כמו אוליביה, כמו אלואיז

שמחתי לקרוא את הביקורת האוהדת שכתבה יעל דר לספר "קטינטינטונת". גם אני מפרגנת לספר הזה: גם כי הוא סימפטי (אני מסכימה עם כל מילה שכתבה יעל דר), וגם כי את טל אלעזר אני קצת מכירה מהשכונה, ומחבבת. טל אלעזר היא כותבת וותיקה ב"לאישה", אני כותבת חדשה של טור באותו עיתון, ולא הרגשתי בנוח להקדיש דווקא שם המלצה לספר שלה – על אף נחמדותו.
 
אז הנה כבר קיימת המלצה לספר, יש פה לינק אליה, לא אחזור על התוכן שלה. אבל כן, ברשותכם, ארשה לעצמי להוסיף דיגרסיה קטנה בהשראת הספר. זאת עתליה, גיבורת "קטינטינטונת" (ספרית פועלים, 2004):

 

 
וזאת אוליביה, גיבורת "אוליביה" מאת איאן פלקונר (הוצאת מחברות לספרות, 2001):

 

 
ומן הסתם הדימיון בינהן אינו צרוף מקרים, כי אם הומאז'. עתליה היא אמנם ילדה ולא חזרזירה, אבל זה עושה אותה כשרה לכיכוב בספר ילדים בארץ*, ובעצם לא משנה כי גם אוליביה היא בעצם ילדה. ככה זה בספרי ילדים.
אם אוליביה היא אמה הרוחנית של עתליה, הרי שגם לאוליביה היתה אם רוחנית, אלואיז שמה (מודן, לא מזמן כל-כך):

 

 
אלואיז הגיחה לעולם ב-1955, פרי שיתוף פעולה בין מדריכת קול אגדית באולפני MGM, קיי תומפסון, שהמציאה את קולה הייחודי של הדמות וכתבה לה טקסטים, לבין המאייר הילארי נייט, שנתן לה צלם והפיח בה חיים על הנייר. אלואיז מתגוררת במלון הפלאזה בניו-יורק עם האומנת שלה נני, הכלב וויני, הצב סקיפרדי, וכמה יונים (אם משאירים את החלון פתוח משך שבוע שבועיים, המון יונים). יש לה אמא שאינה נראית לעולם, אך לפעמים מצלצלת בטלפון כדי להזניק את אלואיז ואת נני לפריז או למוסקבה.
אלואיז היתה כנראה בת השש הניו-יורקית הקוסמופוליטית האולטימטיבית הראשונה. אחריה באה אוליביה, בת-שש ניו-יורקית קוסמופוליטית אולטימטיבית לשנות האלפיים. אוליביה אמנם אינה ג'ט סטרית כמו אלואיז, שלקחה בסערה את הארק-דה-טריומפ, הלובר והקרמלין; אבל גם אוליביה מנכסת לעצמה אושיות תרבותיות מערביות מודרניות והופכת אותם לחלק אינטגרלי מעולמה היומיומי של ילדה קטנה: היא מציירת על קיר חדרה בהשראת ג'קסון פולוק (ובגב הספר, דיוויד הוקני מחלק מחמאות לתפיסת האבסטרקט האומנותית שלה), בונה מגדל חול בצורת האמפייר סטייט, קוראת סיפור לילה טוב על מריה קאלאס, וחולמת לרקוד כמו בתמונה של אדגר דגה. כמו הילארי נייט, אולי בהשראתו, עיצב איאן פלקונר ספר שעמודיו מצויירים בשחור ולבן, ורק פה ושם כתם צבע עז שמתפקד כזריקת חיוניות ומרץ. מובן שיש גם הבדלים רבים בין אלואיז לאוליביה: אוליביה גדלה בשנות האלפיים במשפחה מסורתית, עם אמא, אבא ואח קטן, ויש לה חדר משלה בבית המשפחתי, ולא בבית מלון. (עד עצם היום הזה, אגב, תלוי במלון הפלאזה בניו-יורק פורטרט של אלואיז, מחווה לדמות הפיקטיבית שהתגוררה שם).
עתליה דומה יותר לאוליביה מאשר אוליביה לאלואיז, גם בעיצוב הגראפי, גם בהיותה בת אותו דור, וגם ברקע המשפחתי שלה. ועם זאת, אלואיז ואוליביה דומות יותר בעיני מאשר כל אחת מהן לעתליה. מן הסתם עיקר ההבדל הוא בכך שעתליה ישראלית, בעוד אלואיז ואוליביה לא סתם אמריקאיות, כי ניו-יורקיות בנות מנהטן: הן הילארי נייט, הן איאן פלקונר, היו והינם בין האמנים היוצרים מדי פעם ציורי שער למגזין "ניו-יורקר", סמל האצולה הניו-יורקית. שלא כמו אלואיז ואוליביה, עתליה אינה מבקרת במוזיאונים, בבלט או באופרה, ואינה מביעה את דעותיה על אומנות ואדריכלות (אולי רק אופנה). ההוואי של עתליה שונה לגמרי: זירות הפעילות שלה הן בית-הספר, המשפחה, ודירת השכן מלמעלה. אבל מעל הכל, עתליה שונה מאוליביה ומאלואיז בפגיעות שבה.
לכאורה גם עתליה עצמאית ועזת מצח: היא "מסדרת לעצמה" שאמה תיכנס להריון (או כך לפחות נדמה לה), יוזמת פגישות עם הסבים ועם השכן, ומסבירה לאמה ש"לפעמים ילדים רוצים להיות לבד, בלי הורים, וצריך לכבד את זה". אבל מעל לכל מרחפת הפגיעות, שבאה לביטוי אגב גם בהבעות הפנים הנוגות והחוששות שבאיורים המדוייקים להפליא של ליאורה גרוסמן. אלואיז בחיים לא היתה מתייעצת עם סבא וסבתא לפני אף פעולה. אוליביה אף פעם לא היתה מרגישה את עצמה בודדה. אף אחת מהן לא היתה מפחדת מהשכן למעלה, שבאחד האיורים של ליאורה גרוסמן מתנשא מעל ראשה של עתליה הזערורית כאילו היה הר.
במילים אחרות, גם אם היתה רוצה להיות כזאת, עתליה אינה אוליביה הישראלית. היא מתונה, מהוססת ופגיעה מדי. מצד אחד נחמד לקבל בספר תכונות עדינות ומעודנות שכאלה; עתליה בזכות עצמה פשוט סימפטית. מצד שני, ההומאז' לאוליביה שבאיורי הספר, רק מדגיש בעיני עד כמה חסר לי ספר שיחגוג קצת את החוצפה הישראלית, כשם שאלואיז ואוליביה חוגגות את הסנוביזם התרבותי הניו-יורקי – ובו זמנית עושות ממנו צחוק. ואולי זה מה שחסר לי קצת בספר הזה (אבל רק קצת, ורק כי הגרפיקה דרשה את ההשוואה): היכולת לשבור את הסד המגביל של הילדה הטובה, במודעות מלאה ובהומור עצמי.
 

 

 

 —–
 
*כשרציתי להביא את אוליביה להוצאת כתר, נאמר לי שבכתר לא מוציאים ספרים על חזירים, כי הדתיים לא קונים אותם. הספר "על חולד קטן שרצה לדעת מי עשה לו על הראש" הגאוני עבר ניתוח כריתת חזיר במסגרת תהליך הפיכתו לספר עברי. הוצאת מחברות לספרות מעסיקה כנראה משגיח כשרות מזרם אחר, כי להם לא היתה שום בעיה לאמץ את אוליביה ולהפוך אותה לרב-מכר. ולמען ההגינות: גם בכתר מנשבת כבר רוח אחרת, ויש לקוות שבימינו לא היו דוחים ספר מוצלח על הסף בתואנה טיפשית כל-כך.
 
 
 

פוסט זה פורסם בקטגוריה יומן קריאה. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על כמו אוליביה, כמו אלואיז

  1. איילת הגיב:

    את עתליה אני עוד לא מכירה, וכנראה גם לא אכיר בקרוב. בשביל אלואיז אנחנו עוד קטנות (ניסיתי) אבל אוליביה היא להיט.
    בעיקר כי אנחנו אוהבים אותה כמו שהיא (והיא אותנו).

    ועכשיו אני חייבת לדעת. אז איך עושה קקי של חזיר?

  2. גילי הגיב:

    אצטרך לבדוק ולחזור אלייך.
    גם בשביל עתליה אתן קצת קטנות, נדמה לי. מה עוד שזה מין "גידי תינוק עולמי" כזה, מיועד לילדות שעומדות להיות אחיות גדולות. אבל כשהוד מעלתה תחליט שהיא רוצה אחות קטנה, אנחנו נדאג להעביר לה עותק.

    תמסרי נשיקות.

  3. חמוטל הגיב:

    אוליביה היא שווה ואסור באיסור חמור להרוס אותה בשאלןת אידיותיות כמו איך עןשה קקי של חזיר

  4. פינגבאק: הקסם של לילי למפיון | אם תרצי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s