מחשבות בעקבות סרט הלגו

בשבת ראיתי עם המשפחה את הסרט של לגו. בגדול, זה סרט מהנה עם קווים חתרניים מענגים, אבל הוא מנוגד להתנהלות של חברת לגו עצמה בשנים האחרונות, והשקר הזה קצת עצבן אותי. חברתי נועה מנהיים כתבה השבוע דברים מעניינים במוסף הארץ אף היא בהשראת הסרט (לפעמים יוצא לי לשוחח עם נועה על המאמרים שלה לפני שהם מתפרסמים, הפעם לא – פשוט היינו בראש דומה, כנראה) אבל אני לא שותפה לאופטימיות שבה היא חותמת את מאמרה. לדעתי משהו עמוק אצלנו התקלקל, וחברת לגו היא דוגמה לכך.

מודעת לגו מסוף שנות השבעים

לגו הוא מוצר יקר. במיוחד בישראל. זה לא חדש. מצד שני, הוא גם מוצר איכותי. כל מי ששיחק עם חיקויי לגו זולים יודע שאפשר להרגיש בהבדל: הלבנים מתחברות יותר טוב, והן שומרות על צבען ועל צורתן לאורך שנים רבות. בארגז הלגו אצלנו בבית יש חלקי לגו שנרכשו עבורי בשנות השבעים. איכות הפלסטיק מעט שונה, אבל הם עדיין שמישים לחלוטין ומתחברים היטב גם ללגו שנרכש השנה. וכאן מתחילה הבעיה של חברת לגו. כי אם המוצר כל כך עמיד, מי שקנה פעם אחת לגו לכאורה לא צריך לקנות עוד לגו. הוא יכול אפילו להוריש את הלגו לילדים שלו. ואז איך ימכרו לגו חדש?

הפתרון של לגו היה פתרון שיווקי: לפצל את המותג "לגו" לתת-מותגים. כן, נכון, לגו כבר יש לנו. אבל אין לנו לגו נינג'גו. צ'ימה. מפעל הגיבורים. עכשיו יש סדרות של לגו שצריך לאסוף. המוצר הכללי, לגו, כבר אינו מספק: יצרנו צורך במוצרים ספציפיים יותר. צריך לאסוף את כל הסדרה, וכשנגמור לאסוף אותה, תהיה סדרה חדשה. במקום לחפש קונים חדשים ללגו, מצאו לגו את הדרך למכור שוב ושוב לאותם קונים.

מה רע בזה? חברת לגו מרוויחה הרבה כסף וממשיכה לייצר צעצועים שמשמחים את הילדים שלנו, והילדים שלנו שמחים. זאת אומרת, בתנאי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות להם בדיוק את הלגו שהם רוצים. כי עכשיו לגו ישן זה כבר לא נחשב. ואיך נשתמש בלגו שלנו למשחקי הארי פוטר, אם אין לנו לגו הארי פוטר? או לגו מלחמת הכוכבים? או לגו נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים וכן הלאה? במקום שהלגו יהיה משחק הרכבה כללי שיכול לשמש לבניית מבנים כיד הדמיון החופשית, הלגו הולך ונעשה ספציפי יותר, ומשאיר פחות ופחות מקום לדמיון, תוך שהוא מעודד יותר ויותר קנייה.

כאן הרגיזה אותי הצביעות של סרט הלגו. (אזהרת ספויילרים כלליים למי שלא ראה את הסרט.) לכאורה עולה מהסרט מסר חתרני: לא צריך לשחק בלגו רק לפי ההוראות. מותר לבנות דברים מהדמיון. אפילו אם בונים דברים מופרכים, אפילו אם משלבים בבניה חומרים חוץ-לגואיים כגון גומיות ומסטיק, אפילו אם (רחמנא לצלן) מערבבים לגו מסדרות שונות. הרע בעולם של לגו הוא "מר ביזנס", הנשק המסוכן שלו הוא (ספויילר!!!) שפופרת דבק, והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנשי הלגו הוא שייקבעו אותם וימנעו את פירוקם והרכבתם מחדש. הדחף הכפייתי לשחק עם הלגו בדיוק כמו שהוא מופיע על האריזה ובחוברת ההוראות, הוא דחף שלילי, ממית. כך לכאורה עולה מהסרט.

אני אוהבת את המסר הזה, וגם את הערבוביות בסרט. מתה על הצוללת עם רגלי הדוב החמוד, ועוד. מקסים בעיני שסרט לגו מפגיש בין בטמן לבין הן סולו, בין דמבלדור לגנדלף, בין מיכלאנג'לו הצייר למיכלאנג'לו צב הנינג'ה. אבל שימו לב מי נעדרים מהסרט. נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים, פרנדז… כלומר, כל אותם תת-מותגים של לגו מהשנים האחרונות שהם לא פרנצ'ייז חיצוני – אותם לא מערבבים פנימה. הם כאילו לא נחשבים לגו. אותם בכל זאת, צריך כנראה להחזיק בנפרד, ובעיקר לקנות בנפרד.

למיטב ידיעתי, ולא בדקתי, המכירות של לגו מעולם לא היו טובות יותר. כלומר שמדיניות השיווק של לגו מוכיחה את עצמה, ואין לחברה הזאת שום תמריץ לשנות אותה. בעולם ליברטני, ההצלחה הכספית מוכיחה את צדקת הדרך. אבל לי יש בעיה עם זה. יש לי בעיה עם העידוד לקנות לקנות לקנות, בלי מחשבה על שכבות בחברה שלא יכולות לקנות ככה, בלי מחשבה על איכות הסביבה. יש לי בעיה עם זילות הלגו שעולה מהתנהגות כזאת, ועם זה שהבית שלי עולה על גדותיו מרוב צעצועים (לא רק לגו) שאף אחד לא משחק בהם, כי יש יותר מדי צעצועים כדי להעריך את מה שיש, וכי המסר הוא שצעצוע ישן כבר לא שווה, ואף על פי כן הצעצועים ממשיכים לזרום אלינו הביתה ללא הרף. ברור שגם אני אישית אשמה בזה אבל זה נגע כללי בתקופתנו: הצעצועים מגיעים במתנה מסבים, מדודים ומחברים, ועם ארוחות, ומכל עבר. בכל פסח אני תורמת/זורקת כמות צעצועים ששווה ליותר ממה שהיה לכל הסבים של הילדים שלי בכל חייהם ביחד. ועדיין הבית מוצף צעצועים.

ויש לי בעיה קשה מאוד עם זה שהצעצועים של ימינו הם יותר ויותר סקסיטיים. אין יצרנית שמדגימה את זה יותר במדויק מחברת לגו. אם פעם לגו היה מוצר יוניסקס, ובנות כיכבו בפרסומות ללגו שבהן לא נראית טיפה של ורוד, הרי שכחלק מתת-המיתוג שנועד לעודד קנייה החליטה חברת לגו להפריש את הבנות ולהתייחס אליהן כקבוצה נפרדת. וזה רע מהמון סיבות. מדובר לא רק בהבדלי צבע, אלא בתכנים שלכאורה מתאימים לבנות: חברות, אהבת חיות מחמד, טיפוח הן והיופי. אז נכון שיש בנות שמאוד אוהבות את המוצרים החדשים של לגו ושתהיינה בריאות, מותר להן, בכיף, אין בזה כל רע. הבעיה מתחילה כשהנחת היסוד היא שאלה התחומים היחידים שמעניינים בנות, ושהם מעניינים אך ורק בנות. בכך מעבירים את המסר שזה כל מה שבנות נורמליות צריכות לאהוב, ובמקביל שלבנים בשום פנים ואופן אסור לאהוב את הדברים האלה. ומתברר שכשמפמפים לבנות ללא הרף שהן לא אוהבות הנדסה, מתמטיקה וטכנולוגיה, זה משפיע על הבחירות שלהן, ומקשה עליהן להתקדם בתחומים האלה. וכשמפמפמים לבנים שיש דברים שהם רק בשביל בנות ולבנים אסור, זה מייצר טרגדיות עבור אותם בנים שבכל זאת נמשך לבם לדברים "של בנות".

והיום: לגו לבנים ולגו לבנות

אגב, עם כל כמה שהסרט של לגו חינני, הוא לא עובר את מבחן בכדל. וסרט שלא עובר את מבחן בכדל תורם לתפישה שנשים הן לא בני אדם נורמטיביים. כמו שאמרה אחת האמהות בתגובה לכך שלגו התחילה לשלוח לבת שלה עלון נפרד לבנות, זה לא שיש עלון לבנות ועלון לבנים – יש עלון לבנות ועלון נורמלי. כי להיות בת זה לא נורמלי.

אז יופי שהסרט של לגו מעודד ילדים לשחק בלגו כיד הדמיון הטובה עליהם. ובכל זאת חבל שחברת לגו עושה כל שביכולתה כדי להעביר את המסר ההפוך: שיש דרך נכונה לשחק בלגו, ודרך לא נכונה, ושהיחדים שבאמת יכולים לשחק בלגו "נורמלי" כפי שהוא נועד שישחקו בו, הם בנים.

אשר ללגו "של בנים": לחברת לגו היתה פעם מדיניות נגד אלימות, שבגללה נמנעה מלייצר צעצועי מלחמה. כל זה נשכח. לגו מסבירה ומתרצת שקונפליקט הוא חלק ממשחק טבעי נורמלי של בנים. וגם שזה בסדר, כי האלימות היא רק נגד מי שמגיע לו. בשורה התחתונה, לגו נטשה את העקרונות שלה למען ערך עליון אחד: מכירות. בנים, בנות, אלים, לא אלים – אם זה מוכר, זה טוב. לגו היא תאגיד, ואלה הערכים של חברה תאגידית.

האם אפשר לעצור את הגלגל הזה? ברמה הכלל-חברתית, לדעתי מאוחר מדי. אבל כל הורה לבדו בביתו צריך לדעתי לחשוב על המסרים שעוברים אל ילדיו דרך הצעצועים שלהם. כולל עצם כמות הצעצועים, ובאיזו קלות הם נכנסים הביתה. פסח זאת הזדמנות מצוינת לדאוג לסדר ולניקיון ולצמצם גם בתחום הזה.

תראו מי זכה לעדנה, בזכות שיחתנו על הסרט! איש לגו מטרום עידן המיניפיג נוסע בחללית של רועי.

תראו מי זכה לעדנה, בזכות שיחתנו על הסרט! איש לגו מטרום עידן המיניפיג נוסע בחללית של רועי.

 

 

 

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות

עוגת דרקון

אמנם כבר היתה לנו פעם עוגת דרקון, מזמן מזמן, ליום הולדת שנתיים של רועי – אבל זה מה שטלי ביקשה השנה. ובמיוחד מגיע לה, כי בשנתיים האחרונות לא הכנתי לה עוגת יום הולדת מיוחדת. (אל תרחמו עליה כל כך, היא קיבלה במקום זה עוגה ממיקי מאוס ביורודיסני ועוגת קוקוס ענקית מטבח איטלקי מזמר בוושינגטון). טלי לא רצתה סתם דרקון, כי אם את הדרקון שלה, הדרקון פאף שהיא ציירה כשהיתה בת שמונה, ובשנה שעברה קיבלה בדמות בובה שנתפרה לפי הציור. ממש כמו שחגי ביקש עוגה בצורת הצליפוני שלו. אז השנה יש עוגה בצורת הבובה בצורת הציור.

הפעם צילמתי גם את השלבים בדרך, כדי שאוכל להראות לכם איך הכנתי. אני מתחילה מאפיית עוגה מלבנית שתשמש בסיס, ועוגות בתבניות קטנות יותר שמהן ארכיב את גוף הדרקון. עיקר גוף הדרקון נחתך מתוך עוגה מלבנית צרה שנאפתה בתבנית אינגליש קייק:

cakepuff1

את הרגליים השמנות של פאף, הכנתי בתבנית סיליקון בצורת לב: את הלב חתכתי לשתיים, וכל חתיכה הפכה לאחת הכרעיים:

cakepuff2

סידרתי את החתיכות השונות של הדרקון על עוגת הבסיס, לקראת ציפוי. הכל מחובר באמצעות קיסמים:

cakepuff3

הוספתי גושי עוגה לצוואר ולראש. וכעת הגיע הזמן להתחיל בציפוי. ציפיתי את פאף בקרם חמאה הרגיל (200 גרם חמאה, 400 גרם אבקת סוכר, 2 כפות חלב), שאת חלקו צבעתי בירוק וחלקו בצהוב. קודם ציפיתי את החלקים הירוקים. הבטן של פאף היא בחלקה צהובה, ועל כן כיסיתי בנייר את החלק שלא רציתי שייצבע בירוק. השתמשתי בעטיפה של החמאה, שעשויה נייר לא סופג.

cakepuff4

הכנסתי את העוגה למקרר לרבע שעה לפחות, עד שהציפוי הירוק קצת יתקשה. אחר כך הוצאתי אותה וקילפתי את הנייר. נשאר חור נחמד שאפשר למלא בציפוי הצהוב, ככה:

cakepuff5

ועכשיו, לקישוטים. אני אוהבת לקשט בסוכריות שונות, שאני גוזרת באמצעות סכין או אפילו מספריים. העיניים של פאף, הכנפיים, האזניים הגדולות והזרועות הקטנות עשויות סוכריות. הנה פאף מביט בעניים שהכנתי מסוכריות גומי-יין עם קישוטי במבליק:

cakepuff6

והנה פאף מביט בעוגת פאף המוגמרת:

cakepuff7

 

פורסם בקטגוריה עוגות יום הולדת | 2 תגובות

הסרט האחרון של רוברט אלטמן

כבר שנים אני חושבת לכתוב משהו על הסרט הזה, אפילו שקולנוע הוא לא ממש התחום שלי. אבל היה משהו בסרטו האחרון של רוברט אלטמן שממשיך ללוות אותי, מאז שראיתיו לראשונה ב-2006.

רוברט אלטמן בכלל היה יוצר מעניין. הוא ביים כמה סרטים שבעיני הם בגדר יצירות מופת קולנועיות של ממש: גוספורד פארק, תמונות קצרות, השחקן – ולצידם כמה סרטים מנג'סים, מתחכמים ומעיקים. במיטבו ידע אלטמן לתת תמונת חתך של עולם כלשהו או זירה כלשהי, דרך נגיעות קלות של מעבר מדמות לדמות לדמות לדמות. הוא ידע לעבוד על יריעות אנושיות רחבות, ובאמצעות מצבור דמויות שאף אחת מהן אינה הגיבורה המובהקת, לבנות מתח הולך ומתעצם לקראת קתרזיס; בסרטיו יש תחושה של צפייה בימי פומפיי האחרונים, רגע לפני המפולת של מערכת חברתית מסואבת כלשהי. לפעמים זה יצא מעצבן, בסרטים שבהם נדמה שהקתרזיס הוא סתם פאנצ'ליין של בדיחה ארוכה מדי: סרט שלם סביב שבוע האופנה בפריז רק כדי להגיד "המלך הוא עירום", כלומר הדוגמניות ערומות, כלומר תאכלו משהו, בחייאת, שדופות שכמותכן; סרט שלם על גניקולוג שטובע בנשים שמסתיים בלידה הסופר דרמטית של, אוף, נו, עוד בת. וכן, יש מוטיב חוזר של מיזוגניות קלה (הכי גרוע בסרט "מאש", סרט ממש שנוא עלי). אבל כשזה עבד, זה עבד ממש ממש טוב.

אני חושבת שלמדתי לזהות את המגע האלטמני דווקא כשצפיתי באחד מסרטיו הגרועים ביותר, הסרט Beyond Therapy (נדמה לי שבארץ קרו לו "טיפולים מאוחרים"), לפי מחזה של כריסטופר דורנג. מדובר במחזה שהכרתי היטב, בגרסתו הכתובה, שנים לפי שצפיתי בסרט. אני מבינה מה משך את אלטמן למחזה, כי כמו רבים מהסרטים של אלטמן, הוא עוסק בפירוקו לגורמים של מוסד ניו-יורקי: כל עניין הטיפול הנפשי והפסיכואנליזה. אלא שנדמה לי שהמחזה של דורנג, הנסוב בסופו של דבר סביב שתי דמויות מרכזיות ועוד שתיים וחצי דמויות משניות, היה קאמרי מדי בשביל אלטמן. וגם ההומור של דורנג, שנולד מתוך נוירוזות הולכות ומתעצמות לכדי קיצונות מופרעת ואבסורדית, פשוט מת בידיו של אלטמן. אלטמן לא נתן לאף אחת מהסצינות של דורנג להתפתח מתחילתה ועד סופה: המצלמה נכנסת באמצע שיחה, ויוצאת באמצע שיחה, כאילו היא צופה חיצונית שבטעות נקלעה למקום ומסתלקת לחפש דברים מעניינים יותר. זה בדיוק מה שחיסל את המחזה של דורנג, שיש בו סימטריה כמעט מתימטית: אצל דורנג האנשים מתנהגים כאוטומטונים הולכים ומתפרקים, במעין סדרה של אטיודים רפפטיביים עם התחלה, אמצע וסוף מוגדרים, בעוד בסרטו של אלטמן התמונות נמזגות זו בזה והדמויות הופכות לסתם חבורת ניו יורקיים יבננים שעולים זה על דבריו של זה.

אבל בסרטים אחרים, הסגנון האלטמני עובד היטב. יכולתה של המצלמה לשוטט מדמות לדמות באופן דמוקרטי וכמעט אקראי, חושפת את הרבדים ואת המנגנונים הסמויים בתוך מארג החברה שאותה הוא מציג. לדוגמה המעבר בין המשרתים לאדונים באחוזת גוספורד: לכאורה מדובר באוכלוסיות נפרדות ומבודדות, אך בשיטוטיה חושפת המצלמה קשרי גומלין הולכים ומסתאבים עד כדי ערעור יסודות העולם כולו. גם בסרט "המדריך לחיים בכפר", סרטו האחרון של אלטמן, השיטוט הקליל בין אחורי הקלעים לבמה מחזק את בניית העולם בשלמותו.

והנה הגעתי סוף סוף לסרט עצמו. סרט שכולו מפויס, נינוח, ומשלים מראש עם סופו, ונדמה שגם אלטמן משלים עם סופו שלו. לשם שינוי, דומה שאלטמן לא בא כאן במטרה לפרק את העולם הפנימי של הסרט, אלא להספיד אותו, בנוסטלגיה רכה אבל לא סנטימנטלית. כאילו ידע שזה יהיה סרטו האחרון והוא אומר, רבותיי, זה נגמר; היה טוב, וטוב שהיה.

תקציר העלילה: בתיאטרון קטן במינסוטה מקליטים זה שנים תוכנית רדיו בפורמט מיושן, שעבר זמנה, וכולם יודעים זאת. כעת הגיע נציג הבוסים (טומי לי ג'ונס) ולכולם ברור שהוא בא להוריד את השאלטר על הפקת התוכנית. במקביל מסתובבת מאחורי הקלעים אישה מסתורית בלבן (וירג'יניה מדסן), והבלש גיא נואר (קווין קליין) מגלה שהיא בעצם מלאכית המוות שבאה לאסוף את נשמתו של אחד המשתתפים בתוכנית. נואר כותב מכתב למלאכית, ורומז לה שכדאי לגבות את נשמתו של התליין מטעם הבוס. והיא אכן שולחת את הרשע אל מותו – אבל התוכנית בכל זאת מבוטלת. בסוף הסרט, כמה חודשים מאוחר יותר, יושבים אחדים ממשתפי התוכנית הבולטים (עליהם בהמשך) בדיינר מיושן, ודנים באפשרויות להקים את התוכנית לתחייה. מחוץ לדיינר, מציצה אליהם כמו צופה בתמונה של אדוארד הופר, אותה מלאכית מוות.

האם נוכחותה של המלאכית מרמזת שכולם עומדים למות? או רק שאורח החיים הזה, שהם מייצגים, הוא שבעצם מת? ואולי התאהבה מלאכית המוות בתוכנית הרדיו, ורוצה בדרכה שלה להצטרף לצוות? עין המצלמה המשוטטת היא עינה של המלאכית, צופה מבחוץ, ספק בריחוק, ספק בכמיהה וגעגועים. משתתפת ולא משתתפת. שלא כמו במקרה "טיפולים מאוחרים", כאן סגנונו של אלטמן משתלב להפליא בחומר המטופל, וכולם יוצאים נשכרים.

כדי להתחיל להבין את הסרט, צריך לחזור קצת אחורה, ולהכיר את שותפו של אלטמן לעשייה המסוימת הזאת, התסריטאי גריסון קילור. ובעצם, הוא הרבה יותר מסתם תסריטאי. קילור הוא הסרט, ואי אפשר להפריד בינו לבין העולם הבדיוני המוצג כאן, פרי דמיונו ועמל חייו. שהרי, The Prairie Home Companion (אשר תורגם לצורך הסרט באופן מאוד לא מספק ל"המדריך לחיים בכפר") הוא שמה של תוכנית רדיו אמיתית שמפיק ומנחה קילור, מדי שבוע, כמעט ברצף, כבר ארבעים שנה.

מיסודה היתה התוכנית נוסטלגית ומיושנת במכוון: כביכול היא משחזרת את התוכניות האמריקאיות של פעם, בימי הזוהר של הרדיו, כאשר הטלוויזיה עוד לא היתה, ומשפחות היו מתאספות להאזין לתוכניות revue המשלבות שירים ומערכונים, תסכיתים ופרסומות בכפיפה אחת. קילור התאהב בז'אנר הנכחד הזה, וניסה להקימו לחיים בתוכנית משלו, הכוללת גם פרסומות פיקטיביות וסיפורים רבים מחיי העיירה של פעם שהמציא, העיירה לייק וובגון ("אגם התוגה"). תוכניתו היא הספד מתמשך, הן לחיי העיירה התמימים של פעם, הן לסגנון תוכניות הרדיו שפס מן העולם.

אחד מספריו של קילור שתורגם לעברית, הוצאת מסדה, 1986

קילור משחק בסרט את עצמו. זהו קילור בתפקיד קילור בתפקיד קילור. סרט על תוכנית רדיו בדיונית שמבוססת על תוכנית רדיו אמיתית שהיא תוכנית ספק בדיונית המבוססת על תוכנית של פעם, אמיתית. תאטרון פיצג'רלד במינסוטה שבו מתרחש הסרט הוא אכן הבית שבו מוקלטת התוכנית האמיתית בדרך כלל – אם כי במציאות מדובר בתוכנית שיש לה קהל לא קטן, והיא נעה ונדה בין תאטראות בארה"ב, והכרטיסים נמכרים היטב. (אני ובעלי נכחנו פעם בהקלטה בתיאטרון בברודוויי, עם אלביס קוסטלו ועוד אמנים אורחים.) בסרט משחקים על כמה משותפיו הקבועים של קילור בתפקיד עצמם, כגון הזמרים רובין ולינדה וויליאמס (לא רובין וויליאמס הזה), ולצידם שחקנים ידועים משחקים דמויות קבועות מתוך תסכיתיו של קילור: הבלש גיא נואר, הבוקרים דסטי ולפטי (וודי הרלסון וג'ון סי ריילי, שרק בשבילם שווה לראות את הסרט) ועוד. כלומר שבמקום שקילור יספר את סיפוריו הקבועים על הדמויות הללו, הן מופיעות לצידו על הבמה. רמות בדיון מתערבבות ברמות מציאות, וגריסון קילור – או כפי שהוא מכונה בסרט, GK – צופה מן הצד וצוחק על כולם.

הליהוק – גאוני, פה ושם מרושע. מריל סטריפ ולילי טומלין משחקות את האחיות המזמרות וונדה ויולנדה ג'ונסון, נצרים אחרונים למשפחת וודוויל שירד קרנה עם שקיעת הז'אנר. לוונדה יש בת מתבגרת, לולה (לינדזי לוהן), הממלאת מחברות בשירי התאבדות פרי עטה; בסופו של דבר לולה לומדת להיות רואת חשבון. הליהוק של סטריפ ולוהן בתור אם ובת, המייצגות עולם ישן ועולם חדש, דור הולך ודור בא, נדמה כבדיחה אכזרית. תראו, קהל, את מי אתם עומדים לאבד (סטריפ) ואת מי אתם תקבלו במקומה (לוהן). או אולי היה לאלטמן איזה חוש, שתוך שנים ספורות דווקא לוהן תשרוף לעצמה את הקריירה, בעוד סטריפ הנצחית תמשיך לקצור מועמדויות לאוסקר?

המוסיקה – נהדרת. קנינו את הדיסק, ועם השנים זה הפך לאחד הדיסקים האהובים עלינו להאזנה בנסיעות, שוב ושוב ושוב. מין תערובת של מוסיקה שהיא ספק קאנטרי, ספק ג'ז רך, עם קצת רגטיים וקצת הונקיטונק וקצת פולק של פעם – הכל הרמוני, נינוח ומפוייס. אחדים מהשירים מצחיקים להפליא, כגון שני הדואטים של דסטי ולפטי, שאחד מהם אינו אלא רצף של בדיחות גסות וסרות טעם ויחד עם זאת תמימות למדי. שווה להאזין לדיסק כדי לשמוע את השירים בשלמותם, כי אלטמן, כדרכו, נתן להם להתפייד ברקע.

לפעמים צריך להכיר קצת את השירים כדי להעריך את ההומור, לדוגמה בגרסה של לולה לבלדה המסורתית "פרנקי וג'וני". לולה נדחפת אל הבמה ברגע האחרון כדי למלא חור בשידור, ומתנדבת לשיר את השיר; אלא שכבר בבית הראשון היא מתבלבלת וקופצת אל סוף השיר, ואז נגמרות לה המילים, והיא נאלצת לאלתר שורות שטותיות, להמציא לג'וני שלל מיתות משונות וביזאריות ("הוא מת מאכילת סנאים").

שיר פחות מוכר אך אהוב עלינו, הוא השיר "ימי קיץ איטיים", שמדגים בשלמות את האנדרסטייטמנט המחוייך של קילור, ואת הלך הרוח העצל והמהורהר של… נו… יום קיץ איטי. ימי קיץ איטיים / פה בעיירה הנושנה / השמש חוצה את השמים / מעת לעת עוברת מכונית / הנה אחת עכשיו / היא נראית כמו שברולט / השברולט שלך כחולה / השברולט הזאת לבנה וחומה / היא לא מאיטה / כנראה זאת לא את.  כנראה באמת. אבל ברצינות, הדיסק מלא שירים נפלאים, שנעים לשמוע ונעים לזמזם, ונעימות אינסטרומנטליות שבוכות להיות אות פתיחה של איזו תוכנית. או בעצם, אות סיום. יש משהו מאוד סיומי בכל הדיסק הזה, מתחילתו. כל שיר הוא כמו שיר סוף.

סוף עידן. סוף תקופה. סוף התמימות האמריקאית. קילור כבר מחשב את סופו לאחור ארבעים שנה לפחות. בשביל אלטמן, הסרט הזה באמת היה סוף. ובסך הכל הוא די יפה, הסוף הזה. היה טוב, וטוב שהיה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 2 תגובות

ספר פופ-אפ ביתי

על מתנת יום ההולדת שקיבל חמי בשנה שעברה היה קשה להתעלות. די ויתרתי מראש, האמת. עד שבא לי רעיון בחלום. ממש כך. חלמתי שאנחנו נותנים לו מתנה ליום ההולדת ספר פופ-אפ עם ציורי הדרקונים היפים שציירה טלי.

לפני שנים אחדות קניתי, באחד הטיולים לארה"ב, ערכה לילדים להכנת ספר פופ-אפ. הערכה כללה טושים ומדבקות וכל מיני דברים נחמדים, אבל הכי חשוב, היו בה שני ספרים לבנים, חלקים וריקים, עם אלמנטים של פופ-אפ גזורים שרק מחכים לצביעה. טלי לקחה את הספר הקטן יותר, קישקשה בו קצת, ודי איבדה עניין. היא היתה אז קטנה יותר והציורים לא יצאו לה ממש כמו שרצתה. הספר הגדול יותר נשאר פחות או יותר נקי, וישב לו ככה בקופסה, לפחות שלוש שנים. עכשיו הגיע הזמן לשלוף אותו.

ידעתי שאני רוצה להשתמש באיורים של טלי, אבל ידעתי גם, שאם פשוט אמסור בידיה את הספר ואבקש ממנה לצייר, רוב הסיכויים שלא ייצא מזה הרבה. האיורים אמנם של טלי, ובלי הכישרון שלה לא היה ספר. אבל גם לי היה תפקיד, משהו בין מעצבת למתכננת ומפיקה.

הצעד הראשון היה לחטט במחברות של טלי ולחפש את איורי הדרקונים הכי יפים. היו רבים כאלה. חיפשתי איורים שיהיו יפים בזכות עצמם, אבל גם שישתלבו יפה זה עם זה, בסגנון דומה – כי הציורים של טלי מאוד השתנו עם השנים – ועדיף בצבע. הנה לדוגמה דף מתוך מחברת של טלי, שרוב הדרקונים שבו נכנסו לעמוד האחרון של הספר:

dragonsketch

עשיתי צילומי צבע של הציורים, מה שאפשר לי קצת לשחק עם המידות ולערוך ניסויים בלי שיכאב הלב – כי המקור נשאר שלם. אחר כך גזרתי מסביב, וכמעט לא רואים את השורות והמשבצות של המחברות המקוריות.

חיפשתי איורים שיתאימו לאלמנטים שכבר היו קיימים בתוך הספר: אלמנט בצורת מין ראש קווה-קווה עם פה נפתח, אלמנט בצורת לב, ואלמנט בצורת קוביה. על הלב, לדוגמה, הדבקתי איור של דרקון עם כנפיים פרושות:

dragonheart

אחר כך גזמתי מסביב לכנפיים, ובעצם איבדתי את צורת הלב לטובת צורת דרקון.

הקווה-קווה היה קצת יותר מאתגר, ולמענו טלי נאלצה לצייר איור מיוחד. הסתכלנו על המבנה של הקווה-קווה ולפיו תיכננו את ראש הדרקון:

dragonheadsketch

צילמנו בצבע, גזרנו, הדבקנו, טלי ציירה השלמות מסביב – הדרקון היחיד בספר שחלקים ממנו בכל זאת צוירו ישירות על הדף. ולסיום, הדבקתי בתוך הלוע נייר אדום כדי שיהיה לדרקון גרון אדום.

אחד הפטנטים שלמדתי, היה שאפשר לצלם בצבע על דף עבה יותר מנייר רגיל, ואפילו על נייר צבעוני. צילום צבע של דרקון ירוק על בריסטול ירוק יוצא גם חזק יותר וגם צבעוני יותר.

עטפתי את הספר הלבן בנייר צבעוני, וטלי ציירה דרקון לחזית ולגב (רעיון שלה). לבסוף ישבנו ביחד והמצאנו כיתובים לתמונות. טלי רצתה להאריך ולהכביר, אני רציתי לקצר כי אין הרבה מקום בדף. הטקסטים נולדו בעקבות האיורים, ובשיתוף פעולה. והנה לפניכם התוצאה הסופית.

dragoncoverfront

dragonpage1dragonpage2dragonpage3dragonpage4dragonpage5dragonpage6dragoncoverbackוזה הפרצוף של אבא, כשקיבל את המתנה:

hemmydragon

 

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 14 תגובות

השמועות על מותו של הפרינט

האם סוף סוף אצליח לכתוב את הפוסט שרציתי בעצם לכתוב כשהתחלתי את כל הסדרה הזאת?

תקציר הפרקים עד כה. יש בארץ ניצנים ראשונים של הוצאה לאור דיגיטלית, על כל הכרוך בכך, ועוד היד נטויה. יש אמצעים טכנולוגיים נגישים שכל אחד יכול באמצעותם לצרוך ספרות דיגיטלית, אם כי הם עוד לא אופטימליים (אבל הם משתפרים כל הזמן). שוק הספרים הדיגיטליים בישראל נמצא בפיגור יחסית למה שאפשר היה לצפות, מסיבות די משעממות, ועוד בכלל לא התחיל לממש את הפוטנציאל שלו. האמת שיכולתי להמשיך ולכתוב על המעלות ועל הפוטנציאל של הספרים הדיגיטליים, ואם עוד לא שכנעתי אתכם שהספרים הדיגיטליים הם העתיד, אז כנראה לא כתבתי די, או שאתם ממש מקובעים בתפישות שלכם. תרצו או לא תרצו – הדיגיטליים באים.

יחד עם זאת, לצד אמונתי בעלייתם הבלתי-נמנעת של הספרים הדיגיטליים, אני משוכנעת לא פחות, שספרי הדפוס לא הולכים להיעלם כל כך מהר מהעולם. ועל זה באתי לכתוב הפעם.

בכל פעם שאני מזמינה ספר מחנות הספרים של איתמר, איתמר מזכיר לי את ההתערבות שיש לו עם אמא שלי. אמא שלי התערבה פעם עם איתמר, שבתוך עשרים שנה, המקצוע שלו יתייתר, ואנשים יפסיקו לפנות אליו. לטענתה, כולם יקראו וימצאו ספרים רק בצורה דיגיטלית, ולאף אחד לא יהיה עניין יותר בספרים מודפסים. היא אמא שלי ואני אוהבת אותה, ובדרך כלל היא אחת הנשים החכמות בעולם, אבל בנושא הספציפי הזה אני לחלוטין לא מסכימה איתה.

איתמר הוא מאתר ספרים. הוא, אגב, לא היחיד מסוגו בארץ, אם כי איתמר השכיל למתג את עצמו והוא נחמד במיוחד. תגידו לאיתמר שם של ספר מילדותכם שאליו אתם מתגעגעים מאוד, וסביר להניח שאיתמר ידע על איזה ספר אתם מדברים, ועם קצת מזל ימצא אותו בשבילכם, במחסנו הגדול או במסעות חיפושיו. עזבו שֶׁם. תגידו לאיתמר, "ספר כחול גדול שעל השער שלו יש ציור של ילדה הולנדית וילד כושי", או, "ספר שירים אדום עבה, עם שם מאוד קצר", ועל סמך הזכרונות החלקיים והעמומים האלה איתמר ישתדל לחפש עבורכם את הספר. ולא פעם גם ימצא!

כשרק פתח את העסק שלו, לפני יותר מעשרים שנה, נקראה החנות הקטנה של איתמר בדרום תל אביב "ספר זכרונות". איתמר ידע בדיוק למי הוא פונה: לאנשים שמנסים, באמצעות הספרים, להיאחז בזכרונותיהם. וכלל לא אתפלא אם רוב רובן של הבקשות שהוא מקבל הן לאיתור ספרי ילדים דווקא, או בכל מקרה, ספרים שאנשים קראו בילדותם. ספרי הילדות שלנו מחזירים אותנו אל ילדותנו, ועל כן הם יקרים לנו במיוחד. כשאנחנו מתגעגעים אל "גירסא דינקותא", אל הספר שהכרנו בילדותנו במפגשנו הראשון עמו, אנחנו מתגעגעים לא רק אל הנוסח, כי אם גם אל הנסיבות בהן קראנו אותו, ואל מכלול המאפיינים הפיזיים של הספר: איוריו, כריכתו, צורת הדפוס, משקלו בידינו.

סיבה מספר אחת שספרי דפוס לא יעלמו כל כך מהר, הם הסנטימנטים. כל עוד חי דור שחוויות הקריאה הראשונות שלו היו מספרי דפוס, יהיה ביקוש לאותן מהדורות דפוס ממש. לא סתם לספר "מרי פופינס", כי אם לספר בתרגומה של דליה רביקוביץ' בהוצאת מחברות לספרות עם הכריכה הצהובה! מכאן שמקצועו של איתמר לוי, מאתר ספרים ישנים, מובטח לדעתי לפחות לעוד עשרים שנה. אדרבא: ככול שספרי הדפוס יהיה נדירים יותר, כך הספרים הישנים והטובים של פעם יהיו נחשקים יותר בעיני מי שמתגעגע אליהם.

ומה בדבר ילדים שיגדלו כבר אל עולם של ספרים דיגיטליים? האם גם הם יתגעגעו אל סידור הפיקסלים בדיוק כפי שהיה בילדותם? אין לדעת. אני עדיין נזכרת בחיבה במחשב המקינטוש הראשון שנכנס לביתנו לפני 30 שנה, שהגיע עם קלטת השמע ובה הדרכה לשימוש בעכבר. אבל אני לא מתגעגעת אליו כפי שאני מתגעגעת אל הספרים של ילדותי. יש פחות למה להתגעגע. מחשב לא מעלה בי זכרונות כמו ספר, על כל החוויה הרב-חושית הכרוכה בקריאתו. ריחו של הספר באמת משפיע עלינו. מישוש הדפים בקצות אצבעותינו יש לו משמעות, ואנו בהחלט שופטים ספרים לא רק על פי כריכתם, כי אם גם על פי עובי הנייר, מגעו ואיכותו. מחשב, בשבילי, לא פורט על אותם נימים עמוקים כמו ספר. קשה לשפוט איך יראו הדברים בעיני ילדים שיגדלו בעולם כל כך אחר, אבל אני נוטה לחשוב שגם עבורם הקשר הסנטימנטלי לטקסט וירטואלי נטול ממשות פיזית יהיה פחות מאשר הקשר הסנטימנטלי לטקסט מעוגן בתוך כלי פיזי שקריאתו פועלת על כל החושים.

ד"ר גיל גרינגרוז הגיב לפוסט קודם שהעליתי כאן, וכתב את הדברים הבאים: "יש הרבה יתרונות לספרים אלקטרוניים אבל בשנים האחרונות מצטבר לא מעט ידע בדבר החסרונות שלהם. אנשים למשל זוכרים יותר טוב ספרים שקראו על הנייר. אחת הסיבות לכך היא שהזיכרון שלנו קשור למיקום פיזי של דברים וכשקוראים ספר על נייר אפשר לדעת איפה כל דבר נמצא ביחס לדברים אחרים שנכתבו. אנחנו זוכרים למשל שהיה משהו בתחילת הספר בצד ימין למעלה ואלו קישורים שעוזרים לזיכרון. בספר אלקטרוני אין לנו שום נקודת ייחוס וכל דף נראה אותו הדבר. גם ספר כמו מלחמה ושלום לא נתפס כספר כבד כי לא רואים אותו בפועל. המחקרים בנושא די ברורים. נראה שזוכרים טוב יותר מה שקוראים על נייר מאשר בקורא אלקטרוני וציינתי חלק מהסיבות. הייתה על זה כתבה בסיינטיפיק אמריקן לא מזמן שסיכמה מחקרים בנושא."

נדמה לי שהמחקרים תומכים במה שאני חשה בתחושת בטן, אבל ימים עוד יגידו. עם זאת, יש דברים שכבר עכשיו אפשר לקבוע שלעולם יהיו שונים בין ספר דפוס לספרים דיגיטליים. אחד הוא החוויה האסתטית של הספר. תחשבו על הספר כחפץ אמנות. תכונותיו הפיזיות הן חלק מהמכלול שאותו ספרים דיגיטליים יכולים במקרה הטוב לנסות לדמות, אך לעולם לא להחליף. גם בטכנולוגיה המשוכללת ביותר, איורים על מסך נראים אחרת מאשר כשהם מודפסים על דף. הפונטים ועיצוב העמוד משתנים במעבר מנייר למכשיר קריאה. הכריכה נעלמת – בין שהיתה זו כריכת עור מהודרת עם ריקועי זהב, ובין שהיתה סתם כריכת נייר משופשפת ומתפוררת. ספר דיגיטלי יכול להיות מלא גימיקים יפים – סרטונים מוטמעים, סאונד, צבעים מתחלפים – אבל יש גימיקים שעובדים רק בנייר, כגון עיצובי פופ-אפ ואלמנטים פיסוליים. אפילו ממדיו של הספר הם מאפיינים אסתטיים. אמנם גם ספרים דיגיטליים יכולים להיות אסתטיים ביותר, אבל הם אחרים.

אני טוענת, שכמו שהציור לא פס מהעולם עם המצאת הצילום, והתיאטרון לא נכחד עם המצאת הקולנוע, כך גם הספרים המודפסים לא יעלמו עם עלייתם של הספרים הדיגיטליים. ללא ספק יהיה שינוי במעמד הדפוס, וסביר שהתעשייה תשנה את פניה. אבל במובלעות שבהן ימשיכו לעסוק בהדפסת ספרים, הגיוני בעיני שהעיסוק הזה יעלה לדרגת אמנות של ממש. גם אם הייצור ההמוני ייפסק, בתי מלאכה קטנים יותר ימשיכו לייצר ספרים כדברים של יופי. אגב, יש כאלה גם היום, כגון הממלכה של עדו אגסי, המשקיע עבודה ידנית בכל ספר וספר:

הוצאת אבן חושן היא מסוג ההוצאות שלדעתי, בזכות קשריה לעבר, עוד צפוי לה עתיד. היא לא בעסק של רבי מכר, היא בעסק של ספרים יפים וטובים. זאת גישה לגיטימית לחלוטין להוצאה לאור, שקצת נשכחה בתרבות הצריכה המטורפת שצמחה כאן בעשור או שניים האחרונים סביב ספרים. (אגב, לא רק בישראל, אם כי בישראל המצב קיצוני במיוחד.) ניסיתי לגעת בסוגיה בפוסט שכתבתי לפני שנים אחדות, על הצורך להמשיך לקיים את חנויות הספרים העצמאיות. תארו לכם חקלאות שכל כולה ממוקדת רק בגידולים שנתיים ועונתיים – כזאת היא תרבות המכירות של רשתות הספרים הגדולות. אבל יש גם גידולים אחרים, לדוגמה, עצים, שצומחים לאורך שנים, ואינם מניבים יבול בשנים הראשונות לחייהם. רבי מכר זה טוב ויפה, זה מכניס הרבה כסף מהר וכולם שמחים ועליזים. אבל לא כל ספר מתאים להיות רב מכר. יש גם ספרים שהם ארוכי-מכר (longsellers), שהמכירות שלהם מדי חודש בחודשו אולי לא מרשימות, אבל הם נמכרים לאורך שנים ארוכות. כאלה הם, לדוגמה, ספרי ילדים אהובים שההורים זוכרים מילדותם, וקונים כעבור שנים לילדים שלהם, ואחר כך לנכדים שלהם… ברשתות הספרים המודרניות אין מקום על המדף לספרים איטיים שכאלה. צריך כל הזמן תחלופה. התוקף פג מהר. השנה מתחלקת לעונות, כמו שנת מכירות של אופנה, וספר מתיישן בלי שום קשר לאיכויות שלו, אלא פשוט כי צריך למכור משהו חדש. אותם ארוכי-מכר, ספרים שלוקח להם זמן להבשיל, ספרים שרוצים לשמור ולנצור ולהעביר מדור לדור – אותם אנחנו נמצא בחנויות קטנות ומיוחדות, ואותם נרצה להחזיק בגרסת דפוס.

כי הנה עוד יתרון של ספרי דפוס. הם ממשיים. הם אמיתיים יותר. "חקוק בסלע", "שחור על גבי לבן": דימויים של כתיבה משמשים לנו כמטאפורות לדברים שרירים וקיימים. גם אם אנחנו מתלוצצים לפעמים שספר שקראנו מזמן השתנה מאז הפעם הקודמת שקראנו בו, אנחנו יודעים שבספר דפוס, זה לא נכון. לא כך הוא בספרים דיגיטליים. אחד היתרונות של הספרים הדיגיטליים הוא שהם ניתנים לעדכון, אבל לפעמים זהו גם חיסרון. ספר דיגיטלי עלול להיעלםלפוגלהשתנות. השינויים שחלים בו אינם בהכרח בשליטתנו, ועל כן נחלשת גם הבעלות שלנו על הספר והשייכות שלו אלינו. קל לי להגיד "יש לי את* הספר הזה" כאשר על המדף בחדרי מונח עותק פיזי, אבל האם באותה מידה הספר ישנו כאשר הוא טעון על מכשיר אלקטרוני כלשהו? ומה אם המכשיר יתקלקל? ומה אם פולס אלקטרומגנטי ענקי ימחק את כל המחשבים שבעולם?

בשנים בהן כתבתי את ההערות לספר "פיטר פן" שתרגמתי, נדרשתי יותר מפעם אחת לבדוק את ההבדלים בין מהדורות והדפסות מאוחרות של הספר, לבין ההדפסה הראשונה שראתה אור. גיליתי, לדוגמה, שבמהדורת פרוייקט גוטנברג של "פיטר פן בגני קנסינגטון" חסרים לא פחות משני פרקים הנכללים במהדורות דפוס מוקדמות. בזכות העובדה שהחזקתי בידי מהדורה ראשונה של הספר, יכולתי לעשות את עבודת הבלשות ולנסות לברר מתי נשמטו הפרקים, מדוע הם חסרים, האם זו טעות או בחירה מודעת. יכול להיות שבינתיים כבר תוקנה מהדורת פרוייקט גוטנברג, או שלא; זה אתר שאין בו אפשרות להשוואת גרסאות. על המהדורה הדיגיטלית אי אפשר לסמוך באותה מידה כמו על מהדורת הדפוס: בהיותה וירטואלית, היא גם ערטילאית, ובכך חסרונה.

אומר זאת בפשטות: יש דברים שאין להם תחליף. כמו שהציור לא נעלם עם המצאת הצילום, והתאטרון לא נעלם עם המצאת הקולנוע, הספר המודפס ישרוד בשל אותן מגבלות בדיוק אשר מייחדות אותו ומבדלות אותו מהספר הדיגיטלי. בזכות היותו חפץ פיזי, משיש, נוכח; בזכות היותו סופח ריחות, ומצהיב, כבד, משתלט על החלל; בזכות היותו עדין, ניתן להשחתה, בר-איבוד, מושא געגועים.

אני מאלה שמאמינים שזה רק עניין של זמן עד שהספרים הדיגיטליים ישתלטו גם אצלנו. אולי זה יקרה כשהשחקן הנכון ייכנס לשוק. אולי זה אפילו מתחיל לקרות עכשיו, בתגובה לשבירת הכלים בשוק הספרים המסורתי בארץ. כך או אחרת, אנחנו נתרגל לקנות ולצרוך ספרים דיגיטליים. אני מוכנה להתנבא, שבעולם המפותח, הספרים הדיגיטליים יחליפו את רוב רובם של הספרים המודפסים עוד בימי חיינו. (ואני בכלל לא אצטער כשהילדים שלי לא יצטרכו לסחוב קילוגרמים של חוברות לימוד על גבם כל יום.) ספרי הטלפונים כבר הלכו מן העולם, ובדרכם ילכו האינצקליפודיות, הלקסיקונים, המידעונים, וכל כרך המייצג מאגר מידע שזקוק לעדכון תכוף. גם ספרי קיץ וספרי טיסות – ספרים שקוראים וזורקים – מתבקש להחליפם בגרסה דיגיטלית.

אבל יהיו ספרי דפוס שישרדו גם ישרדו: ספרים של זכרונות, ספרים של מגע והקראה ביחד, ספרים יפים. לחיי הספרים היפים.

מגירה של אותיות דפוס, צולם ב"ממלכה" של אמן הספר עדו אגסי

מגירה של אותיות דפוס, צולם בממלכה של עדו אגסי

—-

* בן גוריון טעה.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 14 תגובות

מדוע הספרים הדיגיטליים לא מצליחים בארץ?

בלי כוונה נהייתה לי סדרה של פוסטים על ספרים דיגיטליים. אז רק שתדעו שגם זה עדיין לא הפוסט שבאמת רציתי לכתוב, אבל השתכנעתי שמדובר בעוד נושא חשוב שמחזיק פוסט בזכות עצמו. כבר השלישי. נו, שוין.

עלייתם של הספרים הדיגיטליים נראית כבלתי נמנעת בשלב זה. בארה"ב הולכים הספרים הדיגיטליים ותופסים תאוצה, ומאז השקתו של הקינדל בשנת 2007, העלייה במכירות הספרים הדיגיטליים היתה כמעט אקספוננציאלית. לפי הערכות שונות, כיום שיעור הספרים שנמכרים בפורמט דיגיטלי בארה"ב הוא בין רבע לשליש מכלל הספרים שנמכרים. ואילו בישראל – יוֹק. מכירות הספרים הדיגיטליים הן בינתיים קוריוז ולא יותר, כאשר רק מיעוטם של הספרים החדשים הרואים אור מופצים במהדורה דיגיטלית, וספרים ישנים יותר (backlist) כמעט ואינם מומרים כלל לפורמט זה.

השאלה מדוע עוד לא נקלטו הספרים הדיגיטליים בארץ היא מורכבת. בהרצאתה בכנס אגודת המתרגמים שהתקיים בשבוע שעבר, ציינה המתרגמת שירלי פינצי לב, שהישראלים הם בדרך כלל אומה של מאמצים מוקדמים (early adopters) בכל מה שקשור לטכנולוגיות חדשות. מדוע, אם כן, דווקא בתחום הספרים האלקטרוניים והדיגיטליים אנחנו מפגרים מאחורי שאר העולם? (או לפחות, העולם דובר האנגלית, שלפעמים אפשר בטעות לחשוב שהוא העולם כולו.)

התשובה, לדעתי, נעוצה לא בטכנופוביה או בטכנופיליה, אלא בשיקוליים עסקיים גרידא.

זה עתה סיימתי לקרוא כתבה מרתקת בניו-יורקר על ענקית הספרים אמזון, שנגעה בין היתר בתפקידה של אמזון בהזנקת תחום הספרים הדיגיטליים באנגלית. כשג'ף בזוס החליט שהוא רוצה למכור ספרים דיגיטליים, הוא ניגש למלאכה באכזריות של מתנקש ובנחישות של בולדוזר. "עליכם לפעול כאילו מטרתכם היא להכחיד את המשרות של כל מי שמוכר ספרים פיזיים", אמר בזוס לעובדיו, לפי ציטוט בספרו של בראד סטון על תולדות ענקית המכירות. אמזון פעלה במקביל בשני הקצוות של שרשרת המכירות. מצד אחד, היא הפעילה מכבש של לחצים על ההוצאות לאור – בשיטות בריוניות ולא פעם מפוקפקות – להמיר את ספריהם לקבצים דיגיטליים, ולקבוע מחיר מכירה נמוך ואחיד לפי תכתיבי אמזון. מהצד השני, אמזון פעלה במרץ להפוך את מכשיר הקינדל ואת חווית הקנייה של הלקוח הסופי לכמה שיותר ידידותיים, נגישים, קלים וזולים.

הדרך לא היתה חלקה לחלוטין והעובדה היא שאמזון לא הצליחה להחזיק את המונופול המוחלט על ספרים דיגיטליים באנגלית, אבל היא עדיין המובילה בתחום, ואין ספק שתפקידה בהנעת כל המערכת האדירה הזאת היה קריטי.

בישראל אין אמזון. אנחנו לא מעניינים את אמזון. אנחנו ברז קטן מטפטף לעומת נהר האמזונס הגדול. כמה מיליוני דוברי עברית, שרק מיעוטם צרכני ספרים, הם שוק שלא שווה להתאמץ בשבילו. ועוד הקטנים האלה, החוצפנים, לא רק שיש להם שיטת כתיבה משלהם שדורשת פונטים אחרים, הם עוד קוראים מימין לשמאל. נכון שהמאמץ הנדרש כדי להתאים את הטכנולוגיה של הספרים האלקטרוניים לקריאה מימין לשמאל אינו גדול, אבל כל מאמץ הוא גדול מדי בשביל שוק כל כך לא חשוב. לענקים בינלאומיים פשוט מאוד לא שווה להשקיע בנו.

ומה בדבר יוזמות מקומיות? בשלב מסוים היה נראה כאילו הבשורה הגדולה תגיע מ-eVrit, יוזמה של רשת סטימצקי. (צורם לי לכתוב את שמם "עברית", כי עברית זו השפה. אני רוצה שיהיה ברור שכוונתי ליוזמה העסקית.) eVrit עשו, על פניו, את כל מה שצריך: הם ייצרו מכשיר ייעודי משלהם לשפה העברית, הקימו חנות מקוונת, ובזכות קשריה של סטימצקי עם המו"לים הגדולים בארץ, הצליחו להביא להמרתם של כמות נכבדת של ספרים לפורמט שלהם. אלא שפרוייקט eVrit מתחילתו נוהל בשלומיאליות. המכשיר היה יקר, ונגוע בבעיות שונות, והתמיכה הטכנית ללקוחות לפי כל הדיווחים לא היתה מספקת. בשלב מסוים ומוקדם נעלם המכשיר מהמדפים ולא היה ברור מתי יחזור, אחר כך הוחלף בדגם מתקדם יותר שאף הוא נעלם, או שלא, הפסקתי לעקוב כי זה היה מאוד מבלבל – ובשביל אותם בודדים שהשקיעו ממיטב כספם וקנו את המכשיר, ההתנהלות המבולגנת היתה מתסכלת, שלא לומר ממש מכעיסה. כל זה רחוק מאוד מחווית הקנייה והשימוש בקינדל, שרק הלך והשתכלל ונעשה יותר נוח לתפעול ויותר מחוטב ויפה וזול. לאחרונה גם eVrit הרימה ידיים, והמליצה לבעלי המכשיר להחליפו בטאבלט של סמסונג.

אבל הבעיה ב-eVrit אינה רק במכשיר עצמו, שכן את הספרים הדיגיטליים של eVrit אפשר לקרוא על שלל מכשירים אחרים. הבעיה היתה גם שרשת סטימצקי, בניגוד לג'ף בזוס, לא היתה מחוייבת עד הסוף לספרים הדיגיטליים. לעומת אמזון, שנולדה כיישות וירטואלית, סטימצקי התחילה כרשת חנויות פיזיות, והמשיכה לטפח את נוכחותה הפיזית במקביל להפצת הספרים הדיגיטליים. שלא כמו בזוס, לסטימצקי לא היה אינטרס להכחיד את הדפוס. יתרה על כך, באותה תקופה נקלעה סטימצקי לשיא התחרות המטורפת מול רשת צומת ספרים, אשר התבטאה בעיקר בהורדת מחירי הספרים המודפסים, באמצעות מבצעים, מועדוני לקוחות, והתנהלות בריוניות מול המוציאים לאור (דווקא את זה הם כן עשו כמו בזוס). כאשר כל כך הרבה ספרים מודפסים זמינים במחירי הפסד, במבצעי ארבע-במאה ודומיהם, ספר אלקטרוני הנמכר במחיר (סביר לחלוטין) של 30 עד 40 שקלים בממוצע, כבר לא נראה כל כך זול. בתרומתה לשחיקת ערכו של הספר העברי, ירתה לעצמה רשת סטימצקי ברגל, בכל הנוגע להפצת ספרים דיגיטליים. בנוסף, בשל התחרות בין סטימצקי לצומת ספרים, לא הצטרפו הוצאת הספרים הגדולה בארץ וחברתה הענקית – כנרת-זמורה-ביתן ומודן – אשר שייכות לבעלים של צומת ספרים, ואשר ביחד אחראיות לכמחצית מהספרים הרואים אור בארץ בשנים האחרונות.

אז בקיצור: עסקת החבילה שהציעה eVrit לקורא הישראלי פשוט מאוד לא היתה די אטרקטיבית. ובגלל שלא היתה אטרקטיבית, רק מעטים הצטרפו אליה, ובגלל שמעטים הצטרפו, לא היה ביקוש רב לספרים דיגיטליים, ובגלל שלא היה ביקוש רב, לא הושקעו מאמצים בהמרת ספרים לפורמט דיגיטלים, וההיצע קטן, ולא משך קונים, וכך הלאה במעגל קסמים.

עד כאן חנויות הספרים בישראל. ומה לגבי הוצאות הספרים? ההוצאות הגדולות והותיקות גוררות רגליים, וקשה להאשים אותן. עסקי הספרים הם גם ככה עסקים עם שולי רווח קטנים מאוד, ובארץ עוד יותר, והתקופה הנוכחית היא הרי משבר קשה שלא ברור שכל המו"לים הפעילים כיום עומדים להיחלץ ממנו בשלום. על המרה של ספרים ישנים לפורמט דיגיטלי אין בכלל מה לדבר: מדובר בהשקעת כספים ועבודה כדי למכור מוצר שלא נראה שיש לו שוק רציני, במחירי הפסד.

(לפני שתגידו שהכל היום ממוחשב ואפשר להמיר קבצים בלחיצת כפתור: זה לא בהכרח נכון. ספרים שיוצאים היום ממוחשבים. ספרים שיצאו לפני חמש שנים לא בהכרח קיימים כקבצי מחשב שמישים. ספרים שיצאו לפני עשור ויותר כמעט בוודאות אינם קיימים בצורה נוחה. לפעמים כדי להמיר ספר לקובץ דיגיטלי אין ברירה אלא לסרוק את העמודים של עותק פיזי, אחד אחד, ואז גם צריך להשקיע ולבדוק שהסריקה עלתה יפה ולתקן אותה – זה לא כל כך פשוט כמו שנדמה לכם, ולא זול.)

בנוסף, תעשיית הספרים היא תעשייה שלא נעה קדימה במהירות. היא בהכרח נטועה במסורות ישנות. הדיגיטיזציה מרתיעה. לדינוזאורים קשה לזוז מהר, אפילו כשהם רואים את המטאוריט המתקרב. בין היתר חוששים המו"לים, שברגע שהספרים שלהם יהיו קיימים כמוצר וירטואלי שניתן להורדה ברשת, יבואו גם הפיראטים ויתחילו להפיץ את הספרים בחינם. החשש לא לחלוטין בלתי מבוסס, ומצריך מידה של הבנה, חזון ואמונה. למכור וירטואלית, עם DRM, או בלי DRM? פיזי או חברתי? צריך להיות בני דור מסוים כדי אפילו להבין את הסוגיות, שלא לדבר על קביעת מדיניות להתמודדות איתן.

יצא שהלחץ להמיר את הספרים לקבצים דיגיטליים מגיע בישראל לא ממי ששולטים בשוק הספרים, לא מצד השיווק ולא מצד הייצור, כי אם בעיקר מאליטה קטנה של קוראים/צרכנים, שתכל'ס אין להם הרבה כוח השפעה על השוק. קומץ היוזמות שצצו לאחרונה מתנהלות כולן ברוח האינדי: מצטרפים אליהן הוצאות קטנות, חדשות, ועצמאיות, וכן הרבה אנשים פרטיים שלא מצאו את דרכם בשוק המסורתי. מצד אחד זה מקסים, כי מדובר בגרעין של אנשים שהם אוהבי ספר אמיתיים, המחוייבים בכל ליבם לקידום הספרים הדיגיטליים, בעלי חזון ומסירות – באמת מיטב המיטב של אנשי הספר. מצד שני על הדרך נדבקים אליהם כל מיני גרפומנים תמהונים ואופורטוניסטים, שבהיעדר שומרי סף מסורתיים, עלולים להטביע את היוזמה העצמאית ביצירות לא טובות.

העובדה שכל אחד יכול להוציא לאור ספר דיגיטלי בעלות פחותה בהרבה מהוצאה לאור פרטית של מהדורת דפוס קטנה, הופכת את החזית הדיגיטלית למגנט של ממש לאנשים שרצונם להוציא לאור ספר גדול מכשרונם. לא כל היזמים החדשים רוצים לדחות את האנשים הללו, כי בכל זאת הם מזרימים למערכת כסף: לפעמים הם משקיעים כל כך הרבה כסף, שכלל לא איכפת  אם הספרים בסוף נמכרים או לא. מבחינת הקוראים, עד שיעלו שומרי סף וקובעי טעם חדשים, הקורא שבא לעיין בהיצע הדיגיטלי הקיים, צריך למיין הרבה מאוד דרעק כדי לדלות את קומץ הפנינים.

בקיצור, ספרים דיגיטליים בישראל זה עוד לא זה. אבל זה רק עניין של זמן. אולי המהפך הגדול יקרה כששחקן גדול כלשהו בכל זאת כן ייכנס לשוק הישראלי. ואולי מכל היוזמות העצמאיות החדשות יצמח בכל זאת משהו שהוא גם איכותי וגם בר-קיימא. כך או כך, בסוף זה יגיע.

פורסם בקטגוריה ספרים דיגיטליים, עסקי הספרים | 25 תגובות

ספרים אלקטרוניים – ממשיכה לעשות סדר

אוקיי. בעקבות שאלות שהופנו אלי, הנה עוד דבר שדורש הסבר למי שלא התנסה אף פעם בספר דיגיטלי/אלקטרוני. שאלו אותי באיזה מכשיר הכי כדאי לקרוא ספר דיגיטלי. אז קודם כל, אני באמת לא מומחית. לא התנסיתי ברבע מהמכשירים הקיימים ואני לא יודעת למנות את החסרונות והיתרונות של כל מכשיר ומכשיר. אבל אני חושבת שאני יכולה לעזור קצת להפיג את הבלבול הכללי.

אפשר לקרוא ספרים דיגיטליים על מגוון מכשירים אלקטרוניים שונים, שחלקם מיועדים ספציפית לקריאת ספרים בלבד (להלן: "מכשירים יעודיים"), וחלקם מיועדים למטרה כללית יותר אבל יכולים לשמש לקריאת ספרים. למה הדבר דומה? לצפייה בסרטים במכשירים שונים: DVD, Blueray, וידיאו, מקרן קולנוע, מחשב… הסרט הוא אותו סרט. השאלה באיזה מכשיר הכי כדאי לצפות בו, תלויה בפורמט שבו הוא קיים, במכשירים שזמינים לכם כרגע, ובסטנדרטים השולטים בשוק – והדברים האלה הרי משתנים ללא הרף. כך גם השאלה, איך הכי כדאי לקרוא את הספר האלקטרוני, תלויה במכשירים שנמצאים ברשותכם, בפורמטים שבהם הספרים קיימים, ובסטנדרטים השולטים בשוק.

בימים הראשונים של התפתחות הספרים הדיגיטליים, גופים שונים נאבקו (ונאבקים עדיין) על קביעת הסטנדרט לקידוד ופיענוח ספרים דיגיטליים. השיקולים הכלכליים ברורים: כל אחד רצה להשיג שליטה בלעדית בשוק. גופים גדולים שהיו להם הרבה ספרים למכור, כגון אמזון, ייצרו מכשירים יעודיים משלהם, ומכרו קבצים שאפשר לקרוא רק על המכשירים היעודיים שלהם. לפחות, בחלומות של אמזון זה היה צריך לעבוד כך. תארו לכם שכל אולפן קולנוע היה מוכר לכם את סרטיו בשיטה אחרת: רוצים לראות סרט של אולפני וורנר? תקנו מכשיר DVD של אולפני וורנר, שטוב רק לסרטים של אולפני וורנר, אותם אי אפשר לראות על אף מכשיר אחר. רוצים לראות סרט של אולפני קולומביה? הופ, אתם צריכים לקנות גם את המכשיר של קולומביה, שרק בו אפשר לראות את הסרטים של קולומביה. כזה היה פעם ההבדל בין מכשיר הקינדל, שטוב רק לספרים שנמכרו באמזון; לבין מכשיר הנוק, שטוב רק לספרים שנמכרו בבארנס' אנד נובל; לבין המכשיר של eVrit, שטוב רק לספרים שנרכשו באתר eVrit (הרי הוא סטימצקי).

אבל המגבלות השרירותיות הללו מקוממות, ובאופן טבעי מיד התחילו אנשים שמבינים בדברים הללו לנסות לפרוץ את המכשירים ולפתוח אותם לסוגים אחרים של קבצים. מה ההיגיון שאני אצטרך לקנות מכשירים שונים בשביל לקרוא ספרים שונים רק בגלל הסכמי סחר שבכלל לא מובנים לי ולא מעניינים אותי? מה איכפת לי אם קניתי את הספר מזלמן או משלמה, ולמה זה צריך להשפיע על חווית הקריאה שלי? מבחינת הצרכן, המצב הרצוי הוא שאפשר יהיה לרכוש מכשיר אחד בלבד, שייבחר בשל המעלות הטכניות שלו, ולקרוא בו את כל הספרים. כמו שבטלוויזיה אחת רצוי שאפשר יהיה לראות את כל הערוצים, בין אם היא טלוויזית HD עם מסך שטוח ענק, ובין אם היא טלוויזית שחור-לבן עתיקת יומין.

המכשירים הגמישים הללו קיימים היום: טאבלטים וטלפונים חכמים. באייפד שלי אני יכולה לקרוא כל פורמט של ספר דיגיטלי שנמכר. ספרים רבים אני יכולה לקרוא באמצעות אפליקציית iBooks המובנית לתוך המכשיר, בשביל ספרים אחרים אני צריכה להוריד אפליקציות מיוחדות. אפל, מן הסתם, היו רוצים שאני גם אקנה את כל הספרים שאני קוראת בחנות שלהם, כדי שהם יוכלו לגזור עמלה בכל פעם שאני קונה ספר. אבל גם אמזון רוצים את העמלה שלי, ולכן הם יעשו לי טובה: אני יכולה להוריד בחינם אפליקציה שתאפשר לי לקרוא ספרי קינדל על האייפד שלי. כנ"ל בארנס-אנד-נובל עם הנוק, סטימצקי עם evrit, וכן הלאה. החנויות הבינו שאם הן רוצות שימשיכו לקנות מהן ספרים, הן צריכות לבוא לקראת הצרכנים, ולא להקשות עליהם.

אז אם אפשר הכל לקרוא באייפד (או כל טבלט אחר), למה אנשים בכל זאת עדיין קונים מכשירים יעודיים שיכולים לקרוא רק סוג אחד של קובץ, כמו הקינדל? התשובה היא בעיצוב ובהנדסת האנוש. יצרני הקינדל השקיעו המון מחשבה כדי להפוך את המכשיר הזה לנוח לאחיזה ולנשיאה, נעים לעיניים, ידידותי לשימוש. אין ספק בכלל שיותר נעים לי לקרוא ספרים על הקינדל שלי עם מסך ה-paperwhite (סימן רשום) מאשר על האייפד הבוהק והגדול מדי. כמו שהטלוויזיות הולכות ומשתדרגות כל הזמן, כך גם המכשירים היעודיים ילכו וישתדרגו, כדי שתהיה לצרכנים סיבה להעדיף מוצר כזה על פני מוצר אחר, ולהמשיך להשתדרג ובעיקר לרכוש. הרי גם תוכניות טלוויזיה אפשר היום לראות על האייפד, ובכל זאת אנחנו מעדיפים לקנות מכשיר טלוויזיה שנועד רק לצפייה.

חנויות הספרים המקוונות משתדלות לעמוד בקצב ההתפתחויות ולמכור את הספרים הדיגיטליים בפורמטים גמישים שניתנים לקריאה בכמה שיותר מכשירים שונים. הפורמט שהוא כנראה הכי שימושי כרגע, שהולך ומתקבע כפורמט סטנדרטי לספרים דיגיטליים, הוא פורמט ePub. בגרסה החדשה, ePub3, נפתרות כל מיני בעיות של דפדוף מימין לשמאל שהיו בעוכריהם של ספרים דיגיטליים בעברית בעבר. מדי פעם יוצאות גרסאות חדשות, כמו עדכוני תוכנה במחשב, וכך ימשיך להיות. כל חנויות הספרים שעליהן כתבתי בפוסט הקודם, להוציא את החנות eVrit, מוכרות כרגע ספרים בפורמט ePub, ומספקות תמיכה למי שרוצה להמיר את הקבצים שלו לקריאה בקינדל. אבל בחנות של eVrit נמכרים ספרים בפורמט של eVrit, שכדי לקרוא אותו צריך להקדיש כמה שניות להורדת האפליקציה המתאימה. פעם היה גם מכשיר eVrit, אבל כבר מזמן אי אפשר להשיג אותו, ומאז ומעולם הוא היה מכשיר בעייתי ויקר – אף אחד לא יתגעגע אליו.

אז אם אתם שואלים אותי, באיזה פורמט הכי כדאי להתנסות בספר אלקטרוני? בפורמט שנגיש ונוח לכם. אל תשקיעו עכשיו ברכישת מכשיר ייעודי, עדיף שקודם תקראו איך זה נראה בטלפון שלכם, על מסך המחשב או על הטבלט. אם ראיתם כי טוב, תתחילו להתייעץ – לא איתי – לגבי איזה מכשיר ייעודי הכי כדאי לקנות. ותזכרו שכל הזמן המכשירים האלה מתעדכנים. בשנה הבאה סביר שהמכשירים היעודיים יהיו עוד יותר טובים, יפים, נוחים וזולים. כמו טלויזיות, כמו מחשבים.

פורסם בקטגוריה ספרים דיגיטליים, עסקי הספרים | עם התגים | 7 תגובות