוף, שרגעי האסון הם בו זמנית רגעים של חסד, אם לא גאולה, בהם מתמזגים העבר והעתיד, החיים והמוות, האומללות והאושר.
יותר מזה לא אוכל לכתוב בלי לקלקל לכם את הספר.
—–
(למען הגילוי הנאות: את הספר הזה קיבלתי במתנה מהעורך הראשי בהוצאת גרף, הוצאה שאני מקווה אולי לשתף איתה פעולה בעתיד.)
עוד דף אחד ודי 
אותו המו"ל שמסיבות שונות אינני נמצא איתו ביחסים אישיים טובים התעלם מבקשה שלי לתת לי עותק של ספר שלו לביקורת בעיתון "גלובס".
חבל על ידי כך המו"ל הנ"ל מונע מעצמו ערוץ פירסום נוסף שרק יכול לעזור לשיווק של ספריו. אבל אלה כמובן שיקוליו שלו
הפרוייקט המקוונן (מקוונן או מקוון?) קיים עדיין?
את הספר למהדורה מודפסת, הורדו חלקים ניכרים מהפרוייקט מהרשת.
לפני שאת זורקת ספויילר. ולפחות פיסקה מראש ובצורה בולטת.
שאלוהים יקלל אותך בגלל הספוילר
שלא להכניס ספויילרים גדולים מדי. לא אגיד שאין כאלה בכלל, אבל את ההפתעות הגדולות ביותר – לפחות, מה שהפתיע אותי כשקראתי בספר – לא גיליתי. למען האמת, ממש התפתלתי בניסוחים מסויימים כדי לא לספיילר יותר מדי. עם כל הכבוד, קשה לכתוב ברצינות על ספר בלי לגלות כלום על תוכנו. הרמזים שפיזרתי כאן קיימים גם בגוף הספר עצמו, ובספר לא חסרות הפתעות שלא רמזתי אליהן. אז גדי: קודם כל סליחה, אוסיף שורת אזהרה לסקירה הקיימת, אבל בחיי שיש בספר הזה עוד הרבה מה לגלות. ושלום: קצת חריפה ההתבטאות שלך, לא? נגיד הייתי חושפת פה את הטוויסט ב"משחק הדמעות", הסוף של "החוש השישי", וגם מי מת בהארי פוטר החמישי – עדיין התגובה שלך היתה לדעתי מוגזמת.
גילי, לכתוב בלוג מעניין ואיכותי לא מבטיח שהפוסטים מהקהל יהיו תמיד מעניינים ואיכותיים.
ההמלצה שלי אליך: תנסי להתעלם מטרולים.
אפילו אם יש להם שמות של כדורלני עבר.
חייבים לציין שהיא כתבה בפירוש שיש כאן ספויילר,והיות ואני מתכוון לקרוא את הספר,פשוט דילגתי מעליו,ולא קראתי אותו.
אם לא שמתם לב שבפירוש היה כתוב שם שיש ספויילר,אתם יכולים להאשים רק את עצמכם.
הירנוט – אתה צודק, תודה על העצה והתמיכה.
אליס – את ההערה על הספויילר הוספתי בתגובה להודעות כאן, אבל גם לך תודה על הנאמנות.