דליה רביקוביץ'

התלבטתי די הרבה זמן אם לפרסם את הרשימה הזאת. לא יודעת להסביר למה. בסוף החלטתי בעד, כי:

א. המון זמן לא סיפקתי רשימה חדשה (השפעת האיומה תפסה גם אותי)

ב. אני מזכירה ברשימה את אילת, שלאחרונה פתחה פה בלוג. אז לכבודה.

סיבות לא ענייניות, אבל ככה זה לפעמים.

 

סיפור מתוך ספר פרוזה חדש של דליה רביקוביץ' התפרסם ב-ynet. לא פחות מעניינות מהסיפור, הן תגובות הקוראים שנוספו שם.

http://www.ynet.co.il/articles/1,7340,L-3028656,00.html

שאוסיף גם אני את דעתי? אני כמעט מפחדת להיכנס לעימות המגעיל שהתפתח שם. אבל המתחיל במלאכה וגו'.

את הסיפור קראתי ברצף אחד, כמעט בנשימה עצורה. עלילה? אולי אין. שפה? לא משהו מיוחד. יבש, עובדתי – נכון. מוזר, חריג – בהחלט נכון. אך בשבילי הסיפור הזה הביא את תמצית הדליה רביקוביצ'יות, עוד יותר אפילו משיריה. להגיד שנהנתי? הסיפור היה מדכדך וכואב. אבל הוא פגע בי בעוצמה של תאונת דרכים, ולא אשכח אותו. האם זו ספרות טובה? מי אני שאקבע? אם אגיד שכן, יפסלו אותי מי שלא אהבו את הסיפור כמתחנפת, מטומטמת ואף גרוע מזה.

הכנסתי את הפוסט הנוכחי תחת מדור "איך פגשתי את". ובכן, כך פגשתי את דליה רביקוביץ': זה היה בתיאטרון ירושלים, ואני הייתי אז חיילת. לא זוכרת מה היה האירוע ובאילו נסיבות נקלענו אליו, אני, רביקוביץ', ואמא שלי. משום מה נדמה לי שזאת היתה הקלטה של "הפרלמנט של לונדון", אבל התכנית מעולם לא הוקלטה בתיאטרון ירושלים, אז זה לא ייתכן. ואולי אני מבלבלת כמה מפגשים שונים. ואולי בכלל עוד לא הייתי חיילת. כך או כך, במפגש שנדמה לי שאני זוכרת, וכמה מפרטיו חייבים להיות נכונים, בסוף האירוע, ככול שהיה, תפסה אותי אימי בזרועי ואמרה לי, בואי, גילי, אני הולכת להגיד שלום לדליה רביקוביץ', בואי תכירי אותה. ואימי, כמו אימי, צעדה לעבר דליה רביקוביץ' בלי שום היסוס ובלי שום מבוכה, ואמרה לה בלבביות גדולה, "שלום דליה!" ומכשנתקלה במבט אטום של מי שאינו מזהה את האדם שעומד מולו, הזכירה בלי שמץ של עלבון או מבוכה, "אני מיה בר-הלל" וחיכתה רק לזיק קטן של זיהוי לפני שהמשיכה, "וזו ביתי גילי. ידעת גילי, שדליה ילדה שנה או שנתיים אחרי שאת נולדת, ושהבן שלה ירש ממך את הסל-קל שהיה שלך?" לא, ממש לא ידעתי. עד לאותו הרגע לא היה לי מושג שאי-פעם היה קשר בין אימי לבין דליה רביקוביץ', ומעולם לא נתתי את הדעת לשאלה, לאן הלך הסל-קל שלי. דליה רביקוביץ' הביטה באימי במבט עצוב. "כן," היא אמרה, "זה נורא." ואולי לא אלה היו מילותיה המדוייקות, אך זאת היתה הכוונה הכללית שבהן. ומה נורא כל-כך? לא הבנו כלום, לא אני ולא אימי. "שלא יכולתי לקנות לו סל-קל משלו, שהכל היה משומש."

רק אז, אני חושבת, קלטתי לראשונה את מה שאני מכנה המהות הדליה רביקוביצ'ית: שאותו קיפוח מפורסם, הדבר הנורא שחוותה בילדותה, ועיצב אותה ואת כתיבתה, אולי לא היה נתפש כנורא כל-כך אילו חוותה אותו מישהי אחרת. מה שלא גורע מהנוראיות של מה שחוותה דליה רביקוביץ'. הילדים שלי ישבו בסל-קל שירשתי מחברתי איילת: לי זה נעים לחשוב שילדי ובתה של איילת ישבו באותו סל-קל, כפי שנעים לי לחשוב שבנה של דליה רביקוביץ' ואני ישבנו באותו סל-קל. לדליה רביקוביץ', לעומתי, ירושת הסל-קל היתה עניין טראומתי. אולי כי זה הזכיר לה את הרהיטים השבורים ו"חסרי הטעם" שהיו בחדר אימה, אולי כי זה הצטרף לרשימה ארוכה של אכזבות ודברים שרצתה לתת לבנה וידה לא היתה משגת, ואולי כי יש לה צורך נפשי בטראומה, שתצדיק את הכאב שהיא חשה מטבעה. ואולי הכל גם יחד, בסיבוך ביצה ותרנגולת, שהרי חלק גדול מאומללותה של דליה רביקוביץ' נובע כנראה מעצם אומללותה, ולהיפך.

וכך גם הסיפור שכתבה רביקוביץ' על אימה, מיכל. איזו מיכל אחרת – "דור נפילים", "אנציקלופדיה מהלכת" – מצטיירת באנקדוטות הקצרות של המגיבים ב-ynet שהכירו אותה כמורה או כחברת קיבוץ. רביקוביץ' מספרת את הסיפור של מיכל כסדרה של טראומות וטרגדיות. קודם לכל דבר אחר, התאלמנה. מייד אחר-כך, עברה שמונה שנים של יסורים וגסיסה איטית, ולא ישבו עליה שבעה. אחר-כך התנכרו לה ילדיה, ובפרט אותו בן שהיה לוקח אותה לשיננית (במקום מה? להתעלם ממנה? להרוג אותה?) רק בסוף הסיפור היתה ילדה, ושתי חוויות הילדות הבולטות המתוארות הן אותה תקרית קשה שבה נדרשה לזרוע זרעים (כמה נורא), וההאשמה הכוזבת שהיא מוהלת את החלב.

אחד המגיבים כתב לגב' רביקוביץ', "תחליפי את המשפקיים". כעצה לחיים, אילו ניתן היה לקבל עצות כאלה בפשטות, זו נראית לי עצה מצויינת: בלי לשנות אף עובדה בביוגרפיה, יכולה היתה רביקוביץ' לשדרג את החיים -שלה, ושל אימה – לחיים שיש בהם גם הרבה רגעי אושר וסיפוק. אבל לא כל-כך קל להחליף משקפיים, ובמיוחד אחרי שנים כה רבות, וכבר קשה להבחין איפה נגמרות המשקפיים ומתחילות העיניים.  רביקוביץ' זקוקה למקשפיים שלה, כדי לראות את העולם סביבה ולכתוב אותו בדרכה שלה. ללא האומללות, לא היה בה ייחוד (או לפחות, לא כזה). לקרוא את תולדות החיים המקוצרים של מיכל דרך עיניה של דליה, היתה בשבילי חוויה מרגשת, לא רק בגלל פרטים עצובים בחייה של מיכל, אלא גם בגלל העצב על חוסר היכולת הבולט של ביתה לראות את השמחה שבחיי האם. אילו כתב עמוס עוז את הסיפור, או אותה מגיבה מספר 5, זה לא היה אותו סיפור. אופן ההצגה ובחירת העובדות חשובים לא פחות מהעובדות עצמן, ורק דליה רביקוביץ' היתה יכולה להפוך את חיי אימה לסיפור דליה רביקוביצ'י שכזה.

מה שמביא אותי לעניין התגובות.  רק באינטרנט, ורק מתוך האנונימיות שהאינטרנט מאפשר, יכולות לעלות בקלות כזו כל-כך הרבה תגובות מכוערות, חדורות שנאה וצדקניות. לא זאת בלבד שלא אהבנו את הסיפור, כותבים שם אחדים מהמגיבים, אלא שכל מי שטוען שכן אהב אותו הוא שקרן, צבוע, מטומטם שלא מבין מהחיים שלו, עוכר עם ישראל וכו' וכו'. כמה כעס יש בתגובות האלה. אני נזכרת באותו מורה למתמתיקה שהיה לאימי, שאמר לה פעם שכל מי שטוען שהוא אוהב מוסיקה קלאסית, משקר מתוך חנפנות לאליטה תרבותית. אותו מורה היה חירש טונים ידוע. מה האמת? האם המלך הוא עירום, או שהילד הוא שאינו מסוגל לראות את הבגדים?

אני אהבתי את הסיפור של דליה רביקוביץ' מאוד. אני חושבת שזה סיפור מעולה. אף אחד לא אמר לי לאהוב אותו, אף אחד לא אמר לי לחשוב כך. האם אני נענית באופן בלתי מודע לתכתיבי החברה? אולי. אולי זאת רק תגובת עדר (אשכנזית). אבל החוויה האסתטית שלי היא אף-על-פי-כן דבר אמיתי: כך אני באמת מרגישה וחושבת. אני לא יכולה אלא להרגיש כך, ולא משנה אם תשלחו אותי לקרוא יומני משרתות, ותאשימו אותי שאני דלה וחסרת טעם, או מנסה להרשים (את מי?): לי נדמה שאני רואה את בגדיו של המלך, ואני נהנית להסתכל עליהם. הישארו אתם עם העליונות שלכם, ואני אשאר לי פה עם העליונות שלי, ואנסה לנחם את דליה רביקוביץ', שממילא לא תתנחם.

About these ads
רשומה זו פורסמה בקטגוריה איך פגשתי את. אפשר להגיע ישירות לרשומה זו עם קישור ישיר.

17 תגובות על דליה רביקוביץ'

  1. לגבי הפיסקה האחרונה
    היא לא צריכה להיות שם
    האהבה שלך לסיפור (במקרה זה), צריכה לעמוד כקריטריון רק אל עצמך
    ברגע שאמרת "כך אני באמת מרגישה וחושבת", נלחמת עם עצמך אל מול האחרים, דבר שצריך להרפות
    לכולנו, אגב יש את זה
    (פה צריך להיות סימון עם מקשים של פרצוף מחייך)

  2. איריס הגיב:

    נזכרתי במרה השחורה הנשגבת הזו כאשר קראתי בשיריו של גרשום שלום בתרגום זנדבנק מ"חדרים" שמונים וארבע.
    היום כל זה אסור ממש אצל האופטימיות המוכרחת של
    YNET
    ושות

    גְּאֻלָּה מָרָה

    צִיּוֹן – אוֹרָה הִנֵּה עָמַם,
    וְיַד הַמַּמָּשוּת רָמָה.
    הַאִם קַרְנוֹ – וְהִיא שְׁלֵמָה –
    תַּחְדֹר עַתָּה אֶל פְּנִים עוֹלָם ?

    יָמִים רַבִּים מִדַּי נִשְבֵּינוּ
    בִּשְבִי מַאֲוַיֵּי הַלֵּב,
    עַכְשָׁו דּוֹרְשֵינוּ נְתַעֵב,
    וְאֶל הַחִדָּלוֹן פָּנֵינוּ.

    נַפְשִׁי, חָשַׁבְתְּ כִּי אַתְּ בּוֹדֶדֶת
    וּלְדִין שָׁמַיִם אַתְּ עוֹמֶדֶת
    עַל חֵטְא ? טָעוּת הִיא בְּיָדֵך.ְ

    כִּי לְאַחַר יֵאוּשׁ, בִּשְקֹעַ
    אוֹר צִיּוֹן תּוֹכוֹ, אֱלֹהַּ
    דַּוְקָא אָז קָרוֹב אֶצְלֵךְ.

    1926

  3. העדר הגיב:

    מה שמזכיר לי,שבתיכון,מורה מחליפה לספרות,הביאה לכיתה את שיריה של רביקוביץ',כל מה שהיה לתלמידים "החביבים" לומר הוא: "המורה,היא (רביקוביץ') לא היתה מאושפזת פעם?"
    ובמאושפזת כמובן,שהכוונה היא לא למחלקה הפנימית,או האורטופדית,כמובן.

    ברשותכם,העתקתי והדבקתי לפה,את התגובה שכתבתי בהתגובות לסיפור ההוא,בויי-נט :

    תתביישו לכם,קופצים עם "ז'דונביזם" וצנזורה וכל מיני ביטויים מפוצצים,רק משום שבויי-נט בחרו (בצדק) שלא לפרסם את כל קיתונות השנאה,והרוע,וגסות-הרוח וגסות-הלב שלכם.
    תתביישו לכם,רביקוביץ' היא משוררת גדולה,מדור הנפילים של הספרות הישראלית,כשעוד היו כאן נפילים,משוררת דגולה,שכתבה כמה מהדברים המופלאים והיפים שנכתבו אי-פעם בשפה העברית ובכלל.
    ואתם מה?
    אוסף של טיפןסים רעי-לב,גסי-רוח וגסי-לב,שהרשעות מתחרה אצלם עם הבורות ונמיכות המצח,ושלא תכתבו ולא תפרסמו דבר בחייכם,מלבד תגובות מתלהמות בויי-נט ועוד אתרים למיניהם,וגם זה- בשגיאות-כתיב.
    לא נורא- בעוד יום-יומיים,אף אחד לא יזכור אתכם,ואת התגובות המופלאות שלכם,אבל שירתה וכתביה של דליה רביקוביץ' יישארו עוד הרבה-הרבה שנים..

    .

  4. דוד שליט הגיב:

    את הסיפור שלה בווינט, כי אני לא זוכר תגובות שטנה, או תגובות בכלל. הרגשתי שאני צולל לתוך הסיפור או הסיפור צולל לתוכי. היה בו עוצמה קשה מדי בשבילי באותו רגע ויצאתי ממנו. הנה עוד משהו נגד קריאה ברשת. אם זה היה על נייר, הייתי פותח שוב בדף המסומן, עם אור לילי או תפאורה אחרת. אבל אם אצטרך לענות, אז כן, גם אני אהבתי אותו, על אף שהשאירה אותו בקטעים, אלה שקראתי, סתום, אם מחמת הכאב שהיא מציינת, או אפילו בשביל הפוזה הסתומה, גם זה בסדר, במידה
    בעניין נוסף, לפני כשנתיים רביקוביץ הופיעה אצל ישראל סגל בתוכנית התרבות שלו בצהרי שבת. א פרופו אחת היציאות שלה. רביקוביץ היא כמו פרח רגיש מדי, חשיפה שלו לאור הזרקורים רעה לה. פניה מתעוותות מדי פעם בטיק, ואם הצלם לא רגיש דיו לזנק אחורה, היא יוצאת רע. ממש כאב לי הלב לראות אותה. היא צריכה לכתוב את שלה ולא להופיע מול המצלמות, להצטדק או להתכתש עם מתנגדיה
    באשר לסיפור בווינט. הייתי בודק את כל גילויי השטנה ותאריכי הפרסומים, אם לא נכתבו אחרי שאריאנה מלמד גמרה אותה בביקורת שלה. האם לא פעל פה סינדרום, המורה יורד על תלמיד ואז כל הדבילים של הכיתה מקבלים לגיטימציה לשפוך את שלהם

  5. איילת הגיב:

    יש הבדל בין לתת דברים מתוך צורך לבין לתת דברים מתוך אהבה. לא היה לנו ספק שתוכלו להרשות לעצמכם סלקל חדש, אבל זו הקונטרול פריקיות שבנו שהעניקה אותו (בנימת תן סלקל קבל לפטופ). ככל הנראה, אם זו היתה מערכת היחסים בין אמא שלך לדליה רביקוביץ', הראשונה לא היתה צריכה להזכיר לשניה מי היא ולמה. אני בכלל לא ידעתי שהיה לך סלקל, אבל לא נפתח פה את דיון ארגזי התפוזים…
    את השמלות נתתי מכמה סיבות: 1. ידעתי שתשמרי עליהן טוב יותר. 2. שיהיה לך מה להחזיר פעם. 3.הסיבה הפולנית הידועה – אם לא תקחי, נזרוק. חבל.

    ובנוגע לסיפור – מאז ומעולם היתה לי בעיה עם האנדרדוגיות של הגב' רביקוביץ, ובעיקר עכשיו כשאני בקרב "האומה המעריצה את עצמה ע"י שימוש בפעלים אקטיביים בקורות החיים". אני חושבת שרוב הבעיה שלי נובעת מהמראה היותר מדי גדולה שהיא מציבה לי לפני האף. תמיד יש איזה שלו או עוז או מישהו אחר שיכול לכתוב הרבה יותר טוב את מה שיש לנו להגיד ואולי אנחנו רק אומרים את זה כדי שיגידו לנו שלא ומפיתום ואנחנו כל כך מצוינים.
    אז כך ש"אהבה" היא ממש לא המונח בו הייתי בוחרת לתאר את התחושה שלי כלפי הסיפור. הוא נגע בי, הוא חזק וזה ברור שהיא האדם הנכון לכתוב אותו בדיוק בצורה הכל כך לא נרטיבית הזו.
    וחוצמזה, תמיד היתה בי חיבה מיוחדת ליוצאי מחלקות סגורות…

    ובנוגע לתגובות באינטרנט, נו… שועלת קרבות ותיקה שכמותי. מדהים אותי מחדש לקרוא איך אנשים שבחייהם האמיתיים פוחדים להישיר אלי מבט מרגישים כל כך גבריים וחזקים כשהמסך מפריד בינינו. אבל אם זה הצורך האנושי העכשווי – מי אני שאפריע.

  6. טלי הגיב:

    אבל נדמה לי שבאופן"נקי" יותר מזה של ים המגיבים שם(בשלב מסויים נטשתי את התגובות,לא אוהבת התלהמויות כאלה)
    כמו שאת,גילי, אהבת-אני לא. הרגשתי שיש מאחוריו הרבה רגשות וסערות ואמת אבל לטעמי האישי חווייה צריכה לעבור עיבוד, זיקוק, שינוי כלשהו על מנת שתיחשב לאמנות. אבל מכאן ועד לבזות את דליה רביקוביץ'?חבל…
    נראה לי שוקא הסיפור הקטן שלך על הסל-קל מאיר את דמותה בצורה מלאה ןעמוקה ובעיקר גורם לי להרגיש צער על אשה שמסתכלת כך על החיים…
    ובנימה אופטימית יותר- טוב שפרסמת את הרשומה!
    א.כמכורה חדשה הציפייה היתה לי קשה,וטוב שחזרת.
    ב.בזכותך הגעתי גם לבלוגה של חברתך איילת והתענגתי גם שם.יופי!

  7. א הגיב:

    ואהבתי מאוד את הפוסט הזה שלך, גילי.

  8. הגעתי לסיפור דרך הפוסט הזה.
    אולי אני אחד מהעדר, אולי אני משוחד כי אני יודע שזאת רביקוביץ, אבל זה מה יש.
    יש פה טכניקה של גלגול הזמן לאחורה, כמו קילוף בצל כזה (אולי זה מתאים לדמעות.. סתם).
    סיפור כמו שגם אני רוצה פעם לכתוב.

  9. ענבל הגיב:

    כמהלומה מכאיבה. הסגנון במקרה זה הלם מאוד את התוכן. הרשימה שלך, גילי, טובה מאוד. וכן של דוד שליט ושל איילת. אני כבר לא כועסת על המגיבים ב-ווי-נט – כמעט אף פעם אין שם שיחה אמיתית בין המגיבים.

  10. יצהר הגיב:

    ואני מתכוון למה שאת כתבת כאן. עכשיו נראה מה הסיפור עם/של דליה רביקוביץ'

  11. קורא הגיב:

    נתחיל מעצם העניין אם כי בעניין אין עצם, והעניין עומד רק משום ששם הכותבת הוא רביקוביץ'. אז ככה: רביקוביץ סופרת קטנטנה. ואגלה את אוזנך שגם בתור משוררת היא לא בדיוק מפעימה. בוודאי לא בעשור האחרון. חוץ מזה את הספור הזה ביותר כשרון ספרה כבר נורית זרחי שהיתה ילדת חוץ עם אימה האלמנה באותו קיבוץ שרביקוביץ'. אשר לאינטרנט זה מה יש. הרבה יותר גרוע זה כאשר מבקרים בשמם עצמם מתלהמים באינטרנט. תקראי את הביקורת של אריאנה מלמד על ספרו של אלי עמיר. אז רק בגלל שאנחנו יודעים מי מאחורי המלים (וברור שאי אפשר לצפות ממנה ליותר) זה לגיטימי? שאלה גדולה

  12. גילי הגיב:

    בזכותך עכשיו אני יודעת את האמת על דליה רביקוביץ. אני נפעמת מחדות אבחנותיך, ברור שהאינטלקט שלך מגמד את שלי, ולך גלויה האמת האבסולוטית שלעולם תהיה לוטה מעיני. בהיותי מוגבלת שכלית, הייתי סבורה שמכובד יותר כשאדם מותח ביקורת בגלוי, מאשר כשהוא מטיח עלבונות בעילום שם. מן הסתם אילו הייתי ענקת אינטלקטואלית כמוך, הייתי מסוגלת להביא לעולם את הבשורה באמצעות טוקבקים קצרים וקולעים, ולא הייתי נאלצת לפתוח בלוג משל עצמי ולהעלות בו תהיות מסורבלות ושגויות.

  13. יצהר הגיב:

    ומי הדוברת?
    אישה שאיננה יודעת אושר
    כמצב טבעי.
    לא נושאת חן מלפני הראי.
    לא שקטה.
    מרכיבה משקפיים
    לא מתמצאת בפרטים

    [מקווה שהשיר ייראה בסדר באתר. כרגע הכל נראה הפוך - נקודות וסימני שאלה. תודה לשולי שמצאה את הקטע, מהשיר 'אור וחושך'. גילי, אני חושב שדליה די מאשרת כאן את המהות הרביקוביצ'ית שעליה דיברת]

  14. שני הגיב:

    ואני, מעבר לסיפור אהבתי גם את מה שכתבת. תודה לך
    שני.

  15. נועה17 הגיב:

    הסיפור עצוב וממש מכאיב, ועם זאת יש בו משהו מושך , ואולי אוניברסלי במהות העצב האישי שאינו קשור לאיזו אמת אוביקטיבית אלא לאותו רגש קונקרטי של "בת השש" שכולנו חווים מדי פעם (תודה לאל לא בתידירות ובעוצמות של ד"ר).
    ושוב תודה על העלאת הסיפר ועל רשימתך ורשמייך

  16. איילת הגיב:

    אלא לסיפור הפגישה.
    תנחשי מי הילד הכי אופנתי בגן? :)
    איזה מזל שיש לך ילדותי ליד הבית…

    (אם אני לא ברורה מספיק, עידו לובש בגדים שחוט אדום רוקם עליהם סמו. איזה סבלנות היתה לך!)
    נשיקות מכולנו בגעגועים רבים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s