המקרה המוזר של הכלב בשעת סיפור

בעת דפדוף במוסף "ספרים" האחרון, נתפסה עיני לביקורת על הספר "אל מחוץ לאבק" מאת קארן הסה. את הספר לא קראתי, אבל שמו מוכר לי היטב, שכן לפני שנים אחדות זכה הספר בפרס "ניוברי" –  אולי הפרס היוקרתי ביותר לספרי נוער חדשים בארצות-הברית. מה שעורר את ענייני היה העובדה שהספר יצא לאור בסדרת "פרוזה", להבדיל מסדרת "פרוזה-עשרה", וכנראה בשל כך גם הביקורת עליו הופיעה במדור הספרות היפה המתורגמת ולא בעמוד המוקדש לספרי ילדים ונוער. נראה שעל אף שבארצות-הברית שווק הספר כספר נוער, בארץ מתכוונים למכור אותו כספר קריאה למבוגרים.
בשנים האחרונות ניכרת בעולם מגמה של טישטוש הגבולות בין ספרי נוער לספרות למבוגרים. הדוגמה הבולטת לכך, היא הצלחתם של ספרי "הארי פוטר" לפי אמות מידה מסחריות של ספרות למבוגרים. מן המפורסמות שהוצאת הספרים הבריטית מדפיסה את ספרי הסדרה בשתי עטיפות שונות: עטיפה מעוצבת כספר ילדים, ועטיפה מעוצבת כספר למבוגרים, כביכול כדי שהמבוגרים לא יתביישו לקרוא בספר בפומבי (מלבד ההבדל בעטיפות אין שום הבדל בתוכן המהדורות השונות). מן המפורסמות גם שה"ניו יורק טיימס" פיצל את רשימת רבי-המכר לשתי רשימות: אחת מוקדשת לספרי מבוגרים, אחת לספרי ילדים, על מנת לסלק סוף סוף את הארי מראש הרשימה המאוחדת, היכן שהתנחל לו שבועות על שבועות ומנע כניסתם של ספרים רציניים ומכובדים יותר לשורות רבי-המכר.
אבל לא רק הארי קורא תיגר על ההפרדה בין ספרי מבוגרים לספרי נוער. גם "המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" מאת מארק האדון שווק בתחילת דרכו באנגליה כספר המיועד לבני-נוער; רק מאוחר יותר, זכה בפרס ויטברד היוקרתי כאילו היה ספר למבוגרים.  וגם טרילוגיית "חומריו האפלים" מאת הסופר פיליפ פולמן ("המצפן הזהוב" ו"הסכין המעודן" כבר ראו אור בעברית, "משקפת הענבר" צפוי להגיח בקרוב) זכתה בויטברד, נמכרת היטב למבוגרים, ומשווקת בארץ במתכונת שאינה מגדירה את הספר כספר נוער. על מנת לתאר את הספרים המתאימים גם למבוגרים וגם לבני-נוער, נכנס לשימוש לאחרונה מושג חדש: crossover books, "ספרי מעבר" אם תרצו, או ספרי "בין לבין".
אבל האמת היא, שמאז ומעולם היתה ההפרדה בין ספרות לנוער לספרות למבוגרים הפרדה מלאכותית ובעייתית. בעבר היו אלה הילדים שניכסו להם את ספרי המבוגרים לעיתים קרובות יותר מאשר בכיוון ההפוך: החל באגדות העם וסיפורי אלף לילה ולילה, שבגרסתם המלאה אינם מתאימים לילדים; והמשך ביצירות כגון "מסעות גוליבר", "עליסה בארץ הפלאות", "נשים קטנות", "טום סוייר" ועוד, שנכתבו כולן במקור למבוגרים אך נחשבות כיום קלאסיקות לילדים או לנוער. בארץ בפרט נחשבו סופרים כגון צ'ארלס דיקנס, ז'ול וורן, אלכסנדר דיומא (האב והבן), ויקטור הוגו, ה. ריידר האגארד, רוברט לואיס סטיבנסון ועוד כמי שכתבו יצירות לנוער; אולי פשוט, כי היצע הספרים העבריים המיועדים באמת לנוער היה יחסית קטן. לעיתים קרובות ההתאמה לנוער היתה כרוכה ב"ניקוי" תכנים שנחשבו בעייתיים או תכנים אירוטיים, וקיצורים משמעותיים ביצירה, שלא בהכרח עשו עימה חסד.
את "אל מחוץ לאבק" ו"המקרה המוזר של הכלב בשעת לילה" לא הרחיבו כדי להתאימן למבוגרים: התוכן לא השתנה. לכאורה, למי איכפת איך מעצבים את עטיפת הספר: העיקר התוכן. אבל האמת היא שהגשת הספר – עיצובו, הסדרה שבה הוא נכלל, האופנים בהם מפרסמים אותו – יכולה לעשות את ההבדל בין הצלחה לכישלון. בימינו, בארץ, ספרים למבוגרים נמכרים יפה יותר מספרים לבני נוער, חד וחלק. התווית של ספר לנוער נושאת עימה סטיגמה שפוגעת במכירות. אני תוהה אם ספרים כגון "המכשפה מרחוב מלצ'ט 3" של גדי טאוב, ו"אלכס לרנר, דפי ואני" של גילה אלמגור, היו מצליחים יותר מסחרית אילו נמכרו כספרי מבוגרים, כמו "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן שהוא ספר בין-לבין קלאסי. כמובן, לא כל ספר נוער מתאים להימכר גם כספר למבוגרים, אך כשיש ספק, משתלם יותר להצניע את הזיקה לבני הנעורים – כך לפחות בארץ. נדמה לי שבארצות-הברית המצב כיום הוא שונה: המצאת ההגדרה “Young Adult Fiction" – "ספרים למבוגרים צעירים" – פתחה נישה לספרים שיש להם מאפיינים לכאן ולכאן. ספרים כגון "התפסן בשדה השיפון" ואפילו יצירות קשות כגון "משחקו של אנדר", "בעל זבוב" ו"התפוז המכאני", שבעשורים קודמים יצאו כספרי מבוגרים מן המניין, משווקים כיום בארצות הברית גם בעטיפות שנועדו למשוך את אותו קהל ביניים, "המבוגרים הצעירים".
חבל לי רק, שספרים שכביכול נועדו לבני-נוער עלולים לא להגיע לקהל היעד הזה, כי שווקו להוריהם. נכון שיש ברבים מספרי הבין-לבין תכנים קשים שאולי אינם מתאימים לכל הילדים. אך גם בספרי הילדים שמשווקים לילדים, יש לעיתים תכנים שעשויים להפתיע את המבוגרים. הדרך הטובה ביותר להחליט אם ספר מתאים לילדיכם, היא לקרוא אותו בעצמכם: וזה נכון לגבי כל הספרים, ללא קשר לתווית שהוצמדה להם.
טישטוש הגבולות הזה אולי מבלבל, אבל בעיני הוא מוצא חן. מה שבטוח, זה עדיף על ההנחה המובלעת בקרב רבים, לפיה ספרי ילדים הם קלילים, שטחיים ורדודים, ורק ספרי מבוגרים ראויים להתייחסות רצינית.
 
ורק עוד הערה אחת להדר גונר, מחברת הביקורת שהציתה אצלי את שרשרת המחשבות הזאת. גונר כותבת: "ז'אנר ספרי ההרפתקאות אהוב במיוחד על ילדים ומתבגרים, ובשנים האחרונות לא מדובר בהרפתקאות בנוסח 'הקלברי פין' או 'החמישייה הסודית', אלא בפנטסיות בנוסח 'הארי פוטר'." ר
בשנים האחרונות? הפנטסיה היא ז'אנר מוביל בספרות הילדים, כבר 150 שנה ויותר. קחי לדוגמא את 'עליזה בארץ הפלאות' (1864), 'פינוקיו' (1880), 'הקוסם מארץ עוץ' (1900), 'פיטר פן' (1911), 'פו הדוב' (1928), 'מרי פופינס' (1934), ועוד ועוד ועוד… 

פוסט זה פורסם בקטגוריה הרהורים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

6 תגובות על המקרה המוזר של הכלב בשעת סיפור

  1. תרצה הגיב:

    את ספרו של ניל פוסמטן – אבדן הילדות – צריך לקרא כדי להבין מדוע בעבר יוחדו ספרים מסויימים למבוגרים בלבד ואילו כיום הפכו אלו לספרי ילדים. הסיבה המרכזית נמצאת בכותרת – אבדן הילדות – שנובע מהצפייה בטלוויזיה ועוד כמה הסברים שאין המקום כאן לדבר עליהם.
    אגב, אפשר לקבל חוות דעת על ספרו של הרצל כהן "אבני שייש טהור"? תודה

  2. Xslf הגיב:

    קודם כל- ברוכה הבאה ל"רשימות"!

    הזכרת למעלה את ה"הפקעה" של ספרי מבוגרים עבור ילדים ונוער, וכמה זה עושה רע לספרים.

    בשבוע האחרון התחלתי לקרוא מחדש את "אוליבר טוויסט" אותו קראתי בזמנו בתור נערה- ושנאתי אותו אז. בקריאה המחודשת שלי כאדם מבוגר אני פשוט מתענגת על הספר, ועל הסאטירה החברתית החריפה שיש בו- רובד שלא שמתי לב אליו כלל בתור נערה (או שאולי הוא הושמט מהעותק שקראתי בזמנו? אין לי מושג).

    ומסתבר שלא רק אני פספסתי בתור נערה את הרובד הסטירי של "אוליבר טוויסט"- כמעט כל מכרי שקראו את הספר בנעוריהם זוכרים אותו כטלנובלה מרובת דמעות (או מעיקה) אבל לא כסטירה חברתית עם דמויות קריקטוריות עסיסיות.

    אני מתחילה לתהות איזה עוד ספרים נהדרים פספסתי בגלל שקראתי אותם כ"ספרי נוער" ולא כאדם מבוגר…

  3. גילי הגיב:

    תרצה – לא קראתי את הספר של פוסטמן, אבל "ניכוס" ספרי המבוגרים לילדים זאת לא תופעה חדשה. היא מקדימה בכמה עשורים טובים את המצאת הטלוויזיה. וגם את הספר של הרצל כהן לא קראתי, אני לא יודעת עליו דבר. אולי תספרי קצת עליו?

  4. גילי הגיב:

    התכוונתי לענות גם לך.
    את דיקנס באמת מרבים לקצר, ובהחלט ייתכן שבילדותך קראת גרסה מקוצרת, אבל באותה מידה ייתכן שכילדה פשוט לא "קלטת" את כל הרבדים של היצירה. התופעה מוכרת מאוד: כשחוזרים וקוראים בעיני מבוגר את הספרים שקראנו כילדים, החוויה שונה לגמרי. לפעמים מגלים דברים שכילדים לא היינו רגישים להם: אירוניה, ביקורת, הטפה, גזענות. לפעמים נדמה לנו שחסר קטע שאנחנו משוכנעים לגמרי שקראנו, ולולא היה זה אותו עותק בדיוק שקראנו בילדותנו, היינו בטוחים שיש שתי גרסאות לספר. למען האמת, כבר יצא לי לבדוק את מספרי העמודים בספר מסויים, כדי לוודא שלא גזרו לי מתוכו איזה עמוד או שניים …

  5. מלאכית באמריקה הגיב:

    יצא לי לאחרונה לקרוא את 'אנקת גבהים' המפורסם, שדוקא נודע, למרות תכניו האלימים, כמסחטת דמעות פופולרית בקרב חברותיי לתיכון. די נחרדתי לגלות כמה אלימות ודברים מחרידים אחרים יש בספר (ומאידך התמוגגתי ברוב זמן הקריאה) שלא זכרתי מהפעם הקודמת שקראתי את הספר. מסתבר שבמהדורות רבות, פשוט מוותרים על חלקו השני של הסיפור – ומה שנשאר- כמו בשיר של קיית בוש – הוא רוח רפאים מאוהבת ומהדורה מרוככת של היתקליף (הרשע האולטימטיבי), ללא כל הסיפור הרב-דורי והדרמה המעמדית שמתרחשת שם.
    ובכלל הויקטוריאנים, לא ממש עומדים במוניטין המהוגן שיצא להם, אם קוראים 'מקרוב'. גם בספרים הכי 'כשרים' (ע"ע ג'יין אוסטן) יש נישואים בקרב בני-דודים (מה שנחשב נורמלי אז, אולי יהיה קשה להסביר לילדים של היום), ודיקנס בכלל מתאר תמונת עולם די קודרת ואלימה, שאולי לא ממש מתאימה לילדים.
    מנגד – בהמשך לדבריה של XSELF – אני לא מאמינה שיש כזה דבר לפספס ספרים בגלל גיל צעיר מידי. אולי יש צורך בחוויה מתקנת לפעמים, כי בכל שלב בחיינו אנחנו פתוחים לקבל דברים שונים – אבל בגלל שבכל מקרה אנחנו תמיד משתנים ויותר פתוחים/ מודעים לנושאים אחרים, אי אפשר לדעתי, לקרוא את אותו ספר פעמיים (בוריאציה על המשפט המפורסם של הרקליטוס) – וסופרים טובים יודעים לגדול עם הקוראים שלהם ולאפשר כמה קריאות וכמה רבדים של אותה העלילה, כך שתמיד כיף לחזור לספרים שנקראו מזמן, בעיניי.

    ולגילי – כיף לקרוא אותך – ברוכה הבאה לאתר…

  6. דנה הגיב:

    כשהייתי בכיתה גימ"ל הורי קיבלו במתנה את "תקוות גדולות" – כנראה שבדיוק יצא תרגום חדש שלו לעברית. למרות גילי הדי-לא-מתאים, החלטתי לקרוא אותו, ונהניתי מאוד – זה פתח פתח לקריאת כל ספרי דיקנס שהיו בנמצא.
    כעבור כמה שנים, בהיותי בת עשרה, קראתי את הספר שוב, ונהניתי ממנו פי שבעה. אני משוכנעת שהחמצתי בקריאה הראשונה את כל משחקי המילים של גיסו של פיפ ("נאה וחשודה" הוא הצירוף היחיד שאני מצליחה לדלות מזכרוני הכושל), ומי יודע מה עוד.
    מה הפואנטה שלי? אין פואנטה בעצם. רק אולי שקריאת ספרים בגיל צעיר אינה ערובה לכך שלא נבין אותם ונהנה מהם, וקריאתם שוב, בגיל מאוחר יותר, עשויה להועיל.

    שנה טובה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s