Harry Potter and the 800 lb Gorilla

Q. Where does an 800 lb gorilla sleep?

A. Anywhere it wants to.

I put it to you that Warner Bros. studios are an 800 lb gorilla, and they are trampling the habitats of several lesser life forms, simply because they can.

It was my great privilege to translate the Harry Potter books into Hebrew, a life-altering career-building occupation that brought me uncountable benefits and joys, but that also entailed on more than one occasion being rather painfully forced to swallow my pride. I know this to be true not only of myself but of many of the international translators of the Harry Potter books. When two-dozen of us convened in Paris in a closed session, a running theme was that of insult, hurt and rage directed towards the Harry Potter machine – the wall of lawyers surrounding J.K.Rowling, her agents and Warner Bros. – who had gone out of their way to disenfranchise translators of their intellectual and moral rights. The tactics used were impersonal and bullying, even humiliating. There was no debate, no discussion of gray areas in international copyright laws and the status of translators: there was simply the assertion that Harry Potter translators must waive their rights or they will be discarded. Those who refused to waive their rights, like Catalan translator Laura Escorihuela, were dropped without apology.

Though I was not employed by Warner Bros. and not contractually obligated towards them, such was the power of this company that they were able to threaten me by proxy. As far as I was able to figure out, Warner Bros. bullied the Christopher Little Agency into bullying the various international publishers to bully their translators into retroactively waiving all rights to their translations, under the threat that otherwise the publishers would not be sold translation rights to future books in the series. This is how it happened to me: I was invited to a chat with  the Israeli publisher after I had already translated the first three books in a series. He met me in a café and required me to sign a memo, which I was not allowed to read in advance or show to anyone else, and of which I was not allowed to retain a copy. I was told I must sign on the spot or the job of translating future Harry Potter books would be given to another translator. As far as I was able to understand, the memo was a promise to Warner Bros. that I would not claim trademark on any of the translated terms I had invented. I could sign or be cut off from Harry Potter forever. I signed.

It later became apparent that to Warner Bros. this memo was tantamount to a complete waiver of any and all intellectual rights I may have thought to lay claim to. When the Harry Potter films were distributed in Israel, my translation served as the basis for the subtitles and dubbing scripts of the film, without my permission or that of the Israeli publisher. I never received any compensation for this. I was never thanked or credited. In fact, the translator who was responsible for the Hebrew titles complained that her contract from Warner Bros. obliged her to use my translation.

I was independently approached by the director of the Hebrew dubbing of the film and asked to serve as consultant to the dubbing script, for which I was to receive a small sum of money from her local business. After I had completed and submitted the work but before I was paid, I was unexpectedly required to sign a contract with Warner Bros. waiving all and any rights to which I might lay over the translation. I felt very uncomfortable signing this contract, so I added a sentence in my own handwriting: “except the rights to which I am entitled as translator of the Harry Potter books”. A few days later I was approached by the studio and told that a Warner Bros. lawyer had demanded that we “remove the language” from this contract, and were holding up all payments to the Israeli studio until I did so. In other words, if I did not sign the form as it stood, not only would I not be paid for my work, but neither would any other Israelis who had worked on the dubbing of the film be payed – including the cute little child actors – and it would be ALL MY FAULT. I signed.

I signed a third waiver under similar pressure, after I had translated and submitted “The Tales of Beedle the Bard”. Again, I was told that not only would I not be paid if I did not sign, but the entire Hebrew edition would have to be scrapped and retranslated, and the readers would be told that the delay in publication was ALL MY FAULT.

After working on the Hebrew dubbing script, I had the temerity to request a complimentary ticket to see the first Harry Potter film. The official answer that I received was that I could very well buy my own ticket from the money I had been paid. While seemingly every journalist in Israel who had the least bit of interest in cinema was invited to a massive advance press screening, I was pointedly not invited. Again and again my phone rang, and journalists asking to interview me on my opinion of the film were stunned to learn that I had not seen it. This happened each time a new film that was released. I did once write about this on my blog and the story was picked up by a couple of papers. The Israeli distributor's response to one paper was that I had not been given credit in the subtitles because I had never asked for it – a statement neither true nor relevant.

Translators were not the only creative people whose rights were trampled by the Harry Potter gorilla. The Israeli designer who had designed a unique Harry Potter Hebrew font to echo the trademark lightning bolt script of the American covers was surprised to discover his font in use in soft drink advertisements. I don’t know the full story, but I gather that Warner Bros. had appropriated this font and sold it to advertisers, much as they appropriated the translations. And there is now a whole mess about e-book rights to translations and the Pottermore website – again, I don’t know the details, except that it is very distressing for the publishers involved. The behavior in all these matters is that of an 800 lb gorilla that simply takes what it wants.

Translators’ rights are a complicated issue and are slightly different in different countries. I’m not in a position to ascertain whether Warner Bros. actions at any point were strictly speaking illegal: what is clear is that legal or not, these actions were shitty. Shitty towards creative, well meaning, hard working people who did their own thing and never asked for a bigger piece of the pie than what they would have gotten translating any other book.

When I translated “Nim’s Island” and “Nurse Mathilda” (aka “Nanny McPhee”) I was given complimentary tickets to see these films, despite the fact that my translation was NOT used as the basis for the translations of these films. My friend who translated “The Hunger Games” novel is given credit in the end subtitles of the Israeli film version, again, despite the fact that her translation was not directly used. Other translators in Israel have received subsidiary payments for use of their translations in film subtitles. But not if the film is a Harry Potter film – no no no. If you ever want to see anything from the Harry Potter franchise, you need to take up arms against the 800 lb gorilla.

Whatever subsidiary payments may or may not have been my due would not have been particularly high. They would probably have been significantly less than what Warner Bros. paid their lawyers to ensure that no translator would ever dream of demanding anything from Warner Bros. I may have briefly entertained the idea of taking Warner Bros. to court, but seriously – who am I to battle this giant? It’s not worth the toll this would have taken on my life. I can’t say I’m not bitter, but I swallowed my pride and went on with what I know best: translating and publishing excellent books for young readers.

Except that Warner Bros. will not let it be. The gorilla is still stomping about. Last week I received an email from the Israeli publisher, forwarding an email from a solicitor for Warner Bros. Entertainment in Europe. The London studios of Warner Bros. are working on a Harry Potter tour, and they would like to screen a short video showing “loyal fans” worldwide. They wrote to the Israeli publisher asking permission to use an image in which the Harry Potter books can be seen in Hebrew. Showing the book covers, it would seem, requires permission. What does not require permission is showing the piece of human furniture propping up those books, namely, yours truly. The Israeli publisher asked if I mind having my picture used in a Warner Bros. studio tour. Given the shoddy treatment I’ve received from Warner Bros. for my crime of having translated the books, I do in fact mind very much. I responded that they may kindly seek another image of a different person holding an international edition. Except that 800 lb gorillas don’t listen to the little midges who protest this kind of thing. I received an email from the Warner Bros. solicitor, INFORMING me “as a matter of courtesy” that they will use my picture, like it or not.

Well, courtesy this, Warner Bros. You are nothing but nasty, litiginous bullies and you should be ashamed of yourselves. And J.K.Rowling, if you ever  read this: I wonder if you realize how much hurt and humiliation resides in the hearts of many of the wonderful, creative people whose translations made your words available to hundreds of millions of children across the globe. After a decade of linked work a thank you would have been nice, but we’d settle for an end to the continuing insults to our dignity.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 42 תגובות

מקום טוב יותר

כפי שהבטחתי, פוסט על מסיבת יום ההולדת שערכנו לרועי ב"בטר פלייס" ישראל. אני רוצה להבהיר שאני לא ממליצה על בטר פלייס כמקום לימי הולדת של ילדים. לא זאת המטרה של מרכז המבקרים, ועם כל כמה שקיבלנו אותנו יפה והיו איתנו 100% בסדר לכל אורך הדרך, הם לא בנויים לקליטה של מספר גדול של ילדים בבת אחת. למען האמת ילדים הם בכלל לא קהל היעד של בטר פלייס. אבל אולי הם צריכים להיות, ועל כך ארחיב.

הרעיון לערוך מסיבה דווקא בבטר פלייס הגיע מרועי עצמו. רועי מרותק לכל מה שקשור במכוניות ובחודשים האחרונים גולש ברשת בעיקר לאתרים ולסרטונים שמפרסמים דגמים של מכוניות: מכוניות ספורט ומכוניות משפחתיות, מכוניות קיימות ומכוניות קונצפט, מכוניות סטנדרטיות ומכוניות חדשניות. להזכירכם, הוא גם ביקש ליום ההולדת עוגה בצורת מכונית קונצפט חשמלית. הוא מדבר על מכוניות ללא לאות, יומם ולילה, עד שלמשפחה שלו ממש נמאס לשמוע, ואנחנו תמיד קצת מופתעים כשהנושא בכל זאת מעניין אנשים מהחוץ שעוד לא הגיעו לרוויה מוחלטת.

כך רועי בעצמו הוא זה שגילה את האתר של "בטר פלייס" וחרש אותו קדימה ואחורה עד שידע את כל תוכנו בעל פה. אחר כך הוא התחיל להתחנן שניקח אותו לבקר שם, עניין לא פשוט עם סדר היום העמוס שלנו והעובדה שאני לא נוהגת. הוא הצליח לבסוף לשכנע את סבתא שלו לקחת אותו, והשאר – היסטוריה. רועי הגיע לבטר פלייס וכבש את לבם של עובדי המקום, שלא חלמו שילד בן תשע יכיר את המוצר שלהם יותר טוב מהם. בביקור השלישי שלו במקום, כשבועיים לפני יום ההולדת העשירי שלו, הציעו לו שאולי ירצה פעם להביא את הכיתה שלו לסיור. מכאן נולד רעיון מסיבת יום ההולדת.

אז מה זה בעצם בטר פלייס? בסופו של דבר זהו גוף מסחרי, מרכז מכירות למכוניות חשמליות. ובכל זאת יש הבדל בין בטר פלייס לבין אולם התצוגה של פורד, לדוגמה (שגם אליו רועי התחנן שניקח אותו, כמובן). וזאת משום שאי אפשר למכור מכוניות חשמליות בלי שתהיה תשתית להפעלתן, ואי אפשר להקים את התשתית הזאת בלי אמונה שמדובר ביעד חשוב, ראוי. עצם השם של בטר פלייס – "מקום טוב יותר" – חושף שמדובר במקום שיש מאחוריו אידיאולוגיה, ולא רק מרכז מכירות. האידיאולוגיה המוצהרת של בטר פלייס, כפי שמציג אותה מייסד החברה בישראל שי אגסי בסרטון שהוקרן לנו שם, היא לעזור לנו להתגבר על "התמכרות הנפט" שלנו, למען הסביבה והעתיד.

רועי התברך בזוג הורים עם מבט עולם די ביקורתי, שלא לומר ציני. כשאנחנו מריחים את ריח הכסף שעולה ממסע הפרסום של בטר פלייס, עולה בנו חשדנות אוטומטית. אם המטרה להחליף את מקור האנרגיה של המכוניות מנפט לחשמל היא קדושה כל כך, מדוע היא מופקדת בידיו של גוף פרטי, ולא תחת חסות השלטון? ולמה דווקא חשמל? כפי שהסברנו לרועי, רוב החשמל בארץ מופק על ידי הבערת פחם, כך שלא ברור אם מכוניות חשמליות אכן מזהמות פחות, או שרק מזיזות את מוקד הזיהום. המודל העסקי של בטר פלייס  משונה (כך טוען בעלי שמסוגל להשתמש במושגים כגון "מודל עסקי" בלי להסמיק): מדובר בחברה שהוציאה כבר סכומי עתק של כסף על הקמת תשתית ועל הסברה, בלי שברור מתי היא תקצור את הרווח. אלא אם הכוונה של שי אגסי היא לשכב על הגדר, להקריב את עצמו למען הנחת היסודות לתשתית חדשה, שאת הרווח ממנה יראו אחרים בעתיד.

אבל אלה דיבורים של מבוגרים. מבוגרים רואים דברים אחרת מילדים. הילדים וההורים שהשתתפו במסיבה של רועי, חזרו כולם בעיניים בורקות מנסיעת המבחן הקצרצרה ברנו פלואנז של בטר פלייס, וסיפרו כמה המכונית שקטה, כמה אחרת ומפתיעה היא ההאצה הרציפה של המנוע החשמלי, וכמה היה כיף. אבל אז ההורים עברו מיד לדבר על המגבלות: למה החלפת מצבר כל 160 ק"מ היא הכבדה רצינית, אפילו אם יש רובוט שיכול לעשות את זה בחמש דקות בלבד, ואיך תהיה להם נקודת טעינה אישית ליד הבית, כשלרוב הרכבים בתל אביב אין חנייה פרטית. הילדים לעומת זאת, נשארו רק ברמה החוויתית: קוווווווווּל. רוצים עוד פעם!

אין לי מושג אם אנשי בטר פלייס יסכימו שוב לארח אצלם כיתה שלמה של ילדים, עם או בלי מסיבת יום-הולדת. הכיתה של רועי, איך נגיד, היא לא בדיוק כיתת חנונים שקטה ורגועה. למען האמת היו רגעים שבהם ה"מסיבה" של רועי הזכירה יותר מכל פשיטה של ויזיגותים על כפר שקט ומנומנם. לכל הפחות הם יזדקקו שם לכמה שבועות התאוששות.

מצד שני אני שואלת את עצמי, מתי הפעם האחרונה שבטר פלייס הקרינו את סרט ההסברה שלהם לקהל שכל כך העריך והפנים אותו? את הסרט מקרינים על מסך גדול ומעוגל בתוך אולם שמואר בתאורה כחולה סטייל עתידני, כשהקהל יושב על מושבי רכב ממוחזרים שרופדו בכיסוי דמוי-עור יוקרתי. מתי בפעם האחרונה מילאו בבטר פלייס את כל שלושים המושבים הללו ביחד, פלוס כיסאות פלסטיק שהוצבו מסביב? מתי בפעם האחרונה הקהל כולו אמר "אוווווּ" מתענג בכל פעם שהוצגו על המסך פרחים ופרפרים, ו"אההה!" מופתע כשהוצגה לו היסטוגרמה עם נתונים דרמטיים? או צחק מתמונה של כלב שיושב במושב הנוסעים? או סינן בבהלה בתגובה לתמונות של בארות נפט בוערים וזיהום? האם כל זה היה קורה בקהל של מבוגרים בלבד?

הילדים הם לא קהל היעד של בטר פלייס כרגע, מהסיבה הפשוטה שהם לא כוח קנייה. אבל אם המטרה היא להביא לסוויץ' מחשבתי ושינוי תפישה של הציבור הרחב לגבי מקורות אנרגיה חלופיים, אין קהל פתוח ומוכן יותר לקלוט מסרים כאלה מאשר ילדים. וזה לא רק כי יותר קל לעשות להם שטיפות מוח ואינדוקרטינציה, אם כי גם זה נכון. וזה לא רק כי העתיד שאותו אנחנו רוצים לשפר הוא העתיד שלהם, אם כי גם זה נכון, הכי נכון בעולם. זה כי ילדים עוד לא מקובעים בהרגלים שלהם כמונו, המבוגרים. הם עוד לא פיתחו את כל חומות הציניות שאנחנו, המבוגרים, מפעילים כמנגנוני התגוננות. הם מסוגלים הרבה יותר מאיתנו להתמלא השתאות ופליאה ולשאול את שאלות התם: למה, בעצם, לא? למה לא לעשות שינוי? למה לא לשאוף למקום טוב יותר?

אני רוצה להודות לאנשי בטר פלייס. עם כל החשדנות וההסתייגות שלי, אתם הצגתם לנו חזון מרשים וטוב. מי ייתן ובאמת בעתיד הקרוב שלנו תהיה תחבורה פחות מזהמת ופחות תלויה במשאבים נדירים ומתכלים. סליחה על הבלגן שעשינו לכם. הילדים למדו ונהנו. ממש נהנו.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 7 תגובות

עוגת מכונית רנו

האתגר שלי ליום ההולדת העשירי של רועי, היה להכין עוגה בצורת מכונית רנו "פרנדזי". לא מספיק מכונית. לא מספיק אפילו רנו. הדרישה הספציפית היתה למודל ספציפי של רנו, ועוד כזה שאינו משווק אלא קיים רק כ"מכונית קונצפט". (להזכירכם, זה הילד שכשהיה בן שלוש, דרש ממני לעשות בשבילו חיקויים של צפרדע שנוסעת באוטובוס לעומת צפרדע שנוסעת ברכבת, על מנת שיוכל לשמוע את ההבדל).

כאמא שמתגאה ביכולת הכנת עוגות היומולדת שלה, התעלמתי מכך שבעצם יש לי חיים ומותר לי פעם לסרב, ונעניתי לאתגר. לשם שינוי, אפרסם כאן לא רק את תמונת העוגה אלא גם שלבים בדרך, כי במילא אתם תמיד שואלים, וסוף סוף יש לי מצלמה בטלפון ולא נורא מסובך לי לצלם.

אז קודם כל, שלב ראשון: תחקיר. שזה אומר, נכנסים לגוגל תמונות ומחפשים תמונה של הדגם המבוקש:

בשלב הבא אני מנסה לדמיין איך אבנה את העוגה ובאיזה חומרים אעבוד. אני מעדיפה בדרך כלל עוגות כמה שיותר פשוטות ומלבניות – במקרה הזה היה קל – ואם אפשר, מעדיפה לעבוד עם קרם וסוכריות ולהימנע מפיסול בבצק סוכר. הפעם היה נראה לי שאין ברירה אלא ללכת על הבצק סוכר. וגם להתפשר, הרבה. לא אצליח לעשות משטחים מבריקים כאלה מעוגה.

נאלצתי גם להוריד ציפיות אצל הילד, שבערב לפני חגיגת יום ההולדת התקשה להירדם, וכל כמה דקות היה נכנס לסלון ואומר דברים כגון, "את לא תשכחי לכתוב Bridgestone על הצמיגים, נכון?" וצריך להסביר לו שזאת רק עוגה, ואני רק אנושית, ויש גבול למידת הריאליזם שאפשר לשאוף אליה. אבל הוא השביע אותי שלפחות תהיה מכונית/עוגה תלת-מימדית ולא רק תמונה של מכונית על עוגה, ולזה התחייבתי.

אז קדימה, ניגשים לעבודה. את עוגות הבסיס אפינו בערב הקודם על מנת שיספיקו להתקרר לאורך הלילה, כי הרבה יותר טוב לעבוד עם עוגה קרה. אפיתי שתי עוגות מלבניות, בכוונה בתבניות עם פינות מעוגלות כמו הקווים של הרנו. בבוקר הוצאתי את העוגות מהתבנית.

אחרי שהתקררו, אני מתחילה בפיסול. במקרה זה, הנחתי עוגה אחת על השנייה, עם מדרגה קטנה שתהיה הפגוש של המכונית, וחתכתי את העודפים. בחרתי בעוגה הפחות מפוררת לגג, כי זה מה שנשאר גלוי (יחסית). משאריות העוגה חתכתי פרוסה בצורת מנסרה והשתמשתי בה כדי להפוך את הזווית הישרה במדרגה בין שתי העוגות לצלע חלקה יותר.

השלב הבא דורש התעסקות עם בצק סוכר. יש כמה אתרים שמוקדשים לחומר המופלא הזה, שהביא למהפכה בעולם עוגות יום ההולדת, ואני מומחית קטנה ביותר. המתעניינים יכולים גם לגשת לסדנאות בצק סוכר. או שאפשר, כמוני, לרכוש קילו בצק סוכר בחנות למוצרי אפייה בלי שום ידע או הכנה ולהסתדר איכשהו.

עם ידיים מקומחות היטב בקורנפלור, לשים את הבצק המתפורר עד שהוא נהיה אחיד ונעים להתעסקות. מוסיפים צבעי מאכל: רק צבעי ג'ל איכותיים (קרי: יקרים), טיפות הצבע הזולות דלילות מדי.

כעת צריך להכין את העוגה לקבלת שכבת בצק סוכר. מדברים אליה בטון מרגיע, כדי שלא תהיה בלחץ. מלטפים אותה, מעודדים את רוחה. את כל החורים והפגמים בעוגה ממלאים בפיסות קטנות של בצק סוכר, כדי ליצור שטח כמה שיותר חלק. ואז מכסים את כל העוגה בחומר דביק כלשהו, אפשר ריבה, אפשר מה שבצרפתית נקרא "פונדנט" ובעברית "ריר מגעיל". המתכון שלי לפונדנט:

חצי מיכל שמנת מתוקה (אני השתמשתי בצמחית, כי ככה)

100 גר' שוקולד מריר (אני השתמשתי בלבן, גם כי ככה, זה מה שהיה זמין לי באותו רגע)

שוברים את השוקולד לקוביות לתוך השמנת ומכניסים למיקרוגל לדקה, מערבבים עד שהתערובת חלקה.

ככה נראית העוגה אחרי שתיקנתי בה את כל הפגמים ומרחתי עליה גועל נפש דביק:

מתברר שלרדד בצק סוכר אפשר רק על משטח חלק ונקי-נקי-נקי-נקי, וזה אומר לשטוף ולנקות את השיש כמה פעמים תוך כדי עבודה, לפני כל פעם שרוצים לרדד. ולא לשכוח לפזר על המשטח שכבה דקיקה של קורנפלור. ולהשתמש רק במערוך סיליקון מיוחד שמתאים לבצק סוכר. ואז להתפלל לטוב.

עשיתי הכי טוב שיכולתי, ובניסיון השני הצלחתי להגיע למשהו שאפשר היה להרים בלי שייקרע או יתפורר, ולהניח אותו על העוגה, כך:

אחר כך, בסכין חד ולא משונן, גוזמים את השאריות מסביב. שווה לשמור אותם בצד לסתימת חורים, תיקון טעויות ופיסול פרטים של הרגע האחרון (כגון מראות צד). אחרי גיזום זה נראה כך:

לא יודעת אם רואים בתמונה שעל בפינה אחת של המכונית יש כל מיני סדקים קטנים ופגמים. כנראה ייבשתי יותר מדי את הבצק סוכר. לתומי חשבתי שאם קצת ארטיב אותו במים, אצליח להחליק את הקמטים, אבל זאת היתה טעות: המים הכתימו את הבצק ולא התנדפו, ובמקום לתקן את הפגם הבליטו אותו עוד יותר. אז הנה טיפ – אל תעשו את זה.

את החלונות והגג של הרנו פרנדזי החלטתי לעשות באמצעות יריעה נוספת של בצק סוכר שהנחתי על הראשונה. לא היה לי פתרון טוב יותר מזה. רציתי בצק סוכר בצבע שחור, אבל מתברר שכדי להגיע לגוון שחור ממש צריך להשתמש בכמויות אדירות של צבע מאכל, אז התפשרתי על האפור שאתם רואים. את ההפרדה בין השמשות לגג סימנתי בקו שציירתי בבצק באמצעות הצד הקהה של הסכין. (לא היו לי זמן, כוח או חומרים לעשות שכבה שלישית. כזאת אני, מחפפת.)

עכשיו מגיע השלב שהוא בדרך כלל האהוב עלי: שלב הקישוט. באמצעות שאריות של בצק סוכר ומגוון סוכריות שוש וגומי, הוספתי את כל הפרטים הקטנים שרועי כל כך אוהב: גלגלים, סמלים, פנסים. את סוכריות הגומי אני חותכת במספריים או בסכין. אני מדביקה אותן לעוגה באמצעות "דבק" של שוקולד נמס, ומחזקת בקיסמים עד שהשוקולד מתייבש ומתקשה.

ועכשיו תראו איך נראה הטוסיק של העוגה, עם עוד סמל קטן של רנו שגזרתי מתוך סוכריית גומי לבנה מעצבנת:

(ומה שכחתי? לוחיות רישוי, כמובן.)

לא לשכוח: לצלם את העוגה, רגע לפני שאוכלים אותה והיא נעלמת לעולמים.

השקעתי בזה אתמול כמה שעות טובות, שלא לדבר על כסף שהלך למרכיבים ולכלים יקרים כגון צבעי המאכל והמערוך של הבצק סוכר. נשאלת השאלה אם זה שווה את המאמץ. התשובה – לא ברור. אבל אני יודעת שאצלנו במשפחה הילדים זוכרים את ימי ההולדת לפי העוגות שהיו להם. אני יודעת שחבריהם לכיתה זוכרים את העוגות שנים אחר כך, ובאים להזכיר לי איך נראו העוגות שהבאנו לגן. טלי וחגי כבר עכשיו מתכננים מה הם רוצים לימי ההולדת שלהם באביב (טלי רוצה דרקון, חגי רוצה את הציפור האדומה מהאנגרי בירדז, אבל לכולם ברור שזה עוד עשוי להשתנות אלף פעמים עד אז). אני יודעת שאני זוכרת את עוגת היומולדת בצורת פסנתר שהכינה לי אמי כשהייתי בת שבע, ובגלל הזיכרון המתוק הזה אני ממשיכה ומשקיעה כך בכל יום הולדת.

בפוסט הבא, כמה מילים טובות על מרכז המבקרים של בטר פלייס, שבו נערכה חגיגת יום ההולדת של רועי ברוח המכוניות החשמליות. על רגל אחת: אף על פי שהם אירחו אותנו למופת, זה לא מקום לימי הולדת המוניים, אבל כן מקום ששווה לבקר בו פעם עם או בלי ילדים נבונים וסקרנים.

פורסם בקטגוריה עוגות יום הולדת | 9 תגובות

דור של כותבים – המלצה על פוסט

זה עתה פרסמתי בבלוג של הוצאת גרף פוסט אורח מאת הסופרת האוסטרלית לילי וילקינסון. כפי שכתבתי שם, מזמן לא קראתי מאמר על ספרות נוער או על פעילות הנוער של ימינו ברשתות החברתיות, שהיה כל כך אופטימי, וששיקף בצורה כל כך מדוייקת את דעותיי שלי. לכו תקראו, בבקשה!

דור של כותבים מאת לילי וליקינסון, בבלוג של גרף.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | תגובה אחת

שמתם לב שעד עכשיו נמנעתי מהשאלה הבסיסית והגדולה מכולן – מה ההבדל בין מדע בדיוני לפנטזיה? לא במקרה. זאת שאלה כביכול מאוד פשוטה, אבל כשנכנסים למקרים פרטיים מגלים עד כמה היא סבוכה, ולמה למרות המחיצות הברורות בכל זאת יש טישטוש גבולות, זליגה ואמביוולנטיות.

אחד הז'אנרים שמדגימים את שבריריותו של הגבול בין מד"ב לפנטזיה הוא ז'אנר המכונה Timeslip: בתרגום חופשי, זליגת-זמן. סיפורי מסע בזמן נחשבים בדרך כלל שייכים לתחום המדע הבדיוני. בהכללה הכי פשוטה, סיפורי מדע בדיוני עוסקים במדע, סיפורי פנטזיה בקסם. הייתכנות התיאורטית של מסע בזמן היא סוגייה שמעסיקה לא רק סופרים כי אם גם פיזיקאים רציניים, והפרדוקסים של מסע בזמן מעסיקים לוגיקנים ומתמטיקאים. תיאוריות מדעיות אמיתיות משמשות מצע ובסיס לפיתוח סיפורים בדיוניים: תיאוריית העולמות המקבילים, חורי תולעת, קפיצות קוואנטיות ועוד כהנה וכהנה. ובעצם לא משנה אם המדע הוא מדע אמיתי או רציני או סתם קשקשת מבולבלת: עצם היומרה או העמדת הפנים של ניסיון לעגן סיפור בהסבר מדעי, היא שהופכת את הסיפור למדע בדיוני.

על אחת כמה וכמה, שסיפורים על מסע לעתיד שייכים למדע הבדיוני. כל ניסיון לדמיין מציאות עתידית, בין אם הוא מתמקד בטכנולוגיות עתידיות, בפני החברה העתידית או באבולוציה העתידית, הוא במהותו ניסיון מד"בי. אבל סיפורים על מסע לעבר הם אחרים. בתוך סיפורי החזרה לעבר ישנו תת-ז'אנר שלם של סיפורים על אנשים שבאמצעים מיסטיים, קסומים, או סתם בלתי מוסברים נשאבים אל העבר וחווים על בשרם אירועים היסטוריים, או פוגשים בהוריהם או באבות-אבותיהם. הסיפורים הללו עוסקים לרוב לא בסוגיות מדעיות כי אם בסוגיות היסטוריות: לפעמים יש בהם חקר תעלומה עתיקה, לפעמים מדובר בסיפורים משפחתיים על ילדים שלומדים להכיר את הוריהם באור חדש.

כשאני מנסה לחשוב על דוגמאות, עולות לי עוד ועוד דוגמאות מתחום ספרי הילדים והנוער, וכמעט לא אף דוגמה מתחום הספרות למבוגרים – אם כי בטלוויזיה ובקולנוע החזרה לעבר היא גימיק מוכר. למעשה, כל טכניקת הפלאשבק היא סוג של חזרה רגעית בזמן. הסרט "לא נותר אלא לבכות" שבו רוברטו בניני וחברו האידיוט חוזרים בזמן למאה ה-15 הוא דוגמה נאה ל-Timeslip", וכן גם סדרת הטלוויזיה "החיים במאדים" שבה שוטר בריטי מעורב בתאונת דרכים בימינו ומתעורר בשנות השבעים.

Image

קלאסי

יצירות הנוער שאני רואה בהן הדוגמאות הקלאסיות המובילות לז'אנר הן שתיים: "גן החצות של טום", ובו ילד שמבקר אצל דודיו שבשעה הסודית אחרי חצות, הוא יכול לבקר ילדה שהתגוררה באותו בית שנים לפניו; וספר שלא תורגם לעברית, Charlotte Sometimes מאת פנלופה פארמר, על ילדה בפנימייה בריטית שמתעוררת לפעמים בעבר, לפעמים בהווה, ונאלצת להתכתב עם בת דמותה בעבר המתחלפת איתה, על מנת שיצליחו שתיהן לקיים את חייהן כסדרן בשתי התקופות. דוגמאות נוספות לספרי נוער עם חזרה בזמן: סדרת "סטרווגנזה" מאת מרי הופמן (אם כי המסע שם הוא לסוג של היסטוריה אלטרנטיבית), "ארתור ואבן הראייה" מאת קווין קרוסלי הולנד (כנ"ל), "תעשה עומד על הראש" הישראלי מאת יעל ענבר, ועוד. אני בטוחה שאתם תשלימו לי דוגמאות נוספות.

דוגמה מוקדמת

מי היה הראשון שכתב רומן חזרה בזמן? אולי היה זה מרק טוויין, בספרו "ינקי מקונטיקוט בחצר המלך ארתור" שראה אור בשנת 1889? קדם לו כמעט בחמישים שנה סיפורו של צ'ארלס דיקנס, A Christmas Carol ("מזמור לחג המולד", 1843), שבעיניי מהווה סוג של דוגמה לסיפור Timeslip. זוהי דוגמה מעניינת במיוחד מכיוון שהיא חושפת את הזיקה בין סיפורי חזרה בזמן לבין סיפורים על רוחות רפאים. גיבור הספר, הקמצן הרגזן אבנעזר סקרוג', פוגש בשלוש רוחות אשר מראות לו את עברו, את ההווה סביבו מנקודות מבט שאינן מוכרות לו, ואת העתיד כפי שעלול להתפתח אם לא יתקן את דרכיו – והכול סביב חג המולד. הסיפור הזה היה בסיס לאינספור עיבודים ווריאציות, בינהן גם סרט הקולנוע הקלאסי לחג המולד It's a Wonderful Life  עם ג'ימי סטיוארט (1946), שמהווה מעין תמונת ראי לעלילה שרקח דיקנס: אדם נדיב וטוב מואס בחייו, ומלאך מראה לו את עברו וכמה עגום היה נראה ההווה בעיירתו אלמלא חי.

מי שעלתה בצורה מבריקה ביותר על הזיקה בין סיפורי חזרה בזמן לסיפורי רוחות, היא הסופרת היקרה ללבי דיאנה ווין ג'ונס. ספרה The Time of the Ghost – שכבר כותרתו מרמזת על מזיגה מרתקת בין ז'אנרים – שובר את החוקים ולא מזדהה במובהק ככזה או ככזה. גיבורת הספר היא רוח חסרת גוף שלא יודעת מי היא או כיצד הגיעה לאן שהגיעה. היא נמשכת אל משפחה מסוימת ובה ארבע בנות, ומקשיבה לשיחותיהן, ונדמה לה שהיא קשורה אליהן איכשהו אבל לא ברור לה כיצד. לאט לאט משתכנעת הרוח שהיא רואה תמונות מן העבר, ושהיא עצמה אחת מן הבנות במשפחה שבאה מהעתיד על מנת למנוע דבר איום ונורא שעוד לא קרה. עד הרגע האחרון לא ברור אם הרוח עצמה חיה או מתה, ומי היא, ואם היא מהעבר או מהעתיד, ואם יש בכלל משמעות לרצף הזמן מנקודת המבט של יישות מנותקת מזהות ומגוף. למרבה הצער, זהו הספר הכי אוטוביוגראפי של ג'ונס – אבל כבר סטיתי די מהנושא.

סיפור על רוחות רפאים או חזרה בזמן?

העניין הוא, שגם סיפורי חזרה בזמן, וגם רבים מסיפורי הרוחות, עוסקים ביישור הדורים בין העבר להווה. אמנם יש סיפורי רפאים שמתמקדים באימה ובנקמה, אבל באותם סיפורים שבהם רוח הרפאים בסופו של דבר מתפייסת, כמעט תמיד יש קו עלילה של גילוי ותיקון עוול היסטורי. לעתים עצם הגילוי של העוול ההיסטורי הוא סוג של תיקון. זה מה שקורה גם ברבים מסיפורי החזרה בזמן. די שהגיבור שחווה את העבר על בשרו יחזור להווה חכם יותר ורגיש יותר לגורלם של אחרים.

מדע בדיוני - אבל רק קצת

ובכן, כיצד נקבע אם סיפור של חזרה בזמן הוא מד"בי או פנטסטי? לפעמים ההבדל הוא בתפאורה. אם הבעת משאלה, או שמלאך או רוח רפאים גררו אותך אחורה בזמן, אין ספק שזה סיפור פנטזיה. אם חזרת לעבר במכונת זמן שפרופסור מטורף התקין במכונית דלוריין עם פלאקס-קפאסיטור שפועל על אנרגיה גרעינית שמופקת מפלוטוניום שגנבת מחוליית מחבלים, הסיפור הוא יותר מד"בי. אבל אפילו "בחזרה לעתיד" המד"בי במובהק, עוסק הרבה יותר בסיפור המשפחתי ובתיקון עוולות עבר, מאשר במדע או בתיאוריה של המסע בזמן. על כן זהו מדע בדיוני קליל, פופולארי, מבדר, ובשום אופן לא מה שנקרא מדע בדיוני "קשה". ההנאה שאנו מפיקים ממנו דומה בהרבה להנאה שאנו מפיקים מסיפורי פיות עם הגשמת משאלות והאפי אנד, מאשר להנאה האניטלקטואלית שאנו מפיקים מהתעסקות במדע. ובזאת רמזתי קלות לעמדתי בסוגיית המד"ב לעומת הפנטזיה, עליה ארחיב בפוסטים עתידיים.

Posted on by | 14 תגובות

(הכל מלבד) סקס והעיר הגדולה – מה בין פנטזיה אורבנית לרומן העל-טבעי

איזה עוד ז'אנר של פנטזיה חם חם חם לוהט בימינו? הז'אנר הקרוי Paranormal Romance, הרומן העל-טבעי. המותג הכי מצליח מז'אנר זה בשנים האחרונות הוא כמובן סדרת "דמדומים" מאת סטפאני מאייר, אבל "דמדומים" הוא רק קצה קצהו של הקרחון של הספרות הנשית הזאת, הממודרת והבזויה.

בזויה מדוע? בשל כך שמקורותיו של הרומן העל-טבעי בסוגה הבזויה מכולן: הרומן הרומנטי. לא משנה כמה ערפדים, אנשי זאב, רוחות רפאים וכשפים נדחוף לתוך הרומן העל-טבעי – בבסיסו זהו סיפור אהבה, סיפור על גבר שבא לחלץ אישה מקיומה החסר, ולהביא אותה לשלמות הזוגית.

חובבי מד"ב ופנטזיה נוטים לזלזל בספרות הרומנטית במידה ובאופן שמזכירים יותר מכל את זילזולו של המיינסטרים במד"ב ובפנטזיה. נדירים הם הספרים כמו "דמדומים" וטרילוגיית "הזאבים של גרייס" מאת מגי סטיווטר, אשר הצליחו לפרוץ מבעד למידור הכפול ולהגיע לתודעה הרחבה ולמכירות משמעותיות. באופן לגמרי לא מקרי, כמעט כל הדוגמאות שאני יכולה לחשוב עליהן להצלחות שכאלה באות מתחום ספרי נוער. למה ספרי נוער? כי אנחנו חיים בעידן של פריחה והעצמה לספרות הנוער, וכי בכל מה שנוגע לספרות נוער לנשים עדיין יש כוח, וכי ספרות הנוער בלאו הכי נדחקת אל השוליים ועל כן קורים בה הדברים הכי מעניינים בלי שאיש ישים לב… אבל על זה בפוסט נפרד. בינתיים די לומר, שההצלחות הבודדות של ז'אנר הרומן העל-טבעי, אף שהן לעיתים הצלחות אדירות בכל קנה מידה, לא מעידות על הגורל של רוב רובם של הספרים הנכתבים בז'אנר זה

בהוצאת הספרים Harlequin – הוצאת ספרים אשר כה מקושרת לרומן הרומנטי, עד שבארה"ב שמה הוא שם נרדף לסוגה הזאת – מקוטלגים נכון לעכשיו במדור "רומן על-טבעי" 412 כותרים. 412 כותרים שעל פי רוב הסממנים הם פנטזיה פר אקסלאנס, אבל את הסופרות שכותבות את הספרים הללו לא תפגשו בכנסי מד"ב ופנטזיה, תמונתן לא תופיע ב"לוקוס", וקהילת המד"ב והפנטזיה העולמית אפילו לא טורחת להתנער מהן, מרוב שהיא לא מכירה בהן. אלה רומנים למשרתות, ספרים בגרוש. ולא במקרה, ספרים שכתבו נשים על נשים ובשביל נשים.

הספרות הרומנטית לא יכולה היתה להתעלם מהפוטנציאל האירוטי האדיר הגלום ביסודות פנטסטיים ועל-טבעיים. בכיפה שולט הערפד: הזר הגבוה והאפל האולטימטיבי. גבר יפה תואר סתם יסחוף אותך מהרגליים. ערפד יהפנט אותך ויישתלט על תודעתך, ואת בפסיביות מוחלטת תלכי שבי אחריו, חסרת אונים, שעה שהוא יונק ממך את כוח החיים המזין. אבל גם המזדאב הוא דמות טראגי-רומנטית, אשר אחת לחודש נתונה לחסדי הלבנה, מאבדת צלם אנוש ונותנת ליצר החייתי להשתלט עליה… שלא לדבר על דיבוק שנכנס בכלה הבתולית, מאהב שאפילו המוות לא יפריד בינו לבין משלימת נפשו, ויישותו חודרת לגופה… וכן הלאה וכן הלאה. בספרות האימה, ובספרות הגותית שקדמה לה, מאז ומעולם היו חזקים היסודות העל-טבעיים והיסודות האירוטיים (ע"ע פרנקשטיין).

בספרה Rhetorics of Fantasy, מציעה החוקרת והמבקרת פארה מנדלסון שיטה ייחודית ומשכנעת לסיווג סוגות בפנטזיה. היא מחלקת את הפנטזיה לארבעה סוגים, על פי הקשר בין הפנטזיה למציאות: פנטזיית מעבר (portal fantasy) שבה הגיבור עובר מעולם מציאותי לעולם פנטזיה; פנטזיית משוקעת (immersive) שמתקיימת כולה במציאות פנטסטית; פנטזיית חדירה (intrusion) שבה העולם הפנטסטי פולש לעולם המציאות ומשתלט עליו בהדרגה; ופנטזייה לימניאלית, שבה קיים מתח בלתי מייושב בין המציאותי לבין הפנטסטי. גם זה נושא לפוסט שלם נפרד, לפחות, ולא אכנס עכשיו לכל הסוגים השונים, אבל אני מזכירה את התיאוריה של מנדלסון כי היא קושרת כל כך יפה בין ספרות האימה, הרומן העל-טבעי והפנטזיה האורבנית: כולן סוגות מהקטגוריה השנייה שמנלדסון הגדירה, פנטזיית החדירה. ברמת העלילה הבסיסית ביותר, מציאות של שגרה מופרת על ידי יסודות פנטסטיים שמתגלים תחילה כצרימות קלות, רמזים מבשרי רעות, ואט אט משתלטים ומערערים את עולמו של הגיבור. מעולם לא למדתי לימודי מגדר, אבל אני בטוחה שיש תזה בעניין הזה של ספרות נשית של פנטזיית חדירה. ונעזוב את זה בזאת.

בולמוס קריאה

רציתי לחזור גם אל הפנטזיה האורבנית. בתוך הפנטזיה האורבנית יש נתח לא קטן של יצירות שנושקות לרומן העל-טבעי. יצירות פנטזיה של נשים על נשים לנשים, שמתרחשות במציאות עכשווית פחות או יותר, ויש בהן גם קווי עלילה רומנטיים. לפעמים ההבדל בין היצירות הללו לבין הרומן העל-טבעי הוא דק מאוד, ובכל זאת, מדובר בדרך כלל ביצירות שהזיקה שלהן למסורת הפנטסטית בכל זאת חזקה מעט יותר מהזיקה שלהן לרומן הרומנטי. הן נבדלות מפנטזיה אורבנית בעיקר בכך שמעמדן קצת נחות ופחות, כי הן עוסקות בענייני נשים. לפני כשני וחצי נתקפתי בולמוס וקראתי ברצף כחמישה או שישה מהספרים האלה, רובם מסדרת Juno, סדרת ספרי כיס לנשים בהוצאת סיימון אנד שוסטר. השתעשעתי מכך שהעלילות מתרחשות לא בכרך הגדולה אלא בערים קטנות או בשוליהן, ועל כן המצאתי להן את התווית  Suburban Fantasy, "פנטזיית פרברים". אח"כ גיליתי שאני לא היחידה שהמציאה את החידוד הזה, ואולי כבר אפשר להתייחס אל פנטזיית הפרברים כאל ז'אנר נפרד בזכות עצמו.

בועטת - מרסי תומפסון

הגיבורה של פנטזיית הפרברים, בניגוד לגיבורה של הרומן העל-טבעי, היא אישה חזקה, יוזמת, פעילה. היא מחוזרת לרוב על ידי יותר מגבר אחד, ולרוב בין מחזריה אפשר למצוא את החשודים הרגילים: ערפד, איש זאב, שוטר בעל כוחות טלפאתיים… אבל גם אם ליבה נוטה מאוד אל אחד מהם, היא שומרת בעקשנות ובתקיפות על עצמאותה. היא אישה עובדת, לפעמים בעלת עסק. לפעמים מדובר אפילו באם חד-הורית שצריכה לפרנס את בתה, או את אמה הזקנה, או את אחותה החולה. יש לה כוחות על-טבעיים שבעזרתם היא מגוננת על היקרים לה מפני כוחות הרשע העשירים, המושחתים, והמאבק תמיד קשה. היא גיבורת מעמד הפועלים, והיא בועטת, בענק. היא באפי ציידת הערפדים. היא סוקי סטקהאוז, ברגעיה הפחות מעצבנים. היא מרסדס ת'ומפסון, הגיבורה שממש התמכרתי אליה מספריה של פטרישיה בריגס: מוסכניקית (!) שגרה בעיר הקטנה קניוויק במדינת וושינגטון, ירשה מאבותיה האינדיאנים את היכולת להחליף צורה לזאבת ערבות, ומצליחה להישאר עצמאית למרות נסיונותיהם של ערפדים, פיות ושלל אנשי זאב לנכס אותה לעצמם.

באוקטובר האחרון השתתפתי בכנס הפנטזיה העולמי, שבו אחת מאורחות הכבוד היתה העורכת הספרותית ג'ו פלטשר. בביוגרפיה של פלטשר שהתפרסמה בתוכניית הכנס היה כתוב משפט שדי הצחיק אותי: היא היא העורכת ש"גילתה" את שרליין האריס, והפכה אותה להצלחה "בן לילה" אחרי לא פחות מ-23 שנות כתיבה. אז היום שרליין האריס מפורסמת בחוגים נרחבים מאוד, בזכות ספריה ששימשו בסיס לסדרת הטלוויזיה "דם אמיתי". אבל האריס כתבה את הספרים הללו שנים בלי לזכות בטיפת תהילה. הספרות שלה היא ספק רומן על-טבעי, ספק פנטזיית עיירה קטנה. מה שבטוח – ספרות נשים. ובשל כך – ספרות שוליים.

הצלחה בן לילה - אחרי 23 שנות כתיבה

פורסם בקטגוריה ז'אנרים | עם התגים | 7 תגובות

שיר אהבה לעיר: הפנטזיה האורבנית

 התכוונתי לכתוב על הקשר בין  שני ז'אנרים שעל פניהם אמורים להיות בלתי תלויים, אך למעשה קיימת ביניהם חפיפה רבה והרבה בלבולים: הרומן העל-טבעי והפנטזיה האורבנית. אני רואה שלא אספיק לגעת בשניהם באותו פוסט, על כן אפתח בתיאור הפנטזיה האורבנית, כפי שאני מבינה אותה.

פנטזיה אורבנית, למי שלא יודע, היא מאוד "אִין" עכשיו, ועל כן נדמה שלאחרונה כל פנטזיה שמתרחשת בעיר מיד סופחת אליה את התווית "פנטזיה אורבנית". סילחו לי אם אני טהרנית בעניין הזה. המון פנטזיות מתרחשות בערים, אבל לא כולן עוברות את הרף שלי לפנטזיה אורבנית. מבחינתי – וברור לי שרבים יחלקו איתי על ההגדרה הזאת – על מנת שפנטזיה שמתרחשת בעיר תהיה פנטזיה אורבנית, צריכים להתקיים גם התנאים הבאים:

1. העיר המתוארת צריכה להיות עיר אמיתית.

2. העיר המתוארת צריכה להיות עיר עכשווית.

בזאת פסלתי מדיון יצירות פנטזיה רבות וטובות שעוסקות בחווית החיים בעיר: מ"הבריון של ארצ'ר" של דיאנה וין ג'ונס ועד The City and the City של צ'יינה מייוויל. אבל אני רואה הבדל גדול בין ערים שנתפרו על מידות הפנטזיה, לבין פנטזיה שנתפרה על מידות הערים. הקסם בפנטזיה אורבנית, בעיני, הוא במפגש בין המוכר והזר, בין המודרני והעתיק, בין היומיום והאגדה – ולשם כך חובה שתהיה לפנטזיה האורבנית רגל אחת נטועה בעולם שלנו, האמיתי והמוכר לנו כביכול.

לא פנטזיה אורבנית

פנטזיה אורבנית נוצרת מתוך המתח המתמיד בין חיי העיר לבין העולם הנסתר, הפנטסטי, המתקיים איתה ובתוכה, בין חרכיה. אותו עולם נסתר הוא חלק בלתי נפרד מהעיר, אך הוא מתקיים ברובד או במימד אחרים, שרק יחידי סגולה יכולים לגשת אליהם. תארו לכם מפה של עיר, ועליה שקף: העיר היא הבסיס לכל, הפנטזיה שכבה סמויה שהתקיימה באותו חלל מאז ומעולם, אך נסתרה מעיני הקרטוגרפים השגרתיים. עלילה של פנטזיה אורבנית קלאסית היא גילוי מחדש של העיר על ידי גיבור תושב המקום שעיניו נפקחו זה-עתה לרובד הסמוי.

שיר אהבה ללונדון

כזהו סיפורו של תושב לונדון ריצ'רד מייהו, גיבור הספר "לעולם-לא-עולם" מאת ניל גיימן. בעקבות מפגש עם נערה מסתורית מתוודע ריצ'רד מייהו אל "לונדון תחתית", לונדון של מטה שמתקיימת במנהרות הרכבת התחתית הנטושות, בחנויות אחרי שעות הסגירה, ומתחת לאפם של תושבי לונדון-של-מעלה שבכלל לא רואים את התמהונים ההומלסים כביכול המסתובבים ביניהם. כזה גם סיפורה של אדי מק'קאנדרי, גיבורת "המלחמה למען האלונים" מאת אמה בול, המגלה שעירה, מיניאפוליס, היא זירת קרב בין שני חצרות של פיות. מרגע שנפקחו עיניהם של שני הגיבורים למציאות האחרת המתקיימת במקביל אליהם, חייהם לא יכולים לשוב להיות כפי שהיו. מבלי שעזבו את ביתם, עזבו הגיבורים הללו את עולמם.

שיר אהבה למיניאפוליס. (מה יש? אסור לאהוב את מיניאפוליס?)

פנטזיה אורבנית היא מסע תגלית ושיר אהבה לעיר ספציפית. את העלילות של "לעולם-לא-עולם" ו"המלחמה למען האלונים" אי אפשר היה להעתיק לעיר אחרת מבלי לשנות אותן מהותית, שכן אתריה של העיר ותולדותיה שזורים בעלילה. העיר היא דמות מרכזית, שמורכבותה הולכת ומתבררת לאורך העלילה. אנחנו אולי הכרנו את פניה הפומביים, היצוגיים, הרציונליים: כעת אנו מתוודעים אל חייה הסודיים, אל תשוקותיה ויצריה, אל חטאיה ומכמניה.

לעניות דעתי, אנחנו מוקסמים לחשוף כך את העיר בין היתר, כי ברור לנו שלעיר אמיתית יש באמת רבדים סמויים מהעין. לעיר יש חיי לילה וחיי יום, יש עולם של פשע שלא מוכר לאזרחים שומרי חוק, יש פינות נסתרות שבהן אנשים חיים ומתים מבלי שנדע על קיומם. בישראל אנחנו מצטיינים בלא-לראות אוכלוסיות שלמות שחיות בינינו. אז למה שלא יחיו בינינו גם פיות? ערפדים? קוסמים?

התכונה המופלאה ביותר של הפנטזיה האורבנית היא היכולת הטרנספורמטיבית שלה שמשליכה על העולם האמיתי. אנחנו צוחקים בתענוג כשאנחנו מגלים שבניו-יורק של ריק ריירדן, בניין האמפייר סטייט הוא מושב אלי האולימפוס – ולעולם לא נראה את  האמפייר סטייט באותו אור. בזכות ג'יי קיי רולינג, תחנת הרכבת קינגס קרוס בלונדון לעולם תהיה נקודת המעבר אל רכבת האקספרס להוגוורטס. לא נוכל להסתובב ברחובות ניו אורלינס מבלי לחפש את הערפדים של אן רייס. היצירות שקראנו ושאהבנו, הופכות להיות חלק מחווית העיר שלנו. ואולי עכשיו מובן יותר מדוע אני מתעקשת שפנטזיה אורבנית חייבת להתקיים בעיר אמיתית, עכשווית.

אולי בפוסט הבא אגיע סוף-סוף לדון ברומן העל-טבעי ובקשר בינו לבין הפנטזיה האורבנית. לבינתיים, אקנח מהעמודים האחרונים של הספר "עיר של עצמות" מאת קסנדרה קלייר. להלן תיאור הנוף שרואה גיבורת הספר, קליירי, בנסיעה על אופנוע מעופף מעל העיר ניו-יורק. אני מבטיחה שהפסקאות הללו לא יהרסו לכם את הקריאה בספר, והן רלוונטיות למה שכתבתי היום. תרגמה אינגה מיכאלי.

מבט על ניו-יורק מאופנוע מעופף

הרוח בידרה את שיערה כשטיפסו מעלה, מעל הקתדרלה, מעל הגגות הסמוכים של רבי-הקומות ושל בתי-הדירות. ופתאום היא היתה פרושה לרגליה, כמו קופסת תכשיטים פתוחה, העיר הזו שהיתה מאוכלסת יותר ומדהימה יותר מכפי שאי-פעם שיערה לעצמה: הנה מלבן האיזמרגד של סנטרל פארק, מקום מפגשן של הפיות בערבי הקיץ; הנה האורות של המועדונים והברים באזור הדאונטאון, שם נהגו הערפדים לרקוד אל תוך הלילה בפּנדמוֹניוּם; וגם הסמטאות של צ'יינה-טאון, משכנם הלילי של אנשי הזאב, עם הפרוות הבוהקות ששיקפו את אורות הכרך. הנה המכשפים שהתהלכו בעיר במלוא הדרם – עם כנפי עטלף ועיני חתול; והנה, כשחלפו מעל הנהר, גם הבזק של זנבות ססגוניים מתחת לפני המים הכסופים, ברק רגעי של שיער ארוך ושזור פנינים, וגם צחוקן הגבוה והגלי של בתולות הים.

ג'ייס פנה להביט בה מעבר לכתפו, והרוח פרעה את שיערו. "על מה את חושבת?" קרא לעברה.

"איך שהכול שונה שם למטה, אתה יודע, מאז שהתחלתי לראות."

"הכל בדיוק אותו דבר שם למטה," הבהיר, והפנה את האופנוע אל האיסט ריבר. הם טסו שוב לעבר גשר ברוקלין. "את היחידה שהשתנית."

  …

היא לא שמעה אותו צוחק, אבל הרגישה בכך, ברטט שהרעיד את צלעותיו ועבר מהן אל קצות אצבעותיה. היא אחזה בו חזק כשהרים את כידון האופנוע; הוא לחץ על ידית הגז, והם נורו קדימה ומעל הגשר, כמו ציפורים ששוחררו מכלובן. בטנה התהפכה כשהנהר הכסוף נמוג והתרחק, וכך גם צריחי המגדלים שקישטו את הגשר. אך הפעם פקחה קליירי את עיניה לרווחה, וראתה הכול.

פורסם בקטגוריה ז'אנרים | עם התגים | 10 תגובות