Translation Tip Project – in English

By popular request (of sorts), I am translating my latest blog post into English. This post was part of a blog project initiated by Yael Cahane-Shadmi: several Israeli blogger/translators were invited to post their "ultimate" tip for translators, and comission a tip from another translator. I went a bit overboard and ended up with a whole bunch of tips from some of my translator friends.

Here, first, is my tip:

If you don't understand the text you've read, there's no way you'll be able to translate it well. This is true on both the macro and the micro level. To me, for example, finances are a foreign language, and I wouldn't volunteer to translate financial columns. On the micro level: it's important to be able to identify when a sequence of words is likely to be an idiom unfamiliar to you. Taking an idiom apart and translating it word for word will not lead to a correct translation. That's how a particularly infamous error came about: an Israeli subtitle translator who did not recognize the name Christian Slater, chose to translate the name as two separate words – a christian slate-layer. (This error became a meme in some circles in Israel and has been printed on tshirts; it's now used as a term for sillly translations that reveal a basic misunderstanding). While not recognizing Christian Slater's name is forgiveable in my mind, producing a translation that made so little sense in the given context should have raised an alarm. Anytime you run into something that just doesn't make sense, doesn't fit in and is unclear to you – you should probably assume that the problem lies in your comprehension, not in the original. Perhaps you have a blind spot, and should do a little research. You can turn for advice to other translators, to whoever comissioned the translation or to a source familiar with the topic of the text you are translating. Save yourself from embarassment. One of the qualities of a good translator, in my opinion, is the ability to know when you don't know enough, and to learn.


And now for the guest translators tips. I first turned to Yael Achmon, who has translated tons of popular fiction and fine literature, including the Hunger Games trilogy, "The Hobbit" and the Percy Jackson books. Yael is a great friend of mine and as a publisher I've always loved working with her.


 Yael writes (originally in Hebrew, I translated): "Edits are your friends. It's not easy getting our perfect translation-baby back covered in red marks, but in a profession in which most work is done alone, the best way for a translator to grow professionally is to take edits seriously. I'm not saying you need to accept all edits as gospel, but do put your ego aside, try not to quibble or be bitter, and learn from them. Some of my most significant and fascinating translation experiences have taken place during discussions held with the editor of the translated text."


Next is line is Laura Watkinson. Laura is a celebrated Dutch-to-English translator based in Amsterdam. One of her noted recent translations is "The Letter for the King" by Tonke Dragt. She has a website at:


Here are Laura's tips, in her own words:

"Talking to yourself should be encouraged. Reading your translation out loud, particularly the dialogue, can help you to find out which bits aren't working so well. Also, collaborating with other translators can give you a new angle on your work and show you other possibilities, whether it's by exchanging and critiquing translations or by working together on a book, as I've done with Michele Hutchison on some graphic novel projects. Oh, and always give your translated text a couple of weeks of drawer time before you come back to polish the final version. That distance can be really helpful."


Now we come to translator Jessica Cohen. Jessica is an independent literary translator. She has translated award-winning works of fiction and non-fiction from Hebrew into English by some of the finest contemporary Israeli writers, including David Grossman, Amir Gutfreund, Tom Segev and Yael Hedaya. She is also a childhood friend of mine: when Jessica first came to Israel we lived in the same building, I was in first grade and she in second, and we became fast friends. Jessica introduced me to some of my favorite British Children's authors.


Jessica Cohen, in her own words:

"The most important piece of advice I ever received, I think, was to read every translation (and really everything important you ever write) out loud before doing a final round of revisions. Ideally, print it out and go somewhere other than your office (or wherever you usually work) — the change of setting and the vocalization of the words will almost certainly let you hear things you were not aware of in previous drafts."


Here's a tip from BJ Epstein. Bj is a Swedish-to-English translator, copy editor, writer, and lecturer in literature, and her website is I've met BJ at a couple of conferences now and I particularly enjoy her insights on the translation of children's literature.


BJ Epstein, in her own words:

"I think the tip I’d offer beginning translators is to dare! Take on a variety of different types of translation. Too often, we stick with a narrow range (whether it’s all poetry, for example, or just cookbooks) and feel like we shouldn’t translate in a field in which we don’t have expertise. While I agree with that to a certain extent, I also think we can and should learn on the job. Personally, I’d turn down a translation job that might have life-altering consequences (i.e. pharmaceutical texts or someone’s adoption/marriage/other legal documents), unless I was certain I understood the terminology, and I’d also say no to literary texts where I felt I just couldn’t get the tone/rhythm/etc. right. But I do feel that we can learn a lot by studying a text and doing additional reading so that even if we aren’t experts the way someone in that field might be, we know enough to confidently translate. It’s a great feeling to learn something new while producing a good text."


Last but not least, Adriana JacobsAdriana Jacobs teaches Modern Hebrew Literature at Oxford University where she is also involved with the comparative criticism and translation research program.  She translates from Hebrew to English and prefers to translate poetry over prose.  Her translations of Hezy Leskly, Anna Herman, Harold Schimmel, Roman Baembaev, and Maya Arad, among others, have appeared in print and online.


Adriana's tip, in her own words:

"This is tip #8 from my “Ten Rules for Translating Poetry”: Translate punctuation, breaks, indentations, etc. These elements of a poem are as meaningful as the words themselves and are not equivalent between languages or conventionally applied in poetry.  In translation, a comma may appear or disappear, or become a dash or a break.

"I’m always struck when a poem in translation reproduces exactly the punctuation of the original text.  Doing so implies that punctuation is equivalent between languages—that a question mark in Hebrew means the same thing as a question mark in English—or that a hyphen in Hebrew functions as it does in English.  It may turn out that this is the case for a particular poem—but punctuation in poetry also serves to create and disrupt continuities, relations, flows and rhythms in and between lines.  Punctuation in poetry often does not abide by conventional usage—this must be taken into account.  My advice to a beginning translator of poetry is to be attentive to punctuation and to treat it as material that must also undergo translation."


That's it from me. Following are links to posts by other Israeli translators who participated in this blogging project. Most are in Hebrew, but not all.  (WordPress is being a pain about copying links so for now I'll only link to those blogs that have English. You can link to the rest from my original post in Hebrew.)

* Nina Rimon Davis' blog, "Take Nina's Word for it", is in English: נינה רימון דיוויס

* Inga Michaeli includes a guest tip in English from Sarah Yarkoni: אינגה מיכאלי 

* Inbal Saggiv-Nakdimon 

* Yael Sela-Shapiro

* Shlomit Ouziel

* Shirley Finzi Loew

* Tami Eylon Ortal

* Tomer Ben Aharon

* Danit Ben Kiki

* Yael Cahane Shadmi

* Pe'er (Pierre) Friedmann

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השארת תגובה

עדכון: טיפ ממתרגמת נוספת

סתם עדכון: הוספתי עוד מתרגמת לרשומה מאתמול: בי ג'יי אפשטיין, מתרגמת משוודית לאנגלית.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | השארת תגובה

פרוייקט בין בלוגי – טיפים ממתרגמי ספרים

נו, הנה תפסו אותי לעוד פרוייקט בין בלוגי. אבל איך אפשר לסרב לחבורה כל כך אהובה.

נתבקשתי לתת טיפ תרגום, ולמצוא עוד מתרגמת או מתרגם שיספקו טיפ תרגום משלהם. אז נתחיל בטיפ שלי והרי הוא:

אם אתם לא מבינים את הטקסט שקראתם, אין סיכוי שתוכלו לתרגם אותו היטב. זה נכון ברמת המקרו וגם ברמת המיקרו. בשבילי, לדוגמה, כלכלה היא שפה זרה, ולא אנדב את עצמי לתרגם מאמרים בנושאי כלכלה. וברמת המיקרו: צריך לדעת לזהות מתי צירוף מילים הוא כנראה ביטוי שאתם לא מכירים. פירוק הביטוי לחלקיו לא יניב ביטוי נכון. ככה נולד המר"ן – "מניח הרעפים הנוצרי" – טעות תרגום בכתובית טלוויזיה שתיזכר לדראון עולם. (אגב, אני לחלוטין תומכת בשביתה של מתרגמי הכתוביות.) מתרגם או מתרגמת שלא זיהו את שם השחקן כריסטיאן סלייטר, בחרו לתרגם אותו כשתי מילים נפרדות: Christian = נוצרי, slater = מניח רעפים. ובכן, לא לדעת מי זה כריסטיאן סלייטר זה נסלח לחלוטין בעיני. אבל להפיק תרגום שבו משהו כל כך תלוש ולא מתיישב עם ההקשר, זה לא סימן טוב. בכל פעם שאתם נתקלים במשהו שפשוט לא הגיוני, לא מסתדר ולא ברור לכם – כדאי להניח שהבעיה היא בהבנה שלכם, לא במקור. אולי יש לכם נקודה עיוורת, וצריך לעשות מחקר קטן. אפשר לפנות למתרגמים אחרים, למזמין העבודה או למקור כלשהו שמבין בנושא הטקסט שאתם מתרגמים. כך תחסכו לעצמכם פדיחות רבות. אחד המאפיינים של מתרגם טוב, בעיני, הוא היכולת לדעת מתי הוא לא יודע, וללמוד.

ועכשיו לפינת טיפ המתרגם האורח. בהתחלה פניתי ליעל אכמון, ההיא שתרגמה זיליון ספרים שאתם מכירים ("משחקי הרעב", "ההוביט", כל סדרת "פרסי ג'קסון" ועוד). יעל היא חברה טובה שלי ומתרגמת שתמיד אשמח לעבוד איתה. אחרי בערך רבע שעה שלא שמעתי ממנה תשובה, נכנסתי לפניקה ומיד פניתי לעוד כמה מתרגמים. אז יהיו לי כאן עוד כמה טיפים אורחים.



יעל אכמון כותבת: תיקוני העריכה הם ידידיכם. קשה מאוד לקבל בחזרה לידינו את בייבי התרגום המושלם שלנו עם תיקונים, אבל במקצוע שבו עובדים בעיקר לבד, הדרך הטובה ביותר של מתרגם לצמוח מקצועית היא להתייחס ברצינות לתיקוני עריכה. לא לקבל אותם כתורה מסיני, אבל לשים את האגו בצד, לא להתקטנן, לא להתמרמר וללמוד מהם. כמה מחוויות התרגום המשמעותיות והמרתקות ביותר שהיו לי התרחשו בשלב הדיונים עם העורכת או העורך על הטקסט המתורגם. 

הבאה בתור, המתרגמת לורה ווטקינסון. לורה מתגוררת באמסטרדם ומתרגמת מהולנדית לאנגלית. אחד הספרים שהיא תרגמה הוא "מכתב למלך" עטור השבחים, שאף זיכה אותה בפרסים. יש לה בלוג באנגלית כאן:


לורה כתבה (ואני תרגמתי מאנגלית):

יש לעודד דיבור עם עצמכם. הקראת התרגום בקול רם, ובפרט את קטעי הדיאלוג, יכולה לעזור לאתר את הקטעים שעוד לא ממש עובדים. וגם, שיתוף פעולה עם מתרגמים אחרים יכול להאיר לכם זוויות חדשות ולגלות לכם אפשרויות נוספות, בין אם אתם מעבירים זה לזה תרגומים לקבלת משוב, או עובדים ביחד על תרגום ספר, כפי שעשיתי אני עם מישל הטצ'יסון בכמה ספרים גרפיים. אה, כן, וגם כדאי לתת לטקסט המתורגם לנוח שבוע-שבועיים במגירה, לפני שחוזרים ללטש את הגרסה הסופית. המרחק הזה יכול להועיל מאד.

טיפ נוסף, מהמתרגמת ג'סיקה כהן. ג'סיקה מתגוררת בארה"ב ומתרגמת מעברית לאנגלית. היא תרגמה ספרים של מיטב הסופרים הישראליים, ובהם דוד גרוסמן, אמיר גוטפרוינד, תום שגב ויעל הדיה. יש לה אתר:  וחוץ מזה ג'סיקה היא גם חברת ילדות שלי: כשאני הייתי בכתה א' וג'סיקה בכיתה ב' רק עלתה ארצה, היא התגוררה בבניין שבו גדלתי, והיינו חברות טובות; בזכותה התוודעתי לכמה מהסופרים האנגליים שהיו אהובים עלי בילדותי.


כתבה ג'סיקה (ואני תרגמתי מאנגלית): העצה הכי חשובה שקיבלתי, לדעתי, היתה לקרוא בקול כל תרגום (ולמען האמת, כל דבר חשוב שאתם כותבים), לפני סבב התיקונים האחרון. אידאלית רצוי להדפיס את התרגום ולצאת מהמשרד (או מחלל העבודה הרגיל שלכם) – שינוי האווירה, ביחד עם מתן קול למילים, כמעט בוודאות יאפשרו לכם לשמוע דברים שלא בלטו כשקראתם טיוטות קודמות.

מצטרפת מאוחרת: בי-ג'יי אפשטיין, שבנוסף להיותה מתרגמת משוודית לאנגלית ועורכת היא גם מרצה לספרות ילדים. האתר שלה הוא


נראה לי שהטיפ שהייתי נותנת למתרגמים בתחילת דרכם הוא, להעז! נסו את כוחכם במגוון סוגים שונים של תרגום. לעיתים קרובות מדי אנחנו מגבילים את עצמנו לתחום צר (לדוגמה, רק שירה, או רק ספרי בישול) ונדמה לנו שעדיף שלא נתרגם בתחום שבו אין לנו התמחות. אני מסכימה עד גבול מסוים, אבל אני גם חושבת שאפשר וצריך ללמוד תוך כדי עבודה. אישית הייתי מסרבת לעבודת תרגום שהשלכותיה יכולות לשנות חיים (כגון טקסטים על תרופות, או מסמכי אימוץ/נישואין/מסמכים חוקיים אחרים), אלא אם הייתי בטוחה שאני מבינה במונחים. אני מסרבת גם לטקסטים ספרותיים במקרים שבהם נדמה לי שאני פשוט לא מצליחה להבין את הנימה/הקצב/כיוצא בזאת. אבל אני בכל זאת חושבת שאפשר ללמוד המון מהתעמקות בטקסט ומקריאה נוספת, כך שאפילו אם איננו מומחים כמו אדם שעובד בתחום זה, נדע מספיק כדי לתרגם בביטחון. כשלומדים משהו חדש תוך כדי הפקת טקסט טוב, זאת הרגשה נפלאה.

אחרונה חביבה, טיפ על תרגום שירה מהמתרגמת אדריאנה ג'ייקובס. אדריאנה מלמד ספרות עברית מודרנית באוקספורד. היא מעדיפה לתרגם שירה, ותרגמה בין היתר שירים מאת חזי לסקלי, אנה הרמן, הרולד שימל, רומן באימבאיב ומיה ארד.


הטיפ של אדריאנה (בתרגומי. יש לציין שהכנסתי גם את הגרסה הקצרה וגם את הגרסה הארוכה לאותו טיפ, פשוט כי נהניתי מהניסוח):

זהו טיפ מספר 8 מתוך "עשרה כללים לתרגום שירה" שניסחתי: תרגמו סימני פיסוק, מעברי שורות, רווחים וכן הלאה. המרכיבים הללו משמעותיים בשירה לא פחות מהמילים עצמן, ואינם שווי-ערך בין שפות, ואף אינם נענים לכללים קונבנציונליים כאשר מדובר בשירה. בתרגום שירה, פסיק יכול להיעלם או להופיע, או להתחלף במקף או במעבר שורה.

תמיד מקפיץ אותי כאשר שיר מתורגם משחזר בדיוק את סימני הפיסוק שבמקור. משיחזור כזה משתמע כאילו סימני הפיסוק שווים בין השפות – שסימן שאלה בעברית זהה במשמעותו לסימן שאלה באנגלית – או שמקף בעברית מתפקד בדיוק כמו מקף באנגלית. יתכן, אמנם, שזה נכון בשיר מסוים; אבל בשירה, סימני הפיסוק משמשים גם ליצור או לקטוע רצף, הקשרים, זרימה, מקצב ומתח בין שורות. לעיתים רבות, סימני הפיסוק בשירה לא מצייתים לשימוש קונבנציונלי, ויש להביא זאת בחשבון. המלצתי למתרגמי שירה מתחילים היא להיות קשובים לסימני הפיסוק, ולהתייחס גם אליהם כאל חומר שיש לתרגם.

שאר המשתתפים בפרויקט:

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

געגועי לשבוע הספר

כשהייתי ילדה, שבוע הספר היה חג. כל שנה היינו הולכים לגן הפעמון (כן, אני ירושלמית במקור) ומסתובבים בחום המהביל, בין דוכני הספרים, סוחרי התירס והתפוחים המסוכרים, וחוזרים עם ספר או שניים, עדיף עם חתימה, וגם מדבקות, סימניות… כילדה שגדלה בין ארצות, אני יודעת שחג הספר בישראל הוא יחיד ומיוחד, ולכל החיים. לכן בבגרותנו השארנו לנו מסורת משפחתית, להקפיד לבקר ביריד שבוע הספר ולתת לכל ילד לבחור לעצמו ספר אחד כרצונו. (כתבתי על זה פעם פוסט אורח בבלוג אמהות אובדות.)

haggaisefer בשביל המוציאים לאור, שבוע הספר היה פעם פיסגת שנת המכירות. במקום שהספרים יעברו דרך חנויות הספרים, ושם ישבו על המדף מי יודע כמה זמן, כך שהתשלום עליהם יגיע מי יודע מתי ותיגזר מתוכו עמלה לחנויות של ארבעים, חמישים, שישים אחוזים ויותר, היתה למוציאים לאור הזדמנות למכירות מיידיות ללא גורם מתווך. בזכות זה אפשר היה להציע מחירי הנחה אטרקטיביים: את עמלת המתווך הרוויחו הקונים. זאת ועוד: שבוע הספר היה הזדמנות לרענן את המחסנים, ולתת מקום תצוגה יפה לספרים קצת-פחות-מחדשים שאולי כבר לא זכו לתשומת לב בחנויות. אפשר היה למכור ספרים בעסקאות חבילה, וכך לעודד את הקונים להביט לא רק בספרים הכי חדשים ומדוברים, אלא גם בספרים אחרים מאת אותם סופרים או בסגנון דומה. כולם הרוויחו מהסידור הזה, פרט לחנויות, שלא קיבלו עמלה על כל אותן קניות ישרות. אבל גם החנויות הסתדרו, כי בסך הכל שבוע הספר עודד קניית ספרים בכל האופנים.

רשת צומת ספרים נולדה כרשת לממכר עודפים: בעצם היא מילאה את הפונקציה של שבוע הספר לכל אורך השנה. מוציאים לאור הרי מדפיסים מספר עותקים שמבוסס על הימור: כמה עותקים של הספר יצליחו למכור. לפעמים קורה שההימור נמוך מדי, והוצאת הספרים מדפיסה עותקים נוספים, וכולם שמחים; במקרה העצוב יותר (והתדיר למדי) מדובר בהערכת יתר, ועותקים לא רצויים עומדים במחסן ומעלים אבק. הפתרון שהיה נהוג פעם היה להוריד את מחיר הספרים ולמכור אותם אפילו במחיר עלות, ללא רווח, וכך לפחות לחסוך את דמי האיחסון ולהחזיר קצת מההשקעה בעותקים המיותרים. ספרים שלא נמכרים באופן זה נשלחים לגריסה: ככה אפשר אולי להרוויח כמה גרושים על הנייר הגרוס בתור חומר גלם. צומת ספרים בגלגולה המוקדם היתה תחנה אחרונה לפני גריסת ספרים. כיום אפשר לקנות את הספרים המועדים לגריסה בהיכלות נוקיה, במבצעי שבע במאה. רשת צומת ספרים, לעומת זאת, השתדרגה והחלה למכור גם ספרים חדשים לחלוטין.

לאט לאט עלה כוחה של רשת צומת ספרים, מסיבות שונות, בהן הבעלות הצולבת עם קבוצת הוצאות הספרים זמורה-ביתן ומודן. צומת ספרים הצליחה לשכנע את המוציאים לאור לתת לה הנחות גדולות יותר ויותר על ספרים חדשים. מבחינת הוצאות הספרים, הרווח על כל ספר שנמכר ירד, אבל בתמורה עלה נפח המכירות הכולל ונראה היה שיש תנועה ושגשוג בשוק הספרים. צומת התחילה להציע מבצעי כסאח גם על ספרים חדשים, ורשת סטימצקי, שחשה שהיא מאבדת את השליטה בכיפה, הגיבה במבצעים משלה. נוצרה תחרות שבה כל רשת מנסה להגדיל את מבצעיה. המשחק הזה מתנהל כבר קרוב לשני עשורים, כאשר מחירי הספרים החדשים יורדים ויורדים כל הזמן. על פניו נראה היה שמדובר בברכה: לכאורה, אם הספרים זולים יותר, הקונים יכולים לקנות יותר ספרים, ויש פריחה ושגשוג וכולם שמחים. ואכן בתחילת הדרך הרוויחו הן צומת ספרים, הן סטימצקי, מתנועת הספרים המגוברת, ושתי הרשתות התרחבו וגדלו .

את הצד השלילי של תחרות ההנחות הזאת היה קשה יותר לראות, ועד היום יש אנשים שלא מאמינים שמדובר בתופעה שפגעה בשוק הספרים (ובהם הממונה על ההגבלים העסקיים). הנפגעות המיידיות היו חנויות הספרים הקטנות, שהיו קטנות וחלשות מכדי לדרוש מהמוציאים לאור את ההנחות המופלגות שקיבלו הרשתות. כתוצאה, חנויות ספרים עצמאיות כמעט ונעלמו מהשטח, כך שאם לפני עשור היו בארץ קרוב ל-200, כיום יש בכל הארץ כולה כ-60 חנויות ספרים עצמאיות בלבד, כולל חנויות יד-שנייה, חנויות לספרי לימוד וחנויות שמוכרות לצד הספרים מוצרים נוספים כגון מכשירי כתיבה. (אבל לא כולל חנויות לספרי דת המשרתות את המגזר הדתי, אשר מתקיימות כענף נפרד לחלוטין.) נפגעו גם הוצאות הספרים הקטנות, שלא יכלו להרשות לעצמן להשתתף במבצעים. הוצאת ספרים גדולה יכולה, אולי, לספוג הפסד על כותר אחד שנמכר במבצע בתקווה שהרווח יגיע מכותרים אחרים – לדוגמה, למכור בהפסד את הספר הראשון בסדרה, אבל את המשכיו למכור במחיר מלא. הוצאות ספרים קטנות לא יכולות לעשות תימרונים כאלה. (מדוע אובדן חנויות הספרים הקטנות הוא הפסד של כולנו? על כך כתבתי מזמן.)

נוצר שוק ספרים שבו יש יתרון גדול לרבי מכר: ספרים שבפרק זמן קצר נמכרים בהמון עותקים, ואחר כך דועכים ונשכחים. כמו פרחים עונתיים שמלבלבים ונובלים. הוצאות הספרים השקיעו יותר ויותר בספרים כאלה, ופחות ופחות בספרים עם תבנית מכירה אחרת: ארוכי המכר, ספרים שנמכרים במעט עותקים לאורך פרק זמן ארוך. כמו עצי פרי, שצריכים לגדול כמה שנים בשקט לפני שהם מתחילים להניב. ז'אנרים כגון שירה, דרמה והגות, וגם ספרי ילדים ישנים וטובים, נפגעו מתבנית המכירות הזאת. נוצר גם מצב שאם ספר אינו נמכר היטב מיד, אין כמעט מה לעשות בו. אי אפשר להוריד את מחירו, כי מראש הוא נמכר במחיר נמוך מאוד, עד כדי כמעט עלות. התוצאה היא שספרים נשלחים לגריסה הרבה יותר מהר. סיפרו לי לאחרונה שאחת מהוצאות הספרים הגדולות בארץ גורסת כל ספר שנמצא על המדף יותר מחצי שנה. עצוב מאד.

ומה נשאר משבוע הספר? במצב שנוצר, שבוע הספר איבד מייחודו ומערכו. למרבה האבסורד, אפילו המוציאים לאור בעצמם לא יכולים להתחרות במחירי הספרים הנמוכים שמציעות הרשתות לאורך השנה. כשבחנות נמכרים ארבעה ספרים במאה שקלים, עם אפשרות לשלב ספרים ממגוון מוציאים לאור, מדוע שמישהו יתפתה למבצע עלוב יחסית של אחד פלוס אחד מתוך מלאי של מוציא לאור אחד בלבד?

מנקודת המבט של הקונים, שבוע הספר נראה כמעט כהונאה: הרי כל השנה מוכרים ספרים במחירי רצפה, אז מה פתאום בשבוע הספר הספרים פתאום יקרים יותר? אז מה אם לא מדובר בדיוק באותם ספרים. הקונים כבר לא רואים שמחירי הספרים במבצעים הם מחירי הפסד, שמאלצים את המוציאים לאור לקצץ בבשר החי. מבחינתם אם אפשר למכור ספרים במבצע של ארבע במאה – ועובדה שמבצעים כאלה מתקיימים כל הזמן – משמע שזהו ערכם האמיתי של הספרים. כמו שאחרי אכילת מאכלים נוטפי סוכר, נדמים מאכלים אחרים תפלים, כך גם אחרי קנייה במבצעים קיצוניים, נדמה שמחיר סביר של ספר הוא מופרז. אבל האמת המצערת היא שאי אפשר לקיים תעשייה כאשר כל המכירות הן במחיר עלות או הפסד ליצרן. מצד שני, קשה מאד להעלות מחירים, כאשר הקונים הורגלו לאורך שנים לטווח מחירים נמוך, גם אם אינו ריאלי.

חוק הספרים, או בשמו הנכון, החוק להגנת הספרות והסופרים, נועד כביכול לתקן את העיוות שנוצר בשוק, אלא  שהחוק פיספס את המטרה. במקום להגביל את הלחץ שרשתות הספרים יכולות להפעיל על המוציאים לאור, מגביל החוק את ההנחות המותרות במחיר הסופי לצרכן. תחת החוק החדש, אסור למכור ספר בהנחה מהמחיר המומלץ ב-18 החודשים הראשונים מהדפסתו, פרק להנחה של עד 10% שהמוציא לאור עצמו יכול לקבוע במכירה ישירה, והנחה של 20% במהלך שבוע הספר ושבועיים אחריו. כתוצאה, מיד עם היכנס החוק לתוקפו, החלה רשת סטימצקי לדרוש מהמוציאים לאור הנחות גדולות במיוחד כדי לפצות את עצמה על אובדן המכירות החזוי. בסופו של דבר, הקונים ישלמו יותר על ספרים, אבל הוצאות הספרים ימשיכו לסבול, ואת הרווח יגרפו רשתות הספרים. עוד תוצאה משונה של החוק, היא שעכשיו גם למוציאים לאור עצמם אסור למכור את הספרים החדשים שלהם בהנחה יפה בשבוע הספר. רשתות הספרים יכולות לסחוט מהם 70 אחוזי הנחה ויותר, אבל לקונה הסופי אסור להם לתת יותר מ-20 אחוזי הנחה, וגם אסור למכור ספרים חדשים בעסקאות חבילה עם ספרים ישנים יותר או עם מוצרים אחרים… זה עומד להיות מבלבל ומתסכל, ולא אתפלא עם בשבוע הספר הקרוב יהיו קונים רבים שירגישו פשוט מרומים.

רשתות הספרים שגשגו בטווח הקצר, אבל המחיר היה פגיעה כוללת בענף הספרים, שכעת גם הן עצמן סובלות ממנה. ולראייה המצב הקשה אליו נקלעה רשת סטימצקי, מצב שלא הפתיע אף אחד בתוך תעשיית הספרים. בשבוע הספר הנוכחי, סטימצקי מפרסמת מבצע של קנה ספר אחד, קבל שניים במתנה. כדי שהמצבע יתאפשר, ביקשה הרשת מהמוציאים לאור הנחה של 78.5% ממחיר הספר המומלץ. רוב הוצאות הספרים בארץ סירבו לתנאים הללו, כי יש גבול. הרי כשמוכרים ספרים בהפסד, לעולם אי אפשר להרוויח עליהם, גם אם מוכרים המוני עותקים. אף על פי כן ממשיכה סטימצקי עם המבצע, וכביכול מתכוונת לספוג את ההנחות בעצמה. הכל בשביל כסף בכיס עכשיו, ואחרַי המבול. ומי יופתע אם בתום שבוע הספר, בעוד כמה שבועות או חודשים, יתברר שלסטימצקי אין כסף לשלם עבור הספרים שנמכרו, והמוציאים לאור יאלצו לספוג "תספורת" על חובות של מיליונים שחייבת להם רשת סטימצקי? רק מי שלא קורא את המפה. roisefer נחזור לירידי שבוע הספר. הפעלת דוכן בשבוע הספר כרוכה בעליות משמעותיות. מעבר לשכירת הדוכן עצמו, שעולה אלפי שקלים, יש לדאוג להובלה, לצוות זמני, לפירסום ועוד. ככול ששבוע הספר איבד ממעמדו, כך היה פחות ופחות משתלם להוצאות הספרים השונות לפתוח דוכנים ברחבי הארץ. למעשה נסגרו ירידי הספרים של התאחדות המו"לים כמעט בכל הערים, פרט לתל אביב וירושלים (ואולי כפר סבא? כך בפרסומים בעיתונות – לא ביררתי פרטים). רשויות מקומיות שרצו בכל זאת לחגוג את שבוע הספר, ראו לנכון להקים במקום זאת ירידים שנוהלו על ידי גופים מסחריים כגון סטימצקי, צומת ספרים או חנויות מקומיות. מבחינת התושבים אולי נדמה שיריד הוא יריד, העיקר שיש דוכני ספרים קרובים למקום מגוריהם ולא משנה מי מנהל אותם. אבל מנקודת מבט אחרת, מדובר בהקצאת שטח עירוני לטובת גוף מסחרי יחיד. חנות הספרים זוכה להשתמש בשטח ציבורי לטובת עסקיה הפרטיים; היא ממשיכה לגזור את העמלות הגבוהות מהמוציאים לאור. הספרים נמכרים, אבל הרווח לא מגיע לכיס היוצרים או ההוצאות. ריענון מחסנים לא מתקיים, המבחר מוגבל לפי בחירת החנויות. ירידים בחסות חנות מסחרית הם צ'ופר לחנויות, שלא תורם שום דבר לשיקום תעשיית הספרים. היום אנחנו יודעים שלפחות רשת סטימצקי שפכה על הירידים הללו כסף שאין לה, ושבסופו של דבר יבוא אף הוא על חשבון המוציאים לאור.

בחיפה כבר לפחות שלוש שנים לא מתקיים יריד של התאחדות המו"לים בשבוע הספר, אבל העירייה ניסתה לפצות על כך בקיום ירידים ואירועים אחרים (פוסט רקע מלפני שנתיים חושף מורכבויות). השנה לדוגמה, יתקיים זו הפעם השלישית בגן הכט במרכז הכרמל, יריד קח-תן לספרים. הכניסה למתחם היא בתשלום, ומי שמביא ספר להחלפה מקבל תלוש לקבלת ספר תמורתו. קיימת גם אפשרות לתרום את הספרים לטובת מערכת החינוך העירונית. היריד יתקיים השנה למשך חמישה ימים בין 15/6 ועד 19/6; הנה קישור לפרטים. במקביל יתקיים בשוק התורכי שבעיר התחתית מיני-יריד לאורך שני רחובות: ברחוב אחד יפרוש את מרכולתו איתמר לוי, מאתר ספרים ובעל חנות הספרים "ספרים וחפצים"; וברחוב אחר יועמדו דוכנים של הוצאת ידיעות אחרונות (קישור לפרטים). בשבוע שלאחר מכן, בין 22/6 ועד 27/6, יתקיים יריד ספרים-יוצרים במרכז פנורמה בחיפה (קישור לפרטים): כאן יגיעו יוצרים עצמאיים והוצאות קטנות, שספריהם אינם בהכרח נמכרים בחנויות הרגילות.

בירושלים, במקביל ליריד התאחדותהמו"לים בגן הפעמון במתחם התחנה הראשונה (11/6 עד 21/6), יתקיים בבית הנסן יריד ספרים אלטרנטיבי בהפקת עמותת "עט לשינוי", הכולל סדנאות וארועים שונים שנראים באמת אטרקטיביים. שווה להציץ (קישור לפרטים). בתל אביב יתקיים היריד הרגיל בככר רבין: במעגל הדוכנים החיצוני מוקצה, כמדי שנה, מקום ליוצרים מקומיים תושבי תל אביב; הדוכנים הללו מסובסדים חלקית על ידי העירייה. שם השנה תמצאו גם אותי ואת הוצאת הספרים החדשה שלי, עוץ. (בואו לבקר!) חבל שעיריית תל אביב אינה מעודדת יוזמות לירידים אלטרנטיביים, ככל הנראה כי הן נתפשות כמתחרות ליריד המרכזי. כך לכל אורך השנה האחרונה לא נמצא בית תל-אביבי ליריד קריאת כיוון, אשר התקיים במקום זאת במועדים שונים בחיפה ובירושלים; והשנה סוכל ניסיון של חנות הספרים "האחים גרין" להקים יריד אלטרנטיבי במקטע של שדרות ח"ן.

ראוי לזכור שגם חנויות הספרים הדיגיטליות מקיימות מבצעים לרגל שבוע הספר, כולל הנחות (על ספרים שגם ככה מחירם זול) ואף חלוקת מתנות. הולך ומתפתח שבוע הספר האלקטרוני.

בקיצור: שבוע הספר עדיין לא מת. בעיני יש עדיין חגיגיות רבה וחשיבות חינוכית בהליכה עם הילדים לירידי שבוע הספר. לדעתי כדאי במיוחד לחפש את האירועים המיוחדים הכוללים מפגשים עם יוצרים ואנשי ספר. אבל השנה צריך להביא בחשבון שהמבצעים יהיו פחות מטורפים מאשר בשנים קודמות. ספרים חדשים (שהודפסו אחרי מרץ 2014) יימכרו ב-20% הנחה בלבד, גם אם הם נרכשים ישירות מהמוציאים לאור. אף על פי כן, אני עדיין ממליצה לרכוש ישירות מהמוציאים לאור ומהיוצרים עצמם. שווה לדעת מי מפעיל את היריד אצלכם ביישוב, ולחשוב אם באמת אתם רוצים לתת לו את כספכם. אני כתמיד בעד תמיכה בחנויות הקטנות שלרוב מקיימות מערכת יחסים הוגנת יותר עם הספקים ועם העובדים שלהן מאשר הרשתות. וכמובן לא לשכוח: לא צריך לקנות ספרים כדי להנות מהם. שווקי קח-תן וספריות ציבוריות הם מקורות מצויינים לחומרי קריאה. בסופו של דבר, הקריאה היא העיקר.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 16 תגובות

פרוייקט בין-בלוגי לקראת שבוע הספר

הוזמנתי להשתתף בפרוייקט בין-בלוגי: מעגל שאלות בין בלוגים ספרותיים. את השאלה שלי קיבלתי מטלי כוכבי המתוקה, שהיכרותי איתה החלה כשפתחתי את הבלוג שלי באתר רשימות והתרגלתי לחפש את תגובותיה הנבונות והרגישות. תוך זמן קצר גם טלי בעצמה פתחה בלוג ברשימות, "עכשיו תורי" שמו, וכיום היא סופרת בזכות עצמה, מחברת ספר הילדים המהולל "ביום שמש בהיר", ומשתתפת קבועה ורבת תובנות באתר "הפנקס".

שאלתה של טלי:

מה הספר שעליו חשבת "המלך עירום"? כלומר, ספר ש"כולם" משבחים ומקלסים ואילו את חושבת שהוא, אפעס, לא באמת שווה?

השאלה הזאת הציתה בי שרשרת מחשבות סותרות. כי בהתחלה אמרתי לעצמי, מה זה ספר "לא שווה"? אני בכלל אבירת הספרים ה"לא שווים". כל הזמן אני קופצת להגנת ז'אנרים דחויים כגון ספרות ילדים וספרות פנטזיה ומדע בדיוני, ז'אנרים שמעצם מהותם זוכים ליחס מזלזל או להתעלמות באולמות הספרות הגבוה היפה וה"שווה".

עם זאת, גם אני בדרכי סנובית. ובהחלט יש ספרים שאני מזלזלת בהם. ובהחלט יש ספרים שסתם לא אהבתי.  אני לא יכולה לטעון שאני מתנגדת לתיוגי איכות לספרים כי הרי אני עושה זאת כל הזמן בעצמי: מתייגת ומגדירה ספרים כאיכותיים או לא איכותיים, על פי מדדים משלי.

אני יכולה להגיד לדוגמה, שלא ממש סבלתי את הספר "דמדומים" מאת סטפני מאייר, ולא צלחתי יותר מכמה פרקים גם כשהתאמצתי לקרוא אותו (ניסיתי פעמיים). אבל לזלזל ב"דמדומים" זה כל כך בון טון בחוגים רבים כל כך, שזאת לא חוכמה. אני לא רוצה סתם להצטרף לעדת המנגחים בספר הזה, ושחלילה עוד ייחסו לי אמירות כלליות יותר, כגון שכל הספרים מסוג זה הם בהכרח שיטחיים ולא טובים, ותחת סוג זה הכניסו "ספרי ערפדים", "ספרי בנות", "ספרי נוער", "ספרים אמריקאיים", "רבי מכר מטורפים", "ספרי פנטזיה", "רומנים רומנטיים", "ספרים שכתבו מורמונים" או מה שזה לא יהיה. חוסר-החיבה שלי כלפי "דמדומים" הוא ספציפי, לא בשל שייכותו לז'אנר זה או אחר שכרגע אופנתי להתנגח בו, ולא כי אני רוצה להוכיח משהו. סתם לא אהבתי את הספר הזה.

אני לא פוסלת על הסף ספרים שנחשבים "ספרי זבל". לפעמים הספרים האלה יכולים להיות ממש מהנים לקריאה, גם אם לא מהסיבות "הנכונות". אלוהים יודע כמה מהספרים האהובים עלי במיוחד נחשבו בשלב זה או אחר על ידי קהל זה או אחר ל"זבל". בנוסף אני סבורה שחשוב לנסות ולפענח את ההצלחה של ספרי להיט, גם כשאני אישית לא אוהבת אותם. חשוב לי אישית כי אני מתיימרת להבין בעסקי הספרים, וחשוב מנקודת מבט אנתרופולוגית, כי דרך הספרים לפעמים אנחנו זוכים גם להבנה טובה יותר של האנשים שקוראים את הספרים – בתנאי שאנחנו מדחיקים את הדחף שלנו לזלזל ולהתנשא, ומשתדלים באמת ובתמים לזהות מהו המרכיב המענג ו/או הממכר באותם ספרים.

יש משהו בהצהרה פומבית שלא אהבתי ספר נחשב ומצליח, שהוא סוג של שוויץ. תראו, אני הילד שצעק שהמלך הוא עירום, או תראו, לי יש טעם משובח יותר מה"עמך". זה סוג מגעיל של שוויץ כי הוא בא על חשבונם של אנשים אחרים: היוצרים, ואלה שכן אהבו את הספרים. עם זאת, מה לעשות, יש ספרים שאני לא אוהבת, יש אפילו ספרים שאני מתעבת, ויש הנאה לא מבוטלת בכתיבת קטילה שנונה וחדה. על כן השתדלתי לאורך הקריירה הקצרה שלי כמבקרת ספרים זוטא, לבחור בקפידה על מי אני יורדת, ולא להיות חכמה על קטנים. לכתוב ביקורת שלילית רק כשהיא מנומקת ורק כשמושא הביקורת, להערכתי, יכול לעמוד בה ואולי אפילו להשכיל ממנה. יצא שלא מעט מהביקורות השליליות שלי נכתבו על יצירות של יוצרים שאני דווקא במיוחד מכבדת ומעריכה, ככול שכתבתי ביקורות שליליות.

ברוח זו, אתוודה כאן בשמות של יצירות שלא דיברו אלי ולא נהניתי לקרוא אותן, מבלי לפגוע בכבודם של היוצרים או בחשיבות היצירות בעיני. לדוגמה, את "שר הטבעות" של טולקין לא הצלחתי לגמור. פשוט שיעמם אותי. קראתי ספר וחצי ונתקעתי. את "משחקי הרעב" הראשון קראתי, אבל לא התלהבתי מספיק כדי לחפש את ספרי ההמשך בסדרה. את "קורליין" של ניל גיימן, ספר ילדים בתבנית קלסית שהייתי אמורה הכי לאהוב, לא ממש אהבתי. את "מלכוד 22" ניסיתי כמה פעמים לקרוא ולא בא לי להמשיך. את "מרשעת" של גרגורי מגווייר, ספר שכביכול שוטח היסטוריה רוויזיוניסטית של ארץ עוץ לפני בואה של דורותי, מנקודת המבט של המכשפה הרעה מהמערב, די לא סבלתי: לא בשל השליליות הקדרנות שבו (אם כי אלה בטח לא נקודות לזכותו), אלא בשל טרחנותו, ומבנה העלילה המקוטע שלא נותן להגיע לסיפוק עלילתי, ובשל השפה הדחוסה והפומפוזית.

את כל הספרים האלה לא אהבתי – ומצד שני, כשאנשים ממהרים להסכים איתי ולהגיד לי "בטח, הם שטחיים/פשיסטיים/כתובים רע/סנסציוניים" או מה שזה לא יהיה, אני מוצאת את עצמי שוב נוטה לא להסכים איתם. אולי אני סתם הפכפכה ודווקאית. ואולי מה שמרתיע אותי הוא ההכללות. אני לא אוהבת ספרים מסויימים, אבל קשה לי לבטל קבוצה שלמה של ספרים על סמך אמונה קדומה. רוצה להישאר פתוחה לאפשרות שהפתעות קריאה מענגות יכולות לבוא ממש מכל כיוון.

עד כאן תשובתי לשאלה של טלי כוכבי. להמשך קריאה אתם מוזמנים לסור לבלוג הרפובליקה הספרותית, הבלוג הספרותי המצוין של עדנה אברמסון, מי שיזמה והזמינה אותי להשתתף בפרוייקט הזה, ולקרוא את תשובתה לשאלה שלי.

פורסם בקטגוריה Uncategorized | 8 תגובות

"עוצמה מעוץ"

אתמול נזפו בי על כך שעוד לא עדכנתי בבלוג שלי על דבר יציאתו לאור של הספר "עוצמה מעוץ". אז הנה הוא, חדש חדש:

Ozma of Oz cover (1)

העניין הוא, שהחלטתי שאני מפרידה בין הבלוג האישי שלי, לאתר הרשמי של הוצאת עוץ, שלאחרונה עבר מתיחת פנים ועכשיו יש לו גם בלוג. ובבלוג של עוץ כתבתי לקראת יציאת הספר, ועדכנתי כשהספר יצא, ואפילו עדכנתי לגבי משלוחים בתקופת שביתת הדואר. מידע פרקטי ורלוונטי למי שרוצה לקנות את הספר דרך האתר (נכון לעכשיו, זאת הדרך היחידה לקנות אותו. עוד לא הספקתי להפיץ אותו לחנויות.) אבל איכשהו במעבר בין בלוג אישי לבלוג מקצועי/מסחרי, לא השארתי לעצמי מקום סתם להתלהב. פתאום לא נעים לי להיות הנחתום שמעיד על עיסתו: יש לי משהו למכור, אז כל דבר טוב שיש לי להגיד עליו פתאום נגוע במין חשד לאינטרסים. אז גילוי נאות: יש לי אינטרס שתקנו ממני את הספר הזה, חד וחלק. אף על פי כן, אני ארשה לעצמי כאן קצת להפליג בשבחיו ולספר עליו מנקודת מבט אישית.

אני אוהבת את ספרי עוץ של פרנק באום. אהבתי אותם עוד כילדה, כשלהשיג את הספרים לקריאה היה עניין שדרש מאמץ ועבודת בלשות. היום אפשר בלחיצת כפתור ובחינם להוריד מהרשת את הטקסט הדיגיטלי המלא של כל הספרים, ובלחיצת כפתור עם קצת כסף להזמין בדואר את מהדורות הפקסימיליה היפות של Books of Wonder. בילדותי אפשר היה להשיג את הספרים רק בנבירה בחנויות ספרים ישנות בארצות הברית, והספרים עלו בחכתי לא בהכרח בסדר שבו התפרסמו, ובכל מיני מהדורות שונות ומשונות. הצורך לחפש את הספרים למטרת קריאה התגלגל והפך איכשהו לדחף אספני: כבר לא מספיק שיש לי עותק כלשהו, עכשיו זה צריך להיות עותק עם כל האיורים, או עותק שמידותיו תואמות לספרים אחרים בסדרה כדי שיראו יפה ביחד על המדף… וכך אט-אט נולדה אובססיה.

לאורך כל חיי מצאתי את עצמי מתנצלת על אהבתי לספרי עוץ. בעיקר בפני אנשים שלא קראו ולא מכירים אותם, אבל אוטומטית מזלזלים בהם. יש המזלזלים בהם כי הם ספרי ילדים, ויש המזלזלים בהם כי הם מובכים מגילויים של מה שכיום מכונה תרבות גיקית אבל פעם לא היה לו שם: התלהבות מופגנת והתמסרות טוטאלית לעולם בדיוני על כל פרטיו. לא יכולה אפילו לספור כמה אנשים הסבירו לי בפטרוניות שהספרים פשוט לא טובים, והסיבה היחידה שמישהו זוכר בכלל את "הקוסם מארץ עוץ" היא הסרט הנפלא עם ג'ודי גרלנד. ובכן, גם אני אוהבת את הסרט עם ג'ודי גרלנד, אבל קדמו לסרט הזה כמעט ארבעים שנה שבהן ספרי עוץ היו להיטים אדירים בארצות הברית, מוּכּרים בכל בית.

אז למה הספרים בכל זאת נשכחו? מדוע הם פחות מוכרים היום? יש לכך שלל סיבות, וכן, גם איכות היא גורם, אלא שכשאני משתמשת במושג "איכות" אני לא מתכוונת למדד לינארי שבקצהו האחד "טוב" ובקצה השני "רע", אלא למגוון איכויות שונות שיש לספרים, אשר לא תמיד תואמות לטעמו של כל אדם, או לרוח כל התקופות. בספרי עוץ מנשבת רוח שטות ילדותית שלא מתאימה לכולם. הם מלאי סתירות פנימיות וצירופי מקרים נוחים שמעידים על כתיבה ספונטנית, אסוציאטיבית ולא מתוכננת. הם חדורים אופטימיות נאיבית, ואמונה בטוב שבאדם, בטוב שבקדמה ופלאי הטכנולוגיה – מביך ולא אופנתי. הם מלאי חידודי לשון ובדיחות קרש ונונסנס חדוות חיים ובאופן כללי אנרגיות הרבה יותר מדי חיוביות בשביל להיחשב איכותיים. נדמה לי שהדמות המגלמת את תמצית הספרים יותר מכל היא נערת הטלאים מאחד הספרים המאוחרים, כאשר היא מודיעה חד וחלק: אני שונאת כובד ראש! (I hate dignity!)

אני, אגב, לא היחידה שמוטרדת מהפער בין כמה הספרים האלה כיפיים, לכמה שמזלזלים בהם. הסופר ריי ברדבורי, חסיד גדול של ספרי עוץ, כתב חיבור שבו הוא מנתח מדוע "ספרניות שונאות" את הספרים, ובו הוא מעלה שלל השערות: החל מסנוביזם פשוט והאמונה שחומרי קריאה שמוגשים לילדים מוכרחים להיות חינוכיים, וכלה בעובדה שהספרים היו כל כך פופולריים בקרב ילדים, עד שכל הזמן התבלו ודרשו מהספריות טורח רב והשקעה כספית בתחזוקת הספרים והחלפתם.

מדי פעם אני מנסה להצדיק את אהבתי ולהסביר בנימוקים מלומדים שהספרים האלה חשובים, משפיעים ואיכותיים. אבל בקו התחתון: הם פשוט ממלאים אותי שמחה. שנים הייתי בודדה בשמחה הזאת. אהבתי לעוץ היתה חוויה פרטית שלי שזר לא יבין. ואז גיליתי את קהילת אוהדי עוץ, באמצעות המועדון הבינלאומי לחובבי הקוסם מארץ עוץ, ונודע לי שאני לא לבד. אני לא המופרעת היחידה! יש אפילו מופרעי עוץ שלעומתם אני מאופקת, שמרנית ומכופתרת! יש בעולם עוד אוהבי עוץ!!!!

אז תקשיבו לי, ותקשיבו לי טוב. "עוצמה מעוץ" הוא פנינה של ספר. הוא מצחיק, מותח ומעניין. האיורים שג'ון ניל צייר לפני יותר ממאה שנה נהדרים. הדמויות שובות לב. כשאני מחזיקה בידי עותק של "עוצמה מעוץ" בעברית, בועות קטנות של התרגשות תוססות בתוכי. הידיעה שהספר הזה קיים בעברית בזכותי ממלאת אותי גאווה. מאז שהגיעו העותקים מהדפוס בתחילת השבוע, אני מסתובבת לכל מקום עם ספר ביד, כדי שאנשים יראו "במקרה" וישאלו אותי מה זה. אני רוצה לספר לכווווווולם.

אז זהו לכם.

הצצה לפרק הראשון של "עוצמה מעוץ"

הצצה לפרק הראשון של "עוצמה מעוץ"



פורסם בקטגוריה Uncategorized | 6 תגובות

מחשבות בעקבות סרט הלגו

בשבת ראיתי עם המשפחה את הסרט של לגו. בגדול, זה סרט מהנה עם קווים חתרניים מענגים, אבל הוא מנוגד להתנהלות של חברת לגו עצמה בשנים האחרונות, והשקר הזה קצת עצבן אותי. חברתי נועה מנהיים כתבה השבוע דברים מעניינים במוסף הארץ אף היא בהשראת הסרט (לפעמים יוצא לי לשוחח עם נועה על המאמרים שלה לפני שהם מתפרסמים, הפעם לא – פשוט היינו בראש דומה, כנראה) אבל אני לא שותפה לאופטימיות שבה היא חותמת את מאמרה. לדעתי משהו עמוק אצלנו התקלקל, וחברת לגו היא דוגמה לכך.

מודעת לגו מסוף שנות השבעים

לגו הוא מוצר יקר. במיוחד בישראל. זה לא חדש. מצד שני, הוא גם מוצר איכותי. כל מי ששיחק עם חיקויי לגו זולים יודע שאפשר להרגיש בהבדל: הלבנים מתחברות יותר טוב, והן שומרות על צבען ועל צורתן לאורך שנים רבות. בארגז הלגו אצלנו בבית יש חלקי לגו שנרכשו עבורי בשנות השבעים. איכות הפלסטיק מעט שונה, אבל הם עדיין שמישים לחלוטין ומתחברים היטב גם ללגו שנרכש השנה. וכאן מתחילה הבעיה של חברת לגו. כי אם המוצר כל כך עמיד, מי שקנה פעם אחת לגו לכאורה לא צריך לקנות עוד לגו. הוא יכול אפילו להוריש את הלגו לילדים שלו. ואז איך ימכרו לגו חדש?

הפתרון של לגו היה פתרון שיווקי: לפצל את המותג "לגו" לתת-מותגים. כן, נכון, לגו כבר יש לנו. אבל אין לנו לגו נינג'גו. צ'ימה. מפעל הגיבורים. עכשיו יש סדרות של לגו שצריך לאסוף. המוצר הכללי, לגו, כבר אינו מספק: יצרנו צורך במוצרים ספציפיים יותר. צריך לאסוף את כל הסדרה, וכשנגמור לאסוף אותה, תהיה סדרה חדשה. במקום לחפש קונים חדשים ללגו, מצאו לגו את הדרך למכור שוב ושוב לאותם קונים.

מה רע בזה? חברת לגו מרוויחה הרבה כסף וממשיכה לייצר צעצועים שמשמחים את הילדים שלנו, והילדים שלנו שמחים. זאת אומרת, בתנאי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לקנות להם בדיוק את הלגו שהם רוצים. כי עכשיו לגו ישן זה כבר לא נחשב. ואיך נשתמש בלגו שלנו למשחקי הארי פוטר, אם אין לנו לגו הארי פוטר? או לגו מלחמת הכוכבים? או לגו נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים וכן הלאה? במקום שהלגו יהיה משחק הרכבה כללי שיכול לשמש לבניית מבנים כיד הדמיון החופשית, הלגו הולך ונעשה ספציפי יותר, ומשאיר פחות ופחות מקום לדמיון, תוך שהוא מעודד יותר ויותר קנייה.

כאן הרגיזה אותי הצביעות של סרט הלגו. (אזהרת ספויילרים כלליים למי שלא ראה את הסרט.) לכאורה עולה מהסרט מסר חתרני: לא צריך לשחק בלגו רק לפי ההוראות. מותר לבנות דברים מהדמיון. אפילו אם בונים דברים מופרכים, אפילו אם משלבים בבניה חומרים חוץ-לגואיים כגון גומיות ומסטיק, אפילו אם (רחמנא לצלן) מערבבים לגו מסדרות שונות. הרע בעולם של לגו הוא "מר ביזנס", הנשק המסוכן שלו הוא (ספויילר!!!) שפופרת דבק, והדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנשי הלגו הוא שייקבעו אותם וימנעו את פירוקם והרכבתם מחדש. הדחף הכפייתי לשחק עם הלגו בדיוק כמו שהוא מופיע על האריזה ובחוברת ההוראות, הוא דחף שלילי, ממית. כך לכאורה עולה מהסרט.

אני אוהבת את המסר הזה, וגם את הערבוביות בסרט. מתה על הצוללת עם רגלי הדוב החמוד, ועוד. מקסים בעיני שסרט לגו מפגיש בין בטמן לבין הן סולו, בין דמבלדור לגנדלף, בין מיכלאנג'לו הצייר למיכלאנג'לו צב הנינג'ה. אבל שימו לב מי נעדרים מהסרט. נינג'גו, צ'ימה, מפעל הגיבורים, פרנדז… כלומר, כל אותם תת-מותגים של לגו מהשנים האחרונות שהם לא פרנצ'ייז חיצוני – אותם לא מערבבים פנימה. הם כאילו לא נחשבים לגו. אותם בכל זאת, צריך כנראה להחזיק בנפרד, ובעיקר לקנות בנפרד.

למיטב ידיעתי, ולא בדקתי, המכירות של לגו מעולם לא היו טובות יותר. כלומר שמדיניות השיווק של לגו מוכיחה את עצמה, ואין לחברה הזאת שום תמריץ לשנות אותה. בעולם ליברטני, ההצלחה הכספית מוכיחה את צדקת הדרך. אבל לי יש בעיה עם זה. יש לי בעיה עם העידוד לקנות לקנות לקנות, בלי מחשבה על שכבות בחברה שלא יכולות לקנות ככה, בלי מחשבה על איכות הסביבה. יש לי בעיה עם זילות הלגו שעולה מהתנהגות כזאת, ועם זה שהבית שלי עולה על גדותיו מרוב צעצועים (לא רק לגו) שאף אחד לא משחק בהם, כי יש יותר מדי צעצועים כדי להעריך את מה שיש, וכי המסר הוא שצעצוע ישן כבר לא שווה, ואף על פי כן הצעצועים ממשיכים לזרום אלינו הביתה ללא הרף. ברור שגם אני אישית אשמה בזה אבל זה נגע כללי בתקופתנו: הצעצועים מגיעים במתנה מסבים, מדודים ומחברים, ועם ארוחות, ומכל עבר. בכל פסח אני תורמת/זורקת כמות צעצועים ששווה ליותר ממה שהיה לכל הסבים של הילדים שלי בכל חייהם ביחד. ועדיין הבית מוצף צעצועים.

ויש לי בעיה קשה מאוד עם זה שהצעצועים של ימינו הם יותר ויותר סקסיטיים. אין יצרנית שמדגימה את זה יותר במדויק מחברת לגו. אם פעם לגו היה מוצר יוניסקס, ובנות כיכבו בפרסומות ללגו שבהן לא נראית טיפה של ורוד, הרי שכחלק מתת-המיתוג שנועד לעודד קנייה החליטה חברת לגו להפריש את הבנות ולהתייחס אליהן כקבוצה נפרדת. וזה רע מהמון סיבות. מדובר לא רק בהבדלי צבע, אלא בתכנים שלכאורה מתאימים לבנות: חברות, אהבת חיות מחמד, טיפוח הן והיופי. אז נכון שיש בנות שמאוד אוהבות את המוצרים החדשים של לגו ושתהיינה בריאות, מותר להן, בכיף, אין בזה כל רע. הבעיה מתחילה כשהנחת היסוד היא שאלה התחומים היחידים שמעניינים בנות, ושהם מעניינים אך ורק בנות. בכך מעבירים את המסר שזה כל מה שבנות נורמליות צריכות לאהוב, ובמקביל שלבנים בשום פנים ואופן אסור לאהוב את הדברים האלה. ומתברר שכשמפמפים לבנות ללא הרף שהן לא אוהבות הנדסה, מתמטיקה וטכנולוגיה, זה משפיע על הבחירות שלהן, ומקשה עליהן להתקדם בתחומים האלה. וכשמפמפמים לבנים שיש דברים שהם רק בשביל בנות ולבנים אסור, זה מייצר טרגדיות עבור אותם בנים שבכל זאת נמשך לבם לדברים "של בנות".

והיום: לגו לבנים ולגו לבנות

אגב, עם כל כמה שהסרט של לגו חינני, הוא לא עובר את מבחן בכדל. וסרט שלא עובר את מבחן בכדל תורם לתפישה שנשים הן לא בני אדם נורמטיביים. כמו שאמרה אחת האמהות בתגובה לכך שלגו התחילה לשלוח לבת שלה עלון נפרד לבנות, זה לא שיש עלון לבנות ועלון לבנים – יש עלון לבנות ועלון נורמלי. כי להיות בת זה לא נורמלי.

אז יופי שהסרט של לגו מעודד ילדים לשחק בלגו כיד הדמיון הטובה עליהם. ובכל זאת חבל שחברת לגו עושה כל שביכולתה כדי להעביר את המסר ההפוך: שיש דרך נכונה לשחק בלגו, ודרך לא נכונה, ושהיחדים שבאמת יכולים לשחק בלגו "נורמלי" כפי שהוא נועד שישחקו בו, הם בנים.

אשר ללגו "של בנים": לחברת לגו היתה פעם מדיניות נגד אלימות, שבגללה נמנעה מלייצר צעצועי מלחמה. כל זה נשכח. לגו מסבירה ומתרצת שקונפליקט הוא חלק ממשחק טבעי נורמלי של בנים. וגם שזה בסדר, כי האלימות היא רק נגד מי שמגיע לו. בשורה התחתונה, לגו נטשה את העקרונות שלה למען ערך עליון אחד: מכירות. בנים, בנות, אלים, לא אלים – אם זה מוכר, זה טוב. לגו היא תאגיד, ואלה הערכים של חברה תאגידית.

האם אפשר לעצור את הגלגל הזה? ברמה הכלל-חברתית, לדעתי מאוחר מדי. אבל כל הורה לבדו בביתו צריך לדעתי לחשוב על המסרים שעוברים אל ילדיו דרך הצעצועים שלהם. כולל עצם כמות הצעצועים, ובאיזו קלות הם נכנסים הביתה. פסח זאת הזדמנות מצוינת לדאוג לסדר ולניקיון ולצמצם גם בתחום הזה.

תראו מי זכה לעדנה, בזכות שיחתנו על הסרט! איש לגו מטרום עידן המיניפיג נוסע בחללית של רועי.

תראו מי זכה לעדנה, בזכות שיחתנו על הסרט! איש לגו מטרום עידן המיניפיג נוסע בחללית של רועי.





פורסם בקטגוריה Uncategorized | 5 תגובות